פרק ב
[א]
הִנֵּ֨ה
עַל־הֶהָרִ֜ים
רַגְלֵ֤י
מְבַשֵּׂר֙
מַשְׁמִ֣יעַ
שָׁל֔וֹם
חָגִּ֧י
יְהוּדָ֛ה
חַגַּ֖יִךְ
שַׁלְּמִ֣י
נְדָרָ֑יִךְ
כִּי֩
לֹ֨א
יוֹסִ֥יף
ע֛וֹד
לַעֲבָור־בָּ֥ךְ
בְּלִיַּ֖עַל
כֻּלֹּ֥ה
נִכְרָֽת:
[ב]
עָלָ֥ה
מֵפִ֛יץ
עַל־פָּנַ֖יִךְ
נָצ֣וֹר
מְצוּרָ֑ה
צַפֵּֽה־דֶ֙רֶךְ֙
חַזֵּ֣ק
מָתְנַ֔יִם
אַמֵּ֥ץ
כֹּ֖חַ
מְאֹֽד:
[ג]
כִּ֣י
שָׁ֤ב
יְהוָה֙
אֶת־גְּא֣וֹן
יַעֲקֹ֔ב
כִּגְא֖וֹן
יִשְׂרָאֵ֑ל
כִּ֤י
בְקָקוּם֙
בֹּֽקֲקִ֔ים
וּזְמֹרֵיהֶ֖ם
שִׁחֵֽתוּ:
[ד]
מָגֵ֨ן
גִּבֹּרֵ֜יהוּ
מְאָדָּ֗ם
אַנְשֵֽׁי־חַ֙יִל֙
מְתֻלָּעִ֔ים
בְּאֵשׁ־פְּלָדֹ֥ת
הָרֶ֖כֶב
בְּי֣וֹם
הֲכִינ֑וֹ
וְהַבְּרֹשִׁ֖ים
הָרְעָֽלוּ:
[ה]
בַּחוּצוֹת֙
יִתְהוֹלֲל֣וּ
הָרֶ֔כֶב
יִֽשְׁתַּקְשְׁק֖וּן
בָּרְחֹב֑וֹת
מַרְאֵיהֶן֙
כַּלַּפִּידִ֔ים
כַּבְּרָקִ֖ים
יְרוֹצֵֽצוּ:
[ו]
יִזְכֹּר֙
אַדִּירָ֔יו
יִכָּשְׁל֖וּ
בַּהֲלִכָותָ֑ם
בַּהֲלִיכָתָ֑ם
יְמַֽהֲרוּ֙
חֽוֹמָתָ֔הּ
וְהֻכַ֖ן
הַסֹּכֵֽךְ:
[ז]
שַׁעֲרֵ֥י
הַנְּהָר֖וֹת
נִפְתָּ֑חוּ
וְהַהֵיכָ֖ל
נָמֽוֹג:
[ח]
וְהֻצַּ֖ב
גֻּלְּתָ֣ה
הֹֽעֲלָ֑תָה
וְאַמְהֹתֶ֗יהָ
מְנַֽהֲגוֹת֙
כְּק֣וֹל
יוֹנִ֔ים
מְתֹפֲפֹ֖ת
עַל־לִבְבֵהֶֽן:
[ט]
וְנִֽינְוֵ֥ה
כִבְרֵכַת־מַ֖יִם
מִ֣ימֵי
הִ֑יא
וְהֵ֣מָּה
נָסִ֔ים
עִמְד֥וּ
עֲמֹ֖דוּ
וְאֵ֥ין
מַפְנֶֽה:
[י]
בֹּ֥זּוּ
כֶ֖סֶף
בֹּ֣זּוּ
זָהָ֑ב
וְאֵ֥ין
קֵ֙צֶה֙
לַתְּכוּנָ֔ה
כָּבֹ֕ד
מִכֹּ֖ל
כְּלִ֥י
חֶמְדָּֽה:
[יא]
בּוּקָ֥ה
וּמְבוּקָ֖ה
וּמְבֻלָּקָ֑ה
וְלֵ֨ב
נָמֵ֜ס
וּפִ֣ק
בִּרְכַּ֗יִם
וְחַלְחָלָה֙
בְּכָל־מָתְנַ֔יִם
וּפְנֵ֥י
כֻלָּ֖ם
קִבְּצ֥וּ
פָארֽוּר:
[יב]
אַיֵּה֙
מְע֣וֹן
אֲרָי֔וֹת
וּמִרְעֶ֥ה
ה֖וּא
לַכְּפִרִ֑ים
אֲשֶׁ֣ר
הָלַךְ֩
אַרְיֵ֨ה
לָבִ֥יא
שָׁ֛ם
גּ֥וּר
אַרְיֵ֖ה
וְאֵ֥ין
מַחֲרִֽיד:
[יג]
אַרְיֵ֤ה
טֹרֵף֙
בְּדֵ֣י
גֹרוֹתָ֔יו
וּמְחַנֵּ֖ק
לְלִבְאֹתָ֑יו
וַיְמַלֵּא־טֶ֣רֶף
חֹרָ֔יו
וּמְעֹנֹתָ֖יו
טְרֵפָֽה:
[יד]
הִנְנִ֣י
אֵלַ֗יִךְ
נְאֻם֙
יְהוָ֣ה
צְבָא֔וֹת
וְהִבְעַרְתִּ֤י
בֶעָשָׁן֙
רִכְבָּ֔הּ
וּכְפִירַ֖יִךְ
תֹּ֣אכַל
חָ֑רֶב
וְהִכְרַתִּ֤י
מֵאֶ֙רֶץ֙
טַרְפֵּ֔ךְ
וְלֹא־יִשָּׁמַ֥ע
ע֖וֹד
ק֥וֹל
מַלְאָכֵֽכֵה:
פ
פרק ב
(א)
הנה.
חגי
יהודה
-
הם
שנמלטו
מיד
סנחריב.
(ב)
עלה
-
עתה
שב
לדבר
על
נינוה
,
והמפיץ
הוא
נבוכדנצר.
נצור
נצורה
(בנוסחנו:
מצורה)
-
ידבר
למלך
נינוה;
וככה
צפה
דרך
-
שים
צופים
בדרכים.
והנגיד
אמר
,
כי
נצור
-
שם
הפועל
,
כמו
"ויכלת
עמד"
(שמ'
יח
,
כג)
,
וככה
צפה
דרך
,
"לכלה
(בנוסחנו:
לכלא)
הפשע"
(דנ'
ט
,
כד).
(ג)
ודע
כי
עתה
ישיב
השם
שבות
גאון
יעקב
כגאון
ישראל
-
בהיותו
בארצו;
הטעם:
ישיבם
לגאונם
,
כמו
שהיו
ישראל
מימי
קדם
בגאונם.
ומלת
בקקום
תורה
כי
הפעל
יוצא.
והנה
יהיה
"גפן
בוקק"
(הו'
י
,
א)
פועֵל
,
והפעול
הוא
הפרי
שישוה
לו
(ראה
שם).
או
תהיה
כמלת
שב
,
שתמצא
עומדת
ויוצאה.
וטעם
כי
בקקום
-
שמום
כגפן
בוקק
,
על
כן:
וזמוריהם
-
כמו
"ויכרתו
משם
זמורה"
(במ'
יג
,
כג).
ושב
לפרש
המפיץ
העולה
(ראה
לעיל
,
ב):
(ד)
מגן.
אמר
רבי
משה
הכהן
,
כי
גבורהו
(בנוסחנו:
גבריהו)
בתוספת
ה"א
-
לשון
רבים;
וככה
"בהתפללו
בעד
רעהו"
(איוב
מב
,
י).
ולא
דבר
נכונה;
כי
"פיו"
(במ'
כז
,
כא)
-
כמו
"פיהו"
(שמ'
ד
,
טו);
"אחיו"
(בר'
ד
,
ב)
-
"אחיהו"
(יר'
לד
,
ט);
"שיו"
(דב'
כב
,
א)
-
"שיהו"
(ש"א
יד
,
לד).
וטעם
"רעהו"
(איוב
מב
,
י)
-
שהתפלל
בעבור
כל
אחד.
וגבורהו
-
שם
המין
,
שכולל
גבורת
הגיבורים.
מתלעים
-
שלובשים
תולעת
שני.
ביום
הכינו
הרכב
,
כאילו
אש
פלדות
יוצא
במרוצתו.
ומלת
פלדות
זרה;
אולי
היא
הפוכה:
'לפידות'
(ראה
להלן
,
ה).
והברושים
הרעלו
-
כמו
רעדו
ברושי
היער.
ויפת
אמר
כי
הם
החניתות.
(ה)
בחוצות.
אמר
רבי
יונה
(השרשים:
'שקק'):
ישתקשקון
-
יכו
שוק
על
שוק.
ירוצצו
-
כפול
האות
האחרון
,
והפעל
כפול.
ירוצצו
-
נפשם
,
מגזרת
'רץ';
וככה
"ויתרוצצו
הבנים"
(בר'
כה
,
כב).
(ו-ז)
יזכור
-
כאשר
יזכור
האויב
,
שהוא
מלך
כשדים
,
בעבור
מרוצתם
יכשלו
בהליכתם;
ימהרו
אל
חומות
נינוה
,
והוכנו
מגדלי
העץ
הגדולים.
ויפת
אמר
,
כי
יזכור
מלך
נינוה
אדיריו.
יכשלו
-
יברחו
אל
החומה
,
ויכינו
המגינים
לסוכך
עליהם.
וזה
לא
יועיל
להם
,
כי
שערי
-
יורה
,
כי
מפאת
הנהרות
נתפש
ארמון
המלך;
וזהו
וההיכל
נמוג.
(ח)
והצב
-
לא
מצאתי
למלה
פירוש
יותר
נכבד
מדברי
רב
שמואל
הנגיד
,
כי
הצב
-
שם
המלכה;
על
כן
גלתה
העלתה
על
המרכבה
,
להוליכה
בשביה.
ואמהותיה
,
שהיו
נוהגות
אותה
,
דומות
לקול
יונים
בהמותן.
מתופפות
-
דרך
התוף
להכות
בו
ביד.
(ט-י)
ונינוה
כבריכת
מים
-
היתה
מלאה
מימי
קדם
עושר;
ואנשיה
נסים
ואומרים
זה
לזה:
עמדו
עמדו
,
אל
תברחו!
ואין
מפנה
-
שישיב
פניו.
על
כן
בזו
כסף
-
דברי
הנביא
לכשדים.
לתכונה
-
להון
שהכין.
(יא)
בוקה
ומבוקה
-
גזרה
אחת
להן;
כדרך
"גאה
וגאון"
(מש'
ח
,
יג);
"יי'
עזי
ומעוזי"
(יר'
טז
,
יט).
ומבולקה
-
כמו
"הנה
יי'
בוקק
הארץ
ובולקה"
(יש'
כד
,
א).
וטעם
בוקה
,
גם
מבולקה
-
כמו
שממה
תהיה
נינוה.
ולב
כל
שומע
נמס.
ופיק
ברכים
-
על
דרך
"ויפק
רצון"
(מש'
ח
,
לה)
,
אך
הוא
מעט
רחוק.
והנכון
,
כי
הוא
כמו
"לפוקה
ולמכשול"
(ש"א
כה
,
לא).
וחלחלה
-
'חיל'
ו'חילה'
,
כפול.
פארור
-
כבר
פרשתיו
(יואל
ב
,
ו).
(יב)
איה
-
בעבור
זה
יתמהו
השומעים
ויאמרו.
וכל
זה
דרך
משל
על
נינוה
,
שהיו
הולכים
לטרוף
טרף
,
להחריב
כל
העולם.
וטעם
הלך
-
אל
מעון
אריות.
(יג)
אריה
טורף
-
להספיק
גורותיו.
בדי
-
מלשון
"די
השיב
לו"
(וי'
כה
,
כח);
"די
שה"
(וי'
ה
,
ז).
ומחנק
-
החיות
להיות
טרף
ללבאותיו;
ומעונותיו
מִלא
טרפה.
(יד)
הנני
אליך
-
נינוה.
בעשן
-
מרוב
חום
האש;
והטעם
-
על
חרון
השם.
טרפך
-
הטרף
שהיית
טורפת.
וה"א
מלאככה
-
תחת
יו"ד
,
סימן
לשון
נקבה;
כמו
"עווניכי";
"תחלואיכי"
(תה'
קג
,
ג).
והטעם:
רב
שקה;
וכתוב
"ביד
מלאכיך"
(מ"ב
יט
,
כג).