פרק א
[א]
מַשָּׂ֖א
נִֽינְוֵ֑ה
סֵ֧פֶר
חֲז֛וֹן
נַח֖וּם
הָאֶלְקֹשִֽׁי:
[ב]
אֵ֣ל
קַנּ֤וֹא
וְנֹקֵם֙
יְהוָ֔ה
נֹקֵ֥ם
יְהוָ֖ה
וּבַ֣עַל
חֵמָ֑ה
נֹקֵ֤ם
יְהוָה֙
לְצָרָ֔יו
וְנוֹטֵ֥ר
ה֖וּא
לְאֹיְבָֽיו:
[ג]
יְהוָ֗ה
אֶ֤רֶךְ
אַפַּ֙יִם֙
וּגְדָול־כֹּ֔חַ
וְנַקֵּ֖ה
לֹ֣א
יְנַקֶּ֑ה
יְהוָ֗ה
בְּסוּפָ֤ה
וּבִשְׂעָרָה֙
דַּרְכּ֔וֹ
וְעָנָ֖ן
אֲבַ֥ק
רַגְלָֽיו:
[ד]
גּוֹעֵ֤ר
בַּיָּם֙
וַֽיַּבְּשֵׁ֔הוּ
וְכָל־הַנְּהָר֖וֹת
הֶחֱרִ֑יב
אֻמְלַ֤ל
בָּשָׁן֙
וְכַרְמֶ֔ל
וּפֶ֥רַח
לְבָנ֖וֹן
אֻמְלָֽל:
[ה]
הָרִים֙
רָעֲשׁ֣וּ
מִמֶּ֔נּוּ
וְהַגְּבָע֖וֹת
הִתְמֹגָ֑גוּ
וַתִּשָּׂ֤א
הָאָ֙רֶץ֙
מִפָּנָ֔יו
וְתֵבֵ֖ל
וְכָל־י֥וֹשְׁבֵי
בָֽהּ:
[ו]
לִפְנֵ֤י
זַעְמוֹ֙
מִ֣י
יַעֲמ֔וֹד
וּמִ֥י
יָק֖וּם
בַּחֲר֣וֹן
אַפּ֑וֹ
חֲמָתוֹ֙
נִתְּכָ֣ה
כָאֵ֔שׁ
וְהַצֻּרִ֖ים
נִתְּצ֥וּ
מִמֶּֽנּוּ:
[ז]
ט֣וֹב
יְהוָ֔ה
לְמָע֖וֹז
בְּי֣וֹם
צָרָ֑ה
וְיֹדֵ֖עַ
חֹ֥סֵי
בֽוֹ:
[ח]
וּבְשֶׁ֣טֶף
עֹבֵ֔ר
כָּלָ֖ה
יַעֲשֶׂ֣ה
מְקוֹמָ֑הּ
וְאֹיְבָ֖יו
יְרַדֶּף־חֹֽשֶׁךְ:
[ט]
מַה־תְּחַשְּׁבוּן֙
אֶל־יְהוָ֔ה
כָּלָ֖ה
ה֣וּא
עֹשֶׂ֑ה
לֹא־תָק֥וּם
פַּעֲמַ֖יִם
צָרָֽה:
[י]
כִּ֚י
עַד־סִירִ֣ים
סְבֻכִ֔ים
וּכְסָבְאָ֖ם
סְבוּאִ֑ים
אֻ֨כְּל֔וּ
כְּקַ֥שׁ
יָבֵ֖שׁ
מָלֵֽא:
[יא]
מִמֵּ֣ךְ
יָצָ֔א
חֹשֵׁ֥ב
עַל־יְהוָ֖ה
רָעָ֑ה
יֹעֵ֖ץ
בְּלִיָּֽעַל:
ס
[יב]
כֹּ֣ה׀
אָמַ֣ר
יְהוָ֗ה
אִם־שְׁלֵמִים֙
וְכֵ֣ן
רַבִּ֔ים
וְכֵ֥ן
נָג֖וֹזּוּ
וְעָבָ֑ר
וְעִ֨נִּתִ֔ךְ
לֹ֥א
אֲעַנֵּ֖ךְ
עֽוֹד:
[יג]
וְעַתָּ֕ה
אֶשְׁבֹּ֥ר
מֹטֵ֖הוּ
מֵעָלָ֑יִךְ
וּמוֹסְרֹתַ֖יִךְ
אֲנַתֵּֽק:
[יד]
וְצִוָּ֤ה
עָלֶ֙יךָ֙
יְהוָ֔ה
לֹא־יִזָּרַ֥ע
מִשִּׁמְךָ֖
ע֑וֹד
מִבֵּ֨ית
אֱלֹהֶ֜יךָ
אַכְרִ֨ית
פֶּ֧סֶל
וּמַסֵּכָ֛ה
אָשִׂ֥ים
קִבְרֶ֖ךָ
כִּ֥י
קַלּֽוֹתָ:
פ
פרק א
(א)
משא
נינוה
-
"מטול
כס
דלווט
לאשקאה
ית
נינוה"
(ת"י).
ספר
חזון
נחום
וגו'
-
חזון
נקוד
קמץ
(בנוסחנו:
חֲזון)
,
למדתה
שאינו
דבוק
,
ואינו
דומה
ל"חזון
ישעיהו"
(א
,
א)
שהוא
נקוד
חטף
פתח.
וכן
פירושו:
ספר
חזון
כבר
נכתב
עליה
,
והיא
נבואת
יונה
בן
אמיתי
(ראה
יונה
ג
,
ד)
,
ועתה
חזר
ונתנבא
עליה
נחום
האלקושי
את
המשא
הזה.
'אלקוש'
היה
שם
עירו.
וכן
תירגם
יונתן:
"מלקדמין
איתנבי
עלה
יונה
בר
אמיתי...
ותבת
מחובהא
וכדו
דאוסיפת
למיחטי
תב
ואיתנבי
עלה
נחום
דמבית
אלקוש".
(ב)
אל
קנוא
ונוקם
יי'
-
על
זרעו
של
סנחריב
נתנבא
נחום
,
ובימי
מנשה
,
כמו
שמצינו
ב'סדר
עולם'
(סע"ר
כ).
אל
קנוא
ונוקם
יי'
-
מאז
שנפרע
לישראל
מאויביהם
,
וגם
עדיין
עתה
נוקם
הוא
ובעל
חימה
,
ועתיד
הוא
להיות
נוקם
לצריו
שהחריבו
את
ארצו
והגלו
את
עמו.
ונוטר
-
וצופן
הוא
איבתו
לאויביו.
ורבי
שמשון
אומר:
שלש
נקימות
הללו
כנגד
שלש
גליות
שהגלה
סנחריב
את
ישראל;
כמו
שמצינו
ב'סדר
עולם'
(סע"ר
כג).
(ג)
יי'
ארך
אפים
וגדל
כח
-
גדול
כח
הוא
והיכולת
בידו
להנקם;
ואשר
לא
מיהר
נקמתו
-
לפי
שארך
אפים
הוא;
ומכל
מקום
,
נקה
לא
ינקה.
יי'
בסופה
ובסערה
(בנוסחנו:
ובשערה)
דרכו
-
הם
שלוחיו
להפרע
מאויביו;
שנאמר
במצרים:
"ברוח
קדים
עזה"
(שמ'
יד
,
כא)
,
ובדור
המבול:
"מנשמת
אלוה
יאבדו"
(איוב
ד
,
ט);
בצור
נאמר:
"רוח
הקדים
שברך"
(יח'
כז
,
כו).
וענן
אבק
רגליו
-
[כשדורך
בענן
,
מעלה
אבק
מחמת
רגליו
,
מכסה
את
עין
הארץ
(ע"פ
שמ'
י
,
ה)
בסנוירים.]
וגם
היא
דרך
נקמתו:
"וישקף...
אל
מחנה
מצרים
בעמוד
אש
וענן"
(שמ'
יד
,
כד);
"היא
ענן
יכסנה"
(יח'
ל
,
יח).
(ד)
גוער
בים
-
כמשמעו;
ודוגמא
היא
כלפי
האומות
,
שנמשלו
ליַמִּים
,
כעניין
שנאמר
"לאומים
כשאון
מים
כבירים
ישאון"
(יש'
יז
,
יב).
וכל
הנהרות
החריב
-
כאן
ניבא
שעתיד
הקדוש
ברוך
הוא
להמליך
את
נבוכד
נצר
בימי
יהויקים
(ראה
יר'
כה)
,
ויתן
את
אשור
ואת
כל
הארצות
לחרב.
אמלל
בשן
וכרמל
-
מושבות
הטובים.
ופרח
לבנון
אמלל
-
חכמי
ישראל
פרשוהו
(ראה
יומא
כא
,
ב)
כלפי
מיני
מגדים
שנטע
שלמה
בבית
המקדש
,
[שהיו
של
זהב;]
וכיון
שנכנסו
גוים
להיכל
,
יבש.
(ה)
הרים
רעשו
ממנו
-
המלכים
והשרים
יפחדו
מגזירתו.
ותשא
הארץ
-
משאת
עשן.
[כמו
'משאת
העיר'
(ראה
שו'
כ
,
לח)
-
דליקת
העיר
שנישאת
ועולה.
והגבעות
התמוגגו
-
נעות
בטיט
ועפר
תיחוח.]
(ו)
נתכה
-
הגיעה
לארץ
,
כמו
"ומטר
לא
נתך
ארצה"
(שמ'
ט
,
לג).
נתצו
ממנו
-
מאימתו.
(ז)
טוב
יי'
למעוז
-
ואף
בשעה
שהוא
נפרע
מאויביו
בחמתו
,
לא
זזו
רחמיו
מלהטיב
ליראיו.
ולא
כמדת
מלך
בשר
ודם
,
שכשהוא
עסוק
בזו
אינו
פנוי
לזו
,
אלא
כעניין
שנאמר
"יי'
איש
מלחמה
יי'
שמו"
(שמ'
טו
,
ג)
,
כמו
שהוא
במכילתי
(מכיל'
בשלח
שירה
ד).
ויודע
-
את
צורכי
חוסי
בו.
(ח)
ובשטף
עובר
-
ובחימה
שוטפת.
כלה
יעשה
מקומה
-
של
ארץ;
ומוסב
זה
על
"ותשא
הארץ
מפניו"
שאמר
למעלה
(פס'
ה).
(ט)
כלה
הוא
עושה
-
לנינוה
ומלכי
אשור
,
[שנאמר
"ויבן
את
נינוה
היא
ראש
מלכות
אשור"
(ראה
בר'
י
,
י);]
לא
יִשְנה
עוד
להם
פעם
אחרת.
(י)
כי
עד
סירים
סבוכים
-
כלומר:
פתאום
תבא
עליהם
מכתם
,
ולא
ירדו
מכבודם
מעט
מעט;
כי
בעוד
שהסירים
והקוצים
נסבכים
ונשרשים
בחזקה
,
וכסבאם
סבואים
-
ועודם
במשתיהם
ושמחתם
,
אכלו
כקש
יבש
אשר
נתמלא
ונגמר
בישולו
ויובשו.
[עד
-
בעוד
,
כמו
"עד
שהמלך
במסבו"
(שה"ש
א
,
יב).]
[ויש
פותרים
כי
עד
סירים
-
לשון
'הסרה'
,
כמו
"אעדי"
(ת"א
בר'
ל
,
לב).]
מלא
-
'אשוביר'
[בלעז];
וכן
"מלאתך"
(שמ'
כב
,
כח);
"המלאה
הזרע"
(דב'
כב
,
ט).
(יא)
ממך
-
אַתְ
,
נינוה.
יצא
-
סנחריב
,
החושב
רעה
-
דימה
להחריב
דירת
מטה
ומעלה;
כתוב
אחד
אומר
"ואבא
(לפנינו:
ואבואה)
מלון
קיצו"
(מ"ב
יט
,
כג)
,
וכתוב
אחד
אומר
"ואבא
(בנוסחנו:
ואבוא)
מרום
קיצו"
(יש'
לז
,
כד):
בתחילה
אחריב
דירה
של
מטה
ולבסוף
דירה
של
מעלה
,
כדאיתא
ב'חלק'
(סנה'
צד
,
ב).
(יב)
אם
שלימים
וכן
רבים
וגו'
-
יפה
תרגומו
של
יונתן
מיושב
על
לשון
המקרא:
"אם
יהון
שלימין
בעצה"
-
שיהו
כולם
שוים
בהסכמה
אחת
,
וכן
אם
יהו
רבים
מאד
אנשי
נינוה
אויביך
,
ירושלם
,
וכן
אף
אם
גזו
את
חדקל
ועברו
את
פרת
לצור
עליך
-
לא
יצליחו
,
שהרי
עיניתיך
[כשהגלה
סנחריב
שבטי
ישראל
,
]
ולא
אענך
עוד.
ועוד
שמעתי:
אם
שלימים
הם
עתה
אנשי
נינוה
בגדולתם
,
וכן
אם
יהו
עוד
רבים
ונכבדים
יותר
,
וכן
נגוזו
ועבר
-
וכן
אני
אגיזם
ואעבירם
―
הרי
זה
כמו
"וכאשר
יענו
אותו
כן
ירבה"
(שמ'
א
,
יב)
―
ועניתיך
לא
אענך
עוד
-
אענה
אותך
בפעם
הזאת
כלה
ונחרצה
(ע"פ
יש'
י
,
כג)
,
ולא
איזקק
לך
עוד.
ורבותינו
דרשוהו
לעניין
מעשה
הצדקה
,
במסכת
גיטין
(ז
,
א);
אך
אינו
על
סדר
שאר
הנבואה.
(יג)
ועתה
אשבור
מטהו
מעליך
-
שכינה
אמרה
כן
לנביא
,
שהוא
ישראלי:
אשבור
מטהו
של
אשור
מעליך
,
עמי.
(יד)
וצוה
עליך
יי'
-
עתה
מיסב
הדיבור
אל
מלך
אשור.
ולא
(בנוסחנו:
לא)
יזרע
משמך
עוד
-
לא
יעמוד
עוד
ממך
מלך.
מבית
אלהיך
אכרית
פסל
ומסכה
,
ואשים
את
בית
אלהיך
קברך
-
שם
תברח
להמלט
,
ושם
תֵהָרג
כמו
שנהרג
אביך
בית
נסרך
אלהיו
(ראה
מ"ב
יט
,
לז).
כי
קלות
-
בעיני.