מאגר הכתר מיכה פרק ב עם פירוש ר' יוסף כספי

פרק ב
[א] ה֧וֹי חֹֽשְׁבֵי־אָ֛וֶן וּפֹ֥עֲלֵי רָ֖ע עַל־מִשְׁכְּבוֹתָ֑ם בְּא֤וֹר הַבֹּ֙קֶר֙ יַעֲשׂ֔וּהָ כִּ֥י יֶשׁ־לְאֵ֖ל יָדָֽם:
[ב] וְחָמְד֤וּ שָׂדוֹת֙ וְגָזָ֔לוּ וּבָתִּ֖ים וְנָשָׂ֑אוּ וְעָֽשְׁקוּ֙ גֶּ֣בֶר וּבֵית֔וֹ וְאִ֖ישׁ וְנַחֲלָתֽוֹ: ס
[ג] לָכֵ֗ן כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הִנְנִ֥י חֹשֵׁ֛ב עַל־הַמִּשְׁפָּחָ֥ה הַזֹּ֖את רָעָ֑ה אֲ֠שֶׁר לֹא־תָמִ֨ישׁוּ מִשָּׁ֜ם צַוְּארֹֽתֵיכֶ֗ם וְלֹ֤א תֵֽלְכוּ֙ רוֹמָ֔ה כִּ֛י עֵ֥ת רָעָ֖ה הִֽיא:
[ד] בַּיּ֨וֹם הַה֜וּא יִשָּׂ֧א עֲלֵיכֶ֣ם מָשָׁ֗ל וְנָהָ֨ה נְהִ֤י נִֽהְיָה֙ אָמַר֙ שָׁד֣וֹד נְשַׁדֻּ֔נוּ חֵ֥לֶק עַמִּ֖י יָמִ֑יר אֵ֚יךְ יָמִ֣ישׁ לִ֔י לְשׁוֹבֵ֥ב שָׂדֵ֖ינוּ יְחַלֵּֽק:
[ה] לָכֵן֙ לֹא־יִֽהְיֶ֣ה לְךָ֔ מַשְׁלִ֥יךְ חֶ֖בֶל בְּגוֹרָ֑ל בִּקְהַ֖ל יְהוָֽה:
[ו] אַל־תַּטִּ֖פוּ יַטִּיפ֑וּן לֹא־יַטִּ֣פוּ לָאֵ֔לֶּה לֹ֥א יִסַּ֖ג כְּלִמּֽוֹת:
[ז] הֶאָמ֣וּר בֵּֽית־יַעֲקֹ֗ב הֲקָצַר֙ ר֣וּחַ יְהוָ֔ה אִם־אֵ֖לֶּה מַעֲלָלָ֑יו הֲל֤וֹא דְבָרַי֙ יֵיטִ֔יבוּ עִ֖ם הַיָּשָׁ֥ר הֹלֵֽךְ:
[ח] וְאֶתְמ֗וּל עַמִּי֙ לְאוֹיֵ֣ב יְקוֹמֵ֔ם מִמּ֣וּל שַׂלְמָ֔ה אֶ֖דֶר תַּפְשִׁט֑וּן מֵעֹבְרִ֣ים בֶּ֔טַח שׁוּבֵ֖י מִלְחָמָֽה:
[ט] נְשֵׁ֤י עַמִּי֙ תְּגָ֣רְשׁ֔וּן מִבֵּ֖ית תַּעֲנֻגֶ֑יהָ מֵעַל֙ עֹלָלֶ֔יהָ תִּקְח֥וּ הֲדָרִ֖י לְעוֹלָֽם:
[י] ק֣וּמוּ וּלְכ֔וּ כִּ֥י לֹא־זֹ֖את הַמְּנוּחָ֑ה בַּעֲב֥וּר טָמְאָ֛ה תְּחַבֵּ֖ל וְחֶ֥בֶל נִמְרָֽץ:
[יא] לוּ־אִ֞ישׁ הֹלֵ֥ךְ ר֙וּחַ֙ וָשֶׁ֣קֶר כִּזֵּ֔ב אַטִּ֣ף לְךָ֔ לַיַּ֖יִן וְלַשֵּׁכָ֑ר וְהָיָ֥ה מַטִּ֖יף הָעָ֥ם הַזֶּֽה:
[יב] אָסֹ֨ף אֶאֱסֹ֜ף יַעֲקֹ֣ב כֻּלָּ֗ךְ קַבֵּ֤ץ אֲקַבֵּץ֙ שְׁאֵרִ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יַ֥חַד אֲשִׂימֶ֖נּוּ כְּצֹ֣אן בָּצְרָ֑ה כְּעֵ֙דֶר֙ בְּת֣וֹךְ הַדָּֽבְר֔וֹ תְּהִימֶ֖נָה מֵאָדָֽם:
[יג] עָלָ֤ה הַפֹּרֵץ֙ לִפְנֵיהֶ֔ם פָּֽרְצוּ֙ וַֽיַּעֲבֹ֔רוּ שַׁ֖עַר וַיֵּ֣צְאוּ ב֑וֹ וַיַּעֲבֹ֤ר מַלְכָּם֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַיהוָ֖ה בְּרֹאשָֽׁם: פ

פרק ב
(א) כי יש לאל ידם - זה לשון תנאי; כלומר: כאשר עם קשה הוא; כלומר: כי יחטאו לך (ע"פ מ"א ח , לה). (ג) ולא תלכו רומה - הפך "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמ' יד , ח) , והפך "נשוא פנים" (יש' ג , ג). כי עת רעה היא - גם זה 'אוצר יי'' יבא. (ד) ישא - הנושא , מי שיהיה. איך - דרך דאגה , כמו "איך אתנך אפרים" (הו' יא , ח); "איכה ישבה בדד" (איכה א , א). ימיש - רמז למלך אשור. לשובב שדינו יחלק - כלומר: לשדינו המיושבים , הוא יחלקם לו. (ה) לכן - אין זה עלול ממה שסמוך לו לפניו , אבל כל זה מיעוד הנביא החרבן לעמנו , כי לך - רמז לעם ולמשפחה קדם זכרם (לעיל , ג). (ו) אל תטיפו - דברי הנביא לעצמו ולכל נביא וחכם; כטעם "אך איש אל ירב ואל יוכח איש" (הו' ד , ד). יסג - טעם 'השגה'. (ז) האמור - הה"א בסגול , ולכן הוא 'הגדה'. והמכוון בזה: אמר הנביא: גם אני ידעתי כי כאשר נמָנע אנחנו מן הדבור בשם יי' , יאמרו בני יעקב: הקצר רוח יי' , אם אלה נפלאות מעלליו , כי אין לו עוד דברים?! לכן השיבם הנביא: אין זאת , אבל דברי ייטיבו עם מי שהולך דרך ישר; אבל (לכם) לא ייטיבו אבל ירעו , ולמה נֹאמרֵם לכם?! כי אתם רעים. (ח) גם מתמול ומקדם תפשיטון ותגזלו בגדים ולבושי תפארת מעוברים בטח ומשובי מלחמה , עם שלל צבעים (ע"פ שו' ה , ל) , כנהוג. (ט) וגם הנשים תגרשון מבית תענוגיהם. וטעם עמי - העניים והחסידים; כי התקיפים והאנסים יגזלו מהן כל בגדי הדר. ולכן קראוֹ 'הדרי' - אחר שזה העם והבת הוא שלו יתעלה. כי האחרים - לא ליי' המה. (י) תחבל - כטעם "וחבל את מעשה ידיך" (קה' ה , ה). וחבל נמרץ - ויהיה החבל נמרץ; וכן טעם לשון "וסביב הארץ" (עמ' ג , יא). (יא) אטיף - דבק עם כזב , כי בכלל זה בכח יאמר. (יב) אסוף אאסוף וכו' - כאילו אמר: אבל אחרי כן אסוף אאסוף וכו'; כי הטעם - על בנין בית שני. אבל נהגו הנביאים בכמה מקומות לומר מלות זרות סתומות , ולא יבארו שנוי הזמן או שנוי הנושא. וזה כלל גדול בסודות , והכל 'אוצר יי'' יבא. כצאן בצרה - כי היה מפורסם שהיה שם לפנים מקנה רב , כי הרים שם מאד. הדברו - מִכלָא צאן , כי שם ינהגו הצאן. (יג) הפורץ - כטעם "ופרצת ימה וקדמה" (בר' כח , יד). והקרוב להם הוא זרובבל , והרחוק - השם יתעלה; כמו שסיים: מלכם ויי'.