מאגר הכתר שמות פרק ח עם פירוש ראב"ע פירוש ב - הארוך

פרק ח
(א) ויאמר. נטה... ידך - על רוחות השמים. והנה הצפרדעים יעלו מהנהרות ומהיאורים ומהאגמים , ולא מכל מקוה מים (ראה שמ' ז , יט). (ב) ויט - הנה נטה ידו , ולא הכה כאשר עשה בראשונה (ראה שמ' ז , כ); רק רמז , כי יחלו לעלות הצפרדעים מרגע נטות ידו. (ג) ויעשו - במים מועטים; על כן ראה פרעה , כי הפרש בין מעשה משה ובין מעשיהם. על כן קרא למשה , כי ראה כי החרטומים הוסיפו על המכה , ולא יכלו לחסר אותה; כי אין יכולת באדם לחסרה כי אם מי שהביאה. (ד) ויקרא - אמר: העתירו - דרך מוסר לשניהם. וזאת המכה היתה קשה מהראשונה; וכתוב "וצפרדע ותשחיתם" (תה' עח , מה). (ה) ויאמר משה. תפארת אעשה לך , שאעתיר אל השם ותסור המכה ביום שתבקש. וטעם ביאר תשארנה - כי שם היו בתחלה. ואחר שהזכיר היאר , אין צרך להזכיר הנהרות והאגמים. (ו) ויאמר. אמר רב שמואל בן חפני: אין מנהג האדם לבקש , רק שתסור המכה ממנו מיד. ופרעה חשב , כי מערכת כוכבי שמים הביאה הצפרדעים על מצרים , ומשה היה יודע זה. וידע פרעה , כי עתה הגיע עת סור הצפרדעים; על כן נסהו , והאריך ואמר: למחר! (ז) וסרו - באה המלה מלרע , הפך המשפט; וכמוהו "כי שמו אותי בבור" (בר' מ , טו). (ח) ויצא. טעם ויצעק - כי בטח על השם שלא יבַיְשהו; כי אמר לפרעה: כדברך יהיה (ראה לעיל , ו) , בלא רשות השם. (ט) ויעש... כדבר משה - מעצמו. (י) ויצברו - כמו "ויצבר יוסף" (בר' מא , מט). חמרים חמרים - כמו "חמור חמורתים" (שו' טו , טז). (יא) וירא פרעה כי היתה הרוחה - כמו "ורוח לשאול" (ש"א טז , כג). והכבד - שם פועל תחת פעל עבר. (יב) ויאמר. דע , כי על יד אהרן היו השלש מכות הראשונות. והאותות היו בשפלים; כי השתים היו במים (ראה שמ' ז , כ; לעיל , ב) והשלישית בעפר הארץ. והמכות שהיו על יד משה במטה - היו בעליונים , כמו שמעלתו עליונה ממעלת אהרן. כמו מכת הברד והארבה (ראה שמ' י , יג) שהרוח הביאם , והחשך שהיה באויר; גם מכת השחין היתה על ידו (ראה שמ' ט , י). רק שלש בלא מטה , והם ערוב ודבר , ומכת בכורים; ואחת בלא מטה על יד משה ומעט שתוף לאהרן , והיא מכת שחין (ראה שם). וטעם והיה לכנים - כמו "והיה לאבק" (שם , ט); כאילו בעפר שיכה אהרן , יעלה ויוליד כנים בכל ארץ מצרים. (יג) ויעשו. טעם ויעשו - על משה , בעבור שדבר לאהרן שיכה במטה (ראה לעיל , יב) , כדרך "ומטך אשר הכית בו את היאר" (שמ' יז , ה). הכנם - שם המין. ואל תתמה בעבור שֶכִּנים במ"ם , כי פעמים הוא סימן לשון נקבות , כמו "צפרדעים" (שמ' ז , כח) , כי האחת: "ותעל הצפרדע" (לעיל , ב). ומלת הכנם - זרה , בעבור תוספת המ"ם; כמו "ריקם" (בר' לא , מב) ו"חנם" (בר' כט , טו). ויפת אמר , כי המ"ם - סימן המצרים; כי אחת 'כַּן' מכנים , כמו "פת" (בר' יח , ה) מן "פתים" (וי' ב , ו); וזאת המלה כדרך "בתוך הָאהלִי" (יהו' ז , כא). ואל תתמה בעבור שאמר כל עפר הארץ היה כנים - בעבור שהכה במטה במקום אחד; כי כן היה דבר המים (ראה שמ' ז , כ) ודבר השחין (ראה שמ' ט , י). כי הטעם הוא , כי אז תחל המכה. (יד) ויעשו כן - שהכו עפר הארץ , לעשות כנים כמעשה אהרן , ולא יכולו. וטעם להזכיר ותהי הכנם פעם אחרת , כי היתה גם בחרטומים. (טו) ויאמרו - בעבור שהראו , שעשו כמעשה אהרן בדבר התנין (ראה שמ' ז , יא - יב) , גם במכת הדם (ראה שם , כב) והצפרדע (ראה לעיל , ג) , ולא יכלו עתה לעשות כאשר עשה , אמרו לפרעה: לא באה זאת המכה על יד אהרן בעבור ישראל לשלחם , רק מכת אלהים היא כפי מערכת הכוכבים על מזל ארץ מצרים. כי כבר פרשתי (שמ' ו , ב) , כי פרעה לא כחש הבורא , רק השם שהזכיר לו משה; וזהו כדרך "כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו" (ש"א ו , ט) - מהשמים; על כן חזק לב פרעה. ואשר יחזק זה הפירוש , שאמרו: אצבע אלהים , ולא אמרו: 'אצבע יי'' , שהוא אלהי ישראל , כאשר אמר פרעה במכת הצפרדעים: "העתירו אל יי'" (לעיל , ד). וזה השם הזכיר במכות האחרונות (ראה להלן , כד; שמ' ט , כז; י , טז , כד; יב , לא). ועוד , כי משה אמר לפרעה דבר מכת היאר לפני היותה , וככה מכת הצפרדעים; ולא הזכיר לו בתחלת מכת הכנים. (טז) ויאמר. מנהג המלכים לצאת בבקר אל הנהר , כי ראות המים טוב לעינים. (יז) כי. משליח - מלה זרה במקרא , מהבניין 'הכבד הנוסף'. ומלת ערוב - חיות רעות מעורבים , כמו זאבים ודובים ונמרים. וטעם גם האדמה - מקום שאין בתים. (יח) והפליתי - אפריש. ומדרך הסברא: עתה החל פרעה להקל מעבודת ישראל , כאשר ראה שהשם הפריש בין ישראל ובין מצרים; והנה פחד לעשות להם רע , כי צרך יש לו לשלחם לזבח , פן יפגעֶנּו השם בדבר (ע"פ שמ' ה , ג). הלא תראה , כי עתה נתן להם רשות לזבח בארץ (ראה להלן , כא). וטעם כי אני יי' בקרב הארץ - דרך משל , כמנהג המלכים לעמוד באמצע מלכותו , להיות קרוב אל הקצוות; כאשר ברא השם לב האדם , שהוא מלך על כל הגוף , באמצע; ורוח אדם באמצע הגוף , ככתוב "ויוצר רוח אדם בקרבו" (זכ' יב , א); ועל זה ראיות רבות מן התולדת. על כן כתוב "מציון מכלל יופי אלהים הופיע" (תה' נ , ב) - כי הוא באמצע היישוב; ומלכות השם תראה ביישוב. (יט) ושמתי פדות - כטעם 'הפרש'; וכל 'פדיום' (ראה במ' ג , מט) קרוב מזה הטעם. (כ) ויעש - למחרתו , כאשר דבר משה (ראה לעיל , יט). וטעם ויבא - מעצמו; וזאת המכה היתה קשה מהראשונות. (כא) ויקרא. התברר לפרעה , כי המכות באו בעבור שלא זבחו. וטעם בארץ - בארץ מלכותו , ולא מקום אחר. (כב) ויאמר. אמר רבי ישועה , כי פירוש תועבת מצרים - משה כתב כן לגנות עבודה זרה , כי לא אמר לפרעה , רק 'אלהי מצרים'. והוא אמר , כי הוא אלהיהם על צורת טלה , ובעבור זה לא היו אוכלים בשר. ואילו היה כן , למה לא יאכלו בשר שור או גדיים? ולפי דעתי , כי אנשי מצרים בימי משה היו על דעת אנשי לינדיאה , שהם יותר מחצי העולם , וכלם הם בני חם. ואינם אוכלים בשר היום , גם דג וחלב ובצים , והכלל: כל דבר שיצא מן החי; והם מתעבים מי שיאכל אותם. ומלאכה נמאסה בעיניהם לרעות הצאן; וכן כתוב "כי תועבת מצרים כל רועה צאן" (בר' מו , לד). ועוד היום לא יניחו אדם שיאכל בשר בארצם , ואם היה אחד מהם בא בארץ נכרייה , יברח מכל מקום שיאכלו בו בשר , ולא יאכל כל דבר שיגע בו אוכל בשר; וכליו טמאים בעיניהם , וכן כתוב "כי לא יוכלון... לאכול את העברים לחם" (בר' מג , לב). והנה יוסף , כאשר היה בבית פוטיפר , המשילו על כל אשר לו לבד על הלחם אשר הוא אוכל (ראה בר' לט , ו) , כי לא יגע בו בעבור היותו עברי. ואין טעם לשאול: אם כן למה היה מקנה לפרעה? כי כן יש לאנשי לינדיאה , כי הסוסים והחמורים והגמלים לרכב ולמשא , הבקר לחרוש , והצאן בעבור הצמר. ועוד אדבר על זה בפסח מצרים. אמר יפת , כי תחסר ה"א 'והלא' , כי הטעם: 'והלא יסקלונו'? ולפי דעתי , כי מלת הן - כה"א התמה , והנה הוא: הנזבח את תועבת מצרים ולא יסקלונו? וכמוהו "הן היתה כזאת" (יר' ב , י). (כג) דרך - צריכים אנו לרחוק מן המצרים. וטעם כאשר יאמר אלינו - אי זה מקנה נזבח , וכמה נזבח ממנו. (כד) ויאמר. מלת העתירו בעדי - היתה ראויה להקדים , כי הטעם: העתירו בעדי ותסור זאת המכה , ואז אשלח אתכם לזבח במדבר כאשר אמרתם , רק על תנאי שלא תרחיקו ללכת יותר משלשת ימים (ראה לעיל , כג). (כה) ויאמר. התל - זה השרש משונה , כי היה ראוי להיות הת"ו דגש , כי הה"א שרש , כמו "הנה לא ידעתי דבר" (יר' א , ו); וככה "הֵתֶל בי" (בר' לא , ז); "תְּהָתֵלּוּ בו" (איוב יג , ט); והנכון: "ויהַתֵּל בהם אליהו" (מ"א יח , כז). ואמר לו משה כן , בעבור שאמר במכת הצפרדעים לשלח את העם ולא שלח (ראה לעיל , ד , יא). (כו) ויצא. יש מלות בלשון הקדש שהן שוות בטעם והם משני בניינים , מה'קל' ומה'כבד' , כמו ויעתר אל יי' - "והעתרתי" (לעיל , כה); וכמוהו "אשר אנכי מורה... והוא ירה החצי" (ש"א כ , לו). ואלה המלות שהם ככה , מועטות הם במספר. (כז) ויעש. מלת ויסר זרה בדקדוק , כי הפעלים השניים - לעולם האות הראשון קמוץ , כמו "וישָב" (בר' כב , יט); "ויקָם" (בר' ד , ח); ואם היה האות האחרון חי"ת או עי"ן או רי"ש , שלא ידגשו , יהיה האות הראשון בפתח גדול , כמו "וינַח ביום השביעי" (שמ' כ , יא); "וינַע לבבו" (יש' ז , ב); "ויסַר אליה" (שו' ד , יח). ואלה מהבניין ה'קל'. כי מהבניין ה'כבד' יהיה האות הראשון בפתח קטן (סגול) , אם לא היה האות האחרון מהאותיות הנזכרות , כמו "וישֶב את כל הרכוש" (בר' יד , טז). והנה בא ויסר תחת 'וַיָּסֶר' , כמו "ויסַר את אופן מרכבותיו" (שמ' יד , כה). ונכון הוא להיות ויסר הערוב מהבניין ה'קל' , כמו "וסר הערוב" (לעיל , כה). (כח) ויכבד - כאשר עשה בצפרדעים , שכתוב שם "והכבד את לבו" (לעיל , יא).