פרק ב
[א]
ה֧וֹי
חֹֽשְׁבֵי־אָ֛וֶן
וּפֹ֥עֲלֵי
רָ֖ע
עַל־מִשְׁכְּבוֹתָ֑ם
בְּא֤וֹר
הַבֹּ֙קֶר֙
יַעֲשׂ֔וּהָ
כִּ֥י
יֶשׁ־לְאֵ֖ל
יָדָֽם:
[ב]
וְחָמְד֤וּ
שָׂדוֹת֙
וְגָזָ֔לוּ
וּבָתִּ֖ים
וְנָשָׂ֑אוּ
וְעָֽשְׁקוּ֙
גֶּ֣בֶר
וּבֵית֔וֹ
וְאִ֖ישׁ
וְנַחֲלָתֽוֹ:
ס
[ג]
לָכֵ֗ן
כֹּ֚ה
אָמַ֣ר
יְהוָ֔ה
הִנְנִ֥י
חֹשֵׁ֛ב
עַל־הַמִּשְׁפָּחָ֥ה
הַזֹּ֖את
רָעָ֑ה
אֲ֠שֶׁר
לֹא־תָמִ֨ישׁוּ
מִשָּׁ֜ם
צַוְּארֹֽתֵיכֶ֗ם
וְלֹ֤א
תֵֽלְכוּ֙
רוֹמָ֔ה
כִּ֛י
עֵ֥ת
רָעָ֖ה
הִֽיא:
[ד]
בַּיּ֨וֹם
הַה֜וּא
יִשָּׂ֧א
עֲלֵיכֶ֣ם
מָשָׁ֗ל
וְנָהָ֨ה
נְהִ֤י
נִֽהְיָה֙
אָמַר֙
שָׁד֣וֹד
נְשַׁדֻּ֔נוּ
חֵ֥לֶק
עַמִּ֖י
יָמִ֑יר
אֵ֚יךְ
יָמִ֣ישׁ
לִ֔י
לְשׁוֹבֵ֥ב
שָׂדֵ֖ינוּ
יְחַלֵּֽק:
[ה]
לָכֵן֙
לֹא־יִֽהְיֶ֣ה
לְךָ֔
מַשְׁלִ֥יךְ
חֶ֖בֶל
בְּגוֹרָ֑ל
בִּקְהַ֖ל
יְהוָֽה:
[ו]
אַל־תַּטִּ֖פוּ
יַטִּיפ֑וּן
לֹא־יַטִּ֣פוּ
לָאֵ֔לֶּה
לֹ֥א
יִסַּ֖ג
כְּלִמּֽוֹת:
[ז]
הֶאָמ֣וּר
בֵּֽית־יַעֲקֹ֗ב
הֲקָצַר֙
ר֣וּחַ
יְהוָ֔ה
אִם־אֵ֖לֶּה
מַעֲלָלָ֑יו
הֲל֤וֹא
דְבָרַי֙
יֵיטִ֔יבוּ
עִ֖ם
הַיָּשָׁ֥ר
הֹלֵֽךְ:
[ח]
וְאֶתְמ֗וּל
עַמִּי֙
לְאוֹיֵ֣ב
יְקוֹמֵ֔ם
מִמּ֣וּל
שַׂלְמָ֔ה
אֶ֖דֶר
תַּפְשִׁט֑וּן
מֵעֹבְרִ֣ים
בֶּ֔טַח
שׁוּבֵ֖י
מִלְחָמָֽה:
[ט]
נְשֵׁ֤י
עַמִּי֙
תְּגָ֣רְשׁ֔וּן
מִבֵּ֖ית
תַּעֲנֻגֶ֑יהָ
מֵעַל֙
עֹלָלֶ֔יהָ
תִּקְח֥וּ
הֲדָרִ֖י
לְעוֹלָֽם:
[י]
ק֣וּמוּ
וּלְכ֔וּ
כִּ֥י
לֹא־זֹ֖את
הַמְּנוּחָ֑ה
בַּעֲב֥וּר
טָמְאָ֛ה
תְּחַבֵּ֖ל
וְחֶ֥בֶל
נִמְרָֽץ:
[יא]
לוּ־אִ֞ישׁ
הֹלֵ֥ךְ
ר֙וּחַ֙
וָשֶׁ֣קֶר
כִּזֵּ֔ב
אַטִּ֣ף
לְךָ֔
לַיַּ֖יִן
וְלַשֵּׁכָ֑ר
וְהָיָ֥ה
מַטִּ֖יף
הָעָ֥ם
הַזֶּֽה:
[יב]
אָסֹ֨ף
אֶאֱסֹ֜ף
יַעֲקֹ֣ב
כֻּלָּ֗ךְ
קַבֵּ֤ץ
אֲקַבֵּץ֙
שְׁאֵרִ֣ית
יִשְׂרָאֵ֔ל
יַ֥חַד
אֲשִׂימֶ֖נּוּ
כְּצֹ֣אן
בָּצְרָ֑ה
כְּעֵ֙דֶר֙
בְּת֣וֹךְ
הַדָּֽבְר֔וֹ
תְּהִימֶ֖נָה
מֵאָדָֽם:
[יג]
עָלָ֤ה
הַפֹּרֵץ֙
לִפְנֵיהֶ֔ם
פָּֽרְצוּ֙
וַֽיַּעֲבֹ֔רוּ
שַׁ֖עַר
וַיֵּ֣צְאוּ
ב֑וֹ
וַיַּעֲבֹ֤ר
מַלְכָּם֙
לִפְנֵיהֶ֔ם
וַיהוָ֖ה
בְּרֹאשָֽׁם:
פ
פרק ב
(א)
הוי
חושבי
און
ופועלי
רע
-
חושבי
און
על
משכבותם
,
ופועלי
רע
באור
הבקר.
כי
יש
לאל
ידם
-
כי
יש
כח
בידם
לעשות
כרצונם.
(ב)
וחמדו
שדות
וגזלו
בתים
(בנוסחנו:
ובתים)
ונשאו
-
שנושאים
לידם
הבתים
שחמדו.
(ג)
רומה
-
בקומה
זקופה.
(ד-ה)
ונהה
נהי
נהיה
-
פתרון:
ונהה
הנוהה
נהי
ומספד
על
שנהיה
בעיר.
נשדונו
-
בלעז
'אוונט
דוושטיס
(אולי
צ"ל:
דוושטיד)
נוש'.
חלק
עמי
ימיר
-
שיבא
לאויב.
איך
ימיש...
לשוב
(לפנינו:
לשובב)
שדינו
יחלק
חבל
הגורל
(לפנינו:
בגורל)
-
כלומר:
איך
ימיש
ממנו
שדינו;
שהשובה
מגלה
אותנו
ומחלק
אותו.
משליך
חבל
הגורל
-
מחלק
ארץ
בחבל.
(ו)
אל
תטיפו
יטיפון
-
פתרון:
יטיפו
וידברו
ישראל
לנביאים
ואומרים
להם:
לא
תטיפו
,
שלא
יסיגו
אתכם
כלימות.
(ז)
האמור
בית
יעקב
הקצר
רוח
-
וכי
דין
הוא
שיאמרו
בית
יעקב
לנביאים:
"אל
תטיפו"
(לעיל
,
ו)?!
או
דין
הוא
שתקצר
נבואת
הקדוש
ברוך
הוא
,
שלא
תֵאָמר?!
ואם
דין
הוא
שאלה
מעלליו
יהיו
בידו
,
שאינן
שומעין
דבר
יי'?!
הלא
(בנוסחנו:
הלוא)
דברי
ייטיבו
עם
אותו
שהולך
ביושר!
(ח)
ואתמול
עמי
לאויב
יקומם
-
פתרון:
ואת
הדבר
שלמולו
,
שבשבילו
,
עמי
אותו
לאויב
יקומם
לו
,
ממול
שלמה
אדר
תפשיטון
-
זהו
ממול
הדבר;
ששלמה
של
אדם
ואדר
לבושו
מפשיטין
מעליו.
מעוברים
בטח
שובי
מלחמה
-
עוברי
דרכים
שסבורים
לעבור
בבטח
,
הם
שבים
להם
מפני
המלחמה
שנלחמים
עמהם.
(ט)
נשי
עמי
תגרשון
מבית
תענוגיה
-
משהורגין
הבעלים
נשארו
נשותיהן
מגורשות
מבית
תענוגיה
,
שהיתה
מתענגת
על
בעלה.
מעל
עולליה
תקחו
הדרי
לעולם
-
שנתתי
להם.
(י)
קומו
ולכו
כי
לא
זאת
המנוחה
-
כי
לא
תהיה
מנוחה
בכאן.
בעבור
טמאה
תחבל
וחבל
נמרץ
-
בעבור
שנטמאה
בעבודה
זרה
תתחבל
ותישחת
,
ומשליך
חבל
וגורל
יהא
נמרץ
ונפסק.
נמרץ
-
נכרת;
כמו
"קללה
נמרצת"
(מ"א
ב
,
ח).
(יא)
לו
איש
הולך
רוח
ושקר
כזב
אטיף
לך
ליין
ולשכר
-
לנביא
האמת
הם
אומרים:
"אל
תטיפו"
(לעיל
,
ו)
,
אבל
לנביאי
השקר
,
שחוזים
להם
מהתלות
(ע"פ
יש'
ל
,
י)
,
ומטיף
לו
שלום
בשביל
יין
ושכר
שנותנין
לו
,
היה
מטיף
העם
הזה.
(יב)
אסף
אאסוף
יעקב
כולך
-
כנגד
שאמר
למעלה
"כי
באה
עד
יהודה...
עד
שער
עמי
עד
ירושלם"
(מי'
א
,
ט)
,
חזר
ואמר
כאן:
אסף
אאסוף
יעקב
כולך.
קבץ
אקבץ
שארית
ישראל...
כצאן
בצרה
-
שהיו
שם
צאן
הרבה.
כעדר
בתוך
הדברו
-
ויהיו
כעדר
שהרועה
המנהגו
הולך
בתווך
,
ואינם
נפוצים.
הדוברו
-
לשון
"מִנְהג"
(מ"ב
ט
,
כ)
,
ומתרגמינן:
"מדבר"
(ראה
ת"י
שם).
כמו
כן
ישראל
תהימנה
מרוב
המון
אדם.
(יג)
עלה
הפורץ
לפניהם
-
זה
מלך
המשיח
,
שפורץ
כל
האומות
לפניו.