פרק ב
[א]
ה֧וֹי
חֹֽשְׁבֵי־אָ֛וֶן
וּפֹ֥עֲלֵי
רָ֖ע
עַל־מִשְׁכְּבוֹתָ֑ם
בְּא֤וֹר
הַבֹּ֙קֶר֙
יַעֲשׂ֔וּהָ
כִּ֥י
יֶשׁ־לְאֵ֖ל
יָדָֽם:
[ב]
וְחָמְד֤וּ
שָׂדוֹת֙
וְגָזָ֔לוּ
וּבָתִּ֖ים
וְנָשָׂ֑אוּ
וְעָֽשְׁקוּ֙
גֶּ֣בֶר
וּבֵית֔וֹ
וְאִ֖ישׁ
וְנַחֲלָתֽוֹ:
ס
[ג]
לָכֵ֗ן
כֹּ֚ה
אָמַ֣ר
יְהוָ֔ה
הִנְנִ֥י
חֹשֵׁ֛ב
עַל־הַמִּשְׁפָּחָ֥ה
הַזֹּ֖את
רָעָ֑ה
אֲ֠שֶׁר
לֹא־תָמִ֨ישׁוּ
מִשָּׁ֜ם
צַוְּארֹֽתֵיכֶ֗ם
וְלֹ֤א
תֵֽלְכוּ֙
רוֹמָ֔ה
כִּ֛י
עֵ֥ת
רָעָ֖ה
הִֽיא:
[ד]
בַּיּ֨וֹם
הַה֜וּא
יִשָּׂ֧א
עֲלֵיכֶ֣ם
מָשָׁ֗ל
וְנָהָ֨ה
נְהִ֤י
נִֽהְיָה֙
אָמַר֙
שָׁד֣וֹד
נְשַׁדֻּ֔נוּ
חֵ֥לֶק
עַמִּ֖י
יָמִ֑יר
אֵ֚יךְ
יָמִ֣ישׁ
לִ֔י
לְשׁוֹבֵ֥ב
שָׂדֵ֖ינוּ
יְחַלֵּֽק:
[ה]
לָכֵן֙
לֹא־יִֽהְיֶ֣ה
לְךָ֔
מַשְׁלִ֥יךְ
חֶ֖בֶל
בְּגוֹרָ֑ל
בִּקְהַ֖ל
יְהוָֽה:
[ו]
אַל־תַּטִּ֖פוּ
יַטִּיפ֑וּן
לֹא־יַטִּ֣פוּ
לָאֵ֔לֶּה
לֹ֥א
יִסַּ֖ג
כְּלִמּֽוֹת:
[ז]
הֶאָמ֣וּר
בֵּֽית־יַעֲקֹ֗ב
הֲקָצַר֙
ר֣וּחַ
יְהוָ֔ה
אִם־אֵ֖לֶּה
מַעֲלָלָ֑יו
הֲל֤וֹא
דְבָרַי֙
יֵיטִ֔יבוּ
עִ֖ם
הַיָּשָׁ֥ר
הֹלֵֽךְ:
[ח]
וְאֶתְמ֗וּל
עַמִּי֙
לְאוֹיֵ֣ב
יְקוֹמֵ֔ם
מִמּ֣וּל
שַׂלְמָ֔ה
אֶ֖דֶר
תַּפְשִׁט֑וּן
מֵעֹבְרִ֣ים
בֶּ֔טַח
שׁוּבֵ֖י
מִלְחָמָֽה:
[ט]
נְשֵׁ֤י
עַמִּי֙
תְּגָ֣רְשׁ֔וּן
מִבֵּ֖ית
תַּעֲנֻגֶ֑יהָ
מֵעַל֙
עֹלָלֶ֔יהָ
תִּקְח֥וּ
הֲדָרִ֖י
לְעוֹלָֽם:
[י]
ק֣וּמוּ
וּלְכ֔וּ
כִּ֥י
לֹא־זֹ֖את
הַמְּנוּחָ֑ה
בַּעֲב֥וּר
טָמְאָ֛ה
תְּחַבֵּ֖ל
וְחֶ֥בֶל
נִמְרָֽץ:
[יא]
לוּ־אִ֞ישׁ
הֹלֵ֥ךְ
ר֙וּחַ֙
וָשֶׁ֣קֶר
כִּזֵּ֔ב
אַטִּ֣ף
לְךָ֔
לַיַּ֖יִן
וְלַשֵּׁכָ֑ר
וְהָיָ֥ה
מַטִּ֖יף
הָעָ֥ם
הַזֶּֽה:
[יב]
אָסֹ֨ף
אֶאֱסֹ֜ף
יַעֲקֹ֣ב
כֻּלָּ֗ךְ
קַבֵּ֤ץ
אֲקַבֵּץ֙
שְׁאֵרִ֣ית
יִשְׂרָאֵ֔ל
יַ֥חַד
אֲשִׂימֶ֖נּוּ
כְּצֹ֣אן
בָּצְרָ֑ה
כְּעֵ֙דֶר֙
בְּת֣וֹךְ
הַדָּֽבְר֔וֹ
תְּהִימֶ֖נָה
מֵאָדָֽם:
[יג]
עָלָ֤ה
הַפֹּרֵץ֙
לִפְנֵיהֶ֔ם
פָּֽרְצוּ֙
וַֽיַּעֲבֹ֔רוּ
שַׁ֖עַר
וַיֵּ֣צְאוּ
ב֑וֹ
וַיַּעֲבֹ֤ר
מַלְכָּם֙
לִפְנֵיהֶ֔ם
וַיהוָ֖ה
בְּרֹאשָֽׁם:
פ
פרק ב
(א)
כי
יש
לאל
ידם
-
זה
לשון
תנאי;
כלומר:
כאשר
עם
קשה
הוא;
כלומר:
כי
יחטאו
לך
(ע"פ
מ"א
ח
,
לה).
(ג)
ולא
תלכו
רומה
-
הפך
"ובני
ישראל
יוצאים
ביד
רמה"
(שמ'
יד
,
ח)
,
והפך
"נשוא
פנים"
(יש'
ג
,
ג).
כי
עת
רעה
היא
-
גם
זה
'אוצר
יי''
יבא.
(ד)
ישא
-
הנושא
,
מי
שיהיה.
איך
-
דרך
דאגה
,
כמו
"איך
אתנך
אפרים"
(הו'
יא
,
ח);
"איכה
ישבה
בדד"
(איכה
א
,
א).
ימיש
-
רמז
למלך
אשור.
לשובב
שדינו
יחלק
-
כלומר:
לשדינו
המיושבים
,
הוא
יחלקם
לו.
(ה)
לכן
-
אין
זה
עלול
ממה
שסמוך
לו
לפניו
,
אבל
כל
זה
מיעוד
הנביא
החרבן
לעמנו
,
כי
לך
-
רמז
לעם
ולמשפחה
קדם
זכרם
(לעיל
,
ג).
(ו)
אל
תטיפו
-
דברי
הנביא
לעצמו
ולכל
נביא
וחכם;
כטעם
"אך
איש
אל
ירב
ואל
יוכח
איש"
(הו'
ד
,
ד).
יסג
-
טעם
'השגה'.
(ז)
האמור
-
הה"א
בסגול
,
ולכן
הוא
'הגדה'.
והמכוון
בזה:
אמר
הנביא:
גם
אני
ידעתי
כי
כאשר
נמָנע
אנחנו
מן
הדבור
בשם
יי'
,
יאמרו
בני
יעקב:
הקצר
רוח
יי'
,
אם
אלה
נפלאות
מעלליו
,
כי
אין
לו
עוד
דברים?!
לכן
השיבם
הנביא:
אין
זאת
,
אבל
דברי
ייטיבו
עם
מי
שהולך
דרך
ישר;
אבל
(לכם)
לא
ייטיבו
אבל
ירעו
,
ולמה
נֹאמרֵם
לכם?!
כי
אתם
רעים.
(ח)
גם
מתמול
ומקדם
תפשיטון
ותגזלו
בגדים
ולבושי
תפארת
מעוברים
בטח
ומשובי
מלחמה
,
עם
שלל
צבעים
(ע"פ
שו'
ה
,
ל)
,
כנהוג.
(ט)
וגם
הנשים
תגרשון
מבית
תענוגיהם.
וטעם
עמי
-
העניים
והחסידים;
כי
התקיפים
והאנסים
יגזלו
מהן
כל
בגדי
הדר.
ולכן
קראוֹ
'הדרי'
-
אחר
שזה
העם
והבת
הוא
שלו
יתעלה.
כי
האחרים
-
לא
ליי'
המה.
(י)
תחבל
-
כטעם
"וחבל
את
מעשה
ידיך"
(קה'
ה
,
ה).
וחבל
נמרץ
-
ויהיה
החבל
נמרץ;
וכן
טעם
לשון
"וסביב
הארץ"
(עמ'
ג
,
יא).
(יא)
אטיף
-
דבק
עם
כזב
,
כי
בכלל
זה
בכח
יאמר.
(יב)
אסוף
אאסוף
וכו'
-
כאילו
אמר:
אבל
אחרי
כן
אסוף
אאסוף
וכו';
כי
הטעם
-
על
בנין
בית
שני.
אבל
נהגו
הנביאים
בכמה
מקומות
לומר
מלות
זרות
סתומות
,
ולא
יבארו
שנוי
הזמן
או
שנוי
הנושא.
וזה
כלל
גדול
בסודות
,
והכל
'אוצר
יי''
יבא.
כצאן
בצרה
-
כי
היה
מפורסם
שהיה
שם
לפנים
מקנה
רב
,
כי
הרים
שם
מאד.
הדברו
-
מִכלָא
צאן
,
כי
שם
ינהגו
הצאן.
(יג)
הפורץ
-
כטעם
"ופרצת
ימה
וקדמה"
(בר'
כח
,
יד).
והקרוב
להם
הוא
זרובבל
,
והרחוק
-
השם
יתעלה;
כמו
שסיים:
מלכם
ויי'.