פרק ג
[א]
וָאֹמַ֗ר
שִׁמְעוּ־נָא֙
רָאשֵׁ֣י
יַעֲקֹ֔ב
וּקְצִינֵ֖י
בֵּ֣ית
יִשְׂרָאֵ֑ל
הֲל֣וֹא
לָכֶ֔ם
לָדַ֖עַת
אֶת־הַמִּשְׁפָּֽט:
[ב]
שֹׂ֥נְאֵי
ט֖וֹב
וְאֹ֣הֲבֵי
רָ֑עה
רָ֑ע
גֹּזְלֵ֤י
עוֹרָם֙
מֵֽעֲלֵיהֶ֔ם
וּשְׁאֵרָ֖ם
מֵעַ֥ל
עַצְמוֹתָֽם:
[ג]
וַאֲשֶׁ֣ר
אָכְלוּ֘
שְׁאֵ֣ר
עַמִּי֒
וְעוֹרָם֙
מֵעֲלֵיהֶ֣ם
הִפְשִׁ֔יטוּ
וְאֶת־עַצְמֹֽתֵיהֶ֖ם
פִּצֵּ֑חוּ
וּפָֽרְשׂוּ֙
כַּאֲשֶׁ֣ר
בַּסִּ֔יר
וּכְבָשָׂ֖ר
בְּת֥וֹךְ
קַלָּֽחַת:
[ד]
אָ֚ז
יִזְעֲק֣וּ
אֶל־יְהוָ֔ה
וְלֹ֥א
יַעֲנֶ֖ה
אוֹתָ֑ם
וְיַסְתֵּ֨ר
פָּנָ֤יו
מֵהֶם֙
בָּעֵ֣ת
הַהִ֔יא
כַּאֲשֶׁ֥ר
הֵרֵ֖עוּ
מַעַלְלֵיהֶֽם:
פ
[ה]
כֹּ֚ה
אָמַ֣ר
יְהוָ֔ה
עַל־הַנְּבִיאִ֖ים
הַמַּתְעִ֣ים
אֶת־עַמִּ֑י
הַנֹּשְׁכִ֤ים
בְּשִׁנֵּיהֶם֙
וְקָרְא֣וּ
שָׁל֔וֹם
וַֽאֲשֶׁר֙
לֹא־יִתֵּ֣ן
עַל־פִּיהֶ֔ם
וְקִדְּשׁ֥וּ
עָלָ֖יו
מִלְחָמָֽה:
[ו]
לָכֵ֞ן
לַ֤יְלָה
לָכֶם֙
מֵֽחָז֔וֹן
וְחָשְׁכָ֥ה
לָכֶ֖ם
מִקְּסֹ֑ם
וּבָ֤אָה
הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙
עַל־הַנְּבִיאִ֔ים
וְקָדַ֥ר
עֲלֵיהֶ֖ם
הַיּֽוֹם:
[ז]
וּבֹ֣שׁוּ
הַחֹזִ֗ים
וְחָֽפְרוּ֙
הַקֹּ֣סְמִ֔ים
וְעָט֥וּ
עַל־שָׂפָ֖ם
כֻּלָּ֑ם
כִּ֛י
אֵ֥ין
מַעֲנֵ֖ה
אֱלֹהִֽים:
[ח]
וְאוּלָ֗ם
אָנֹכִ֞י
מָלֵ֤אתִי
כֹחַ֙
אֶת־ר֣וּחַ
יְהוָ֔ה
וּמִשְׁפָּ֖ט
וּגְבוּרָ֑ה
לְהַגִּ֤יד
לְיַֽעֲקֹב֙
פִּשְׁע֔וֹ
וּלְיִשְׂרָאֵ֖ל
חַטָּאתֽוֹ:
פ
[ט]
שִׁמְעוּ־נָ֣א
זֹ֗את
רָאשֵׁי֙
בֵּ֣ית
יַעֲקֹ֔ב
וּקְצִינֵ֖י
בֵּ֣ית
יִשְׂרָאֵ֑ל
הַֽמֲתַעֲבִ֣ים
מִשְׁפָּ֔ט
וְאֵ֥ת
כָּל־הַיְשָׁרָ֖ה
יְעַקֵּֽשׁוּ:
[י]
בֹּנֶ֥ה
צִיּ֖וֹן
בְּדָמִ֑ים
וִירוּשָׁלִַ֖ם
בְּעַוְלָֽה:
[יא]
רָאשֶׁ֣יהָ׀
בְּשֹׁ֣חַד
יִשְׁפֹּ֗טוּ
וְכֹהֲנֶ֙יהָ֙
בִּמְחִ֣יר
יוֹר֔וּ
וּנְבִיאֶ֖יהָ
בְּכֶ֣סֶף
יִקְסֹ֑מוּ
וְעַל־יְהוָה֙
יִשָּׁעֵ֣נוּ
לֵאמֹ֔ר
הֲל֤וֹא
יְהוָה֙
בְּקִרְבֵּ֔נוּ
לֹא־תָב֥וֹא
עָלֵ֖ינוּ
רָעָֽה:
[יב]
לָכֵן֙
בִּגְלַלְכֶ֔ם
צִיּ֖וֹן
שָׂדֶ֣ה
תֵחָרֵ֑שׁ
וִירוּשָׁלִַם֙
עִיִּ֣ין
תִּֽהְיֶ֔ה
וְהַ֥ר
הַבַּ֖יִת
לְבָמ֥וֹת
יָֽעַר:
פ
פרק ג
(א-ב)
ואומר.
הראשים
והקצינים
-
הם
החייבים
לישר
המְעֻוָת
,
והנה
שנאי
אדם
טוב.
וגוזלי
עורם
-
משל
לממונם
ויגיעם.
(ג)
ואשר.
שאר
עמי
-
הצדיקים.
פצחו
-
קראו;
כמו
"פצחו
רנה"
(יש'
יד
,
ז).
ויש
אומרים
(ראה
השרשים:
'פצח'):
שברו.
ופרשו
-
כמו
"פרוס
לרעב"
(יש'
נח
,
ז)
,
והשי"ן
תחת
סמ"ך.
והטעם:
שברו.
קלחת
-
כמו
סיר
,
או
כמו
"צלחת"
(מ"ב
כא
,
יג).
(ד)
אז.
אלה
הקצינים
התגברו
על
הדלים
-
והנה
יד
השם
תגבר
עליהם;
ויצעקו
אל
השם
ולא
יענם
,
כאשר
היו
צועקים
הדלים.
(ה)
כה.
טעם
הנושכים
בשניהם
-
שדיבור
לשונם
יתעה
ישראל
וינשכם.
ואשר
לא
יתן
להם
-
מה
שיאכלו
ויבקשו.
(ו)
לכן
לילה
יבא
לכם
מזה
החזון
,
וחשך
יהיה
,
שלא
תוכלו
לקסום
בלילה.
וקדר
עליהם
היום
-
הטעם:
כי
יבא
להם
יום
אידם
(ע"פ
דב'
לב
,
לה)
,
יום
חשך
וערפל.
(ז)
ובשו
החוזים
שלכם
,
כי
אין
מענה
אלהים
בפיהם
,
רק
כזבים.
(ח)
ואולם.
מלאתי
כח
מן
רוח
השם
,
ומשפט
אמת
בפי.
וגבורה
-
לדבר
,
ולא
אפחד
מן
הקצינים
והראשים
(ראה
לעיל
,
א);
כי
יֵאמן
דברי
ולא
אבוש.
(ט)
שמעו.
המתעבים
משפט
שאדבר
,
וכל
מלה
ישרה
שיצאה
מפי
יעקשו.
או
פירושו
,
שיעשו
עַוְלה
לכל.
(י)
בונה
-
כל
אחד
מהנזכרים
אחרי
כן
,
הוא
בונה
ציון
בגזלו
בית
עני.
והנה
פירש
זה
הטעם:
(יא)
ראשיה
-
הם
ראשי
ירושלם
,
הם
המלכים
,
בשוחד
ישפטו;
וכהניה
במחיר
שיקחו
[יורו].
ונביאיה
-
הם
נביאי
השקר
,
בעבור
כסף
שיתנו
להם
יקסומו.
ומלת
'קסם'
בלשון
ישמעאל
-
כמו
'חותך':
שככה
יהיה;
וקרוב
אליה
"גזרין"
(דנ'
ה
,
יא).
והנה
"קוסם
קסמים"
(דב'
יח
,
י)
-
שם
כולל
למלאכות
הנזכרות
אחר
כן.
וטעם
הלא
(בנוסחנו:
הלוא)
השם
בקרבנו
-
כמו
"היכל
יי'
היכל
יי'"
(יר'
ז
,
ד).
(יב)
לכן.
ציון
שדה
-
תשוב
כשדה
שתחרש.
נו"ן
עיין
-
כנו"ן
"קץ
הימין"
(דנ'
יב
,
יג);
"בחיין"
(איוב
כד
,
כב);
"חטין"
(יח'
ד
,
ט).
והר
הבית
-
ששם
כבוד
השם
,
יהיה
לבמות
יער.