מאגר הכתר חבקוק פרק א עם פירוש ר' אליעזר מבלגנצי

פרק א
[א] הַמַּשָּׂא֙ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה חֲבַקּ֖וּק הַנָּבִֽיא:
[ב] עַד־אָ֧נָה יְהוָ֛ה שִׁוַּ֖עְתִּי וְלֹ֣א תִשְׁמָ֑ע אֶזְעַ֥ק אֵלֶ֛יךָ חָמָ֖ס וְלֹ֥א תוֹשִֽׁיעַ:
[ג] לָ֣מָּה תַרְאֵ֤נִי אָ֙וֶן֙ וְעָמָ֣ל תַּבִּ֔יט וְשֹׁ֥ד וְחָמָ֖ס לְנֶגְדִּ֑י וַיְהִ֧י רִ֦יב וּמָד֖וֹן יִשָּֽׂא:
[ד] עַל־כֵּן֙ תָּפ֣וּג תּוֹרָ֔ה וְלֹא־יֵצֵ֥א לָנֶ֖צַח מִשְׁפָּ֑ט כִּ֤י רָשָׁע֙ מַכְתִּ֣יר אֶת־הַצַּדִּ֔יק עַל־כֵּ֛ן יֵצֵ֥א מִשְׁפָּ֖ט מְעֻקָּֽל:
[ה] רְא֤וּ בַגּוֹיִם֙ וְֽהַבִּ֔יטוּ וְהִֽתַּמְּה֖וּ תְּמָ֑הוּ כִּי־פֹ֙עַל֙ פֹּעֵ֣ל בִּימֵיכֶ֔ם לֹ֥א תַאֲמִ֖ינוּ כִּ֥י יְסֻפָּֽר:
[ו] כִּֽי־הִנְנִ֤י מֵקִים֙ אֶת־הַכַּשְׂדִּ֔ים הַגּ֖וֹי הַמַּ֣ר וְהַנִּמְהָ֑ר הַהוֹלֵךְ֙ לְמֶרְחֲבֵי־אֶ֔רֶץ לָרֶ֖שֶׁת מִשְׁכָּנ֥וֹת לֹּא־לֽוֹ:
[ז] אָיֹ֥ם וְנוֹרָ֖א ה֑וּא מִמֶּ֕נּוּ מִשְׁפָּט֥וֹ וּשְׂאֵת֖וֹ יֵצֵֽא:
[ח] וְקַלּ֨וּ מִנְּמֵרִ֜ים סוּסָ֗יו וְחַדּוּ֙ מִזְּאֵ֣בֵי עֶ֔רֶב וּפָ֖שׁוּ פָּרָשָׁ֑יו וּפָֽרָשָׁיו֙ מֵרָח֣וֹק יָבֹ֔אוּ יָעֻ֕פוּ כְּנֶ֖שֶׁר חָ֥שׁ לֶאֱכֽוֹל:
[ט] כֻּלֹּה֙ לְחָמָ֣ס יָב֔וֹא מְגַמַּ֥ת פְּנֵיהֶ֖ם קָדִ֑ימָה וַיֶּאֱסֹ֥ף כַּח֖וֹל שֶֽׁבִי:
[י] וְהוּא֙ בַּמְּלָכִ֣ים יִתְקַלָּ֔ס וְרֹזְנִ֖ים מִשְׂחָ֣ק ל֑וֹ ה֚וּא לְכָל־מִבְצָ֣ר יִשְׂחָ֔ק וַיִּצְבֹּ֥ר עָפָ֖ר וַֽיִּלְכְּדָֽהּ:
[יא] אָ֣ז חָלַ֥ף ר֛וּחַ וַֽיַּעֲבֹ֖ר וְאָשֵׁ֑ם ז֥וּ כֹח֖וֹ לֵאלֹהֽוֹ:
[יב] הֲל֧וֹא אַתָּ֣ה מִקֶּ֗דֶם יְהוָ֧ה אֱלֹהַ֛י קְדֹשִׁ֖י לֹ֣א נָמ֑וּת יְהוָה֙ לְמִשְׁפָּ֣ט שַׂמְתּ֔וֹ וְצ֖וּר לְהוֹכִ֥יחַ יְסַדְתּֽוֹ:
[יג] טְה֤וֹר עֵינַ֙יִם֙ מֵרְא֣וֹת רָ֔ע וְהַבִּ֥יט אֶל־עָמָ֖ל לֹ֣א תוּכָ֑ל לָ֤מָּה תַבִּיט֙ בּֽוֹגְדִ֔ים תַּחֲרִ֕ישׁ בְּבַלַּ֥ע רָשָׁ֖ע צַדִּ֥יק מִמֶּֽנּוּ:
[יד] וַתַּעֲשֶׂ֥ה אָדָ֖ם כִּדְגֵ֣י הַיָּ֑ם כְּרֶ֖מֶשׂ לֹא־מֹשֵׁ֥ל בּֽוֹ:
[טו] כֻּלֹּה֙ בְּחַכָּ֣ה הֵֽעֲלָ֔ה יְגֹרֵ֣הוּ בְחֶרְמ֔וֹ וְיַאַסְפֵ֖הוּ בְּמִכְמַרְתּ֑וֹ עַל־כֵּ֖ן יִשְׂמַ֥ח וְיָגִֽיל:
[טז] עַל־כֵּן֙ יְזַבֵּ֣חַ לְחֶרְמ֔וֹ וִֽיקַטֵּ֖ר לְמִכְמַרְתּ֑וֹ כִּ֤י בָהֵ֙מָּה֙ שָׁמֵ֣ן חֶלְק֔וֹ וּמַאֲכָל֖וֹ בְּרִאָֽה:
[יז] הַ֥עַל כֵּ֖ן יָרִ֣יק חֶרְמ֑וֹ וְתָמִ֛יד לַהֲרֹ֥ג גּוֹיִ֖ם לֹ֥א יַחְמֽוֹל: ס

פרק א
(ב) עד אנה יי' שועתי - מפני רעת הרשעים. חמס - על חמס שעושין לי. ובמקום העשוקים והנגזלים קובל הנביא , כמו "כמקרה הכסיל גם אני יקרני" (קה' ב , טו) - שקובל החכם במקום כל החכמים; וכהנה רבות במקרא. אף כאן קובל כאילו הוא נחמס. (ג) למה תראני און - שעושין לי , ולמה עמל שעושין תביט?! ושד וחמס לנגדי - תמיד , ועיני רואות ואין לאל ידי. ויהי - אם בא לזעוק הנחמס , ריב ומדון - וחרפה וכלימה ישא - וישתוק בנזיפה. ויהי - 'איד אישט וינוץ אאיצו קי' (בלעז) - ריב ומדון ישא. (ד) תפוג - תנוח ותתרפה. ולא יצא - ולא יגמר; כמו "ויצא לצרף כלי" (מש' כה , ד); "והוציא כאור צדקך" (תה' לז , ו) - לשון בירור וגמר: 'נון אירט אשוביץ' (בלעז). לעולם אין משפט נחמס מבורר ונגמר ביניהם , כי החייב החומס מכתיר - מצפה ומיחל שהזכאי יטעון טענתו בדין , ולפי דבריו ומתוכם ילמד לשקר (ראה משנה אבות א , ט) ולהפך עליו דברים בתחבולות ובמרמות (ע"פ מש' יב , ה) ובעידי שקר. ואם הזכאי מביא שני עדים , החייב מביא ארבעה , ונמצא משפטו של זכאי מעוקל; ואפילו יכיר הדיין בו ובעדיו שהם בני בליעל , יזכהו. (מכתיר - כמו) "כתרו את בנימן" (שו' כ , מג) - נתנו לו מקום לרדוף אחריהם עד שנתקוהו מן העיר (ראה שם , לב); "אבירי בשן כתרוני" (תה' כב , יג) - מצפים ומיחלים ללכדני; "כתר לי זעיר" (איוב לו , ב) - תוחֵל עד דַבְּרי דבריי; "בי יכתירו צדיקים" (תה' קמב , ח) - בשבילי , שתוציאני ממסגר גדול כזה , יכתירו ויצפו וייחלו צדיקים לישועתך בתוך צרתם , ולא יתיאשו מחסדך לתת לך תִפְלה (ע"פ איוב א , כב). ואין לפרש מכתיר זה בצפוי מארב ללכוד ולהרג , שאין המקרא מדבר אלא בדין. (ה) והמקום משיבו: ראו בגוים והביטו פורענות העתידה לבא עליהם על כך! והתמהו - בתמהון , כי פעל פעל הקדוש ברוך הוא בימיכם; ולא תמשך (ע"פ יח' יב , כה) ולא יארכו הימים (ע"פ יח' יב , כד) , כי קרוב יום אידם (ע"פ דב' לב , לה). שאילו היו מספרים פעל שכר מעשיהם שיפעל וישלם להם , לא הייתם מאמינים; כל כך הוא הפלא ופלא (ע"פ יש' כט , יד)! (ו) כי הנני מקים עליהם את הכשדים - שהיה עד היום שפל וקטן. הגוי העז , שנעשה עתה משפלותו מר וכעסן; כמו "מרת רוח" (בר' כו , לה). והנמהר - לעשות מחשבת לבו , וקל לילך למרחבי ארץ , לרשת משכנות לא לו - מה שאין דרך העולם , שעַם רחוק יבא לרשת בארץ מרחקים (ע"פ יר' ח , יט) , אלא קרוב לו , וירש משכנותיהם. מדה במדה: כאשר הם יורשים משכנות העניים והצדיקים. (ז) איום ונורא - בעל אימה ויראה הוא. ואם תאמר: על ידי אחרים העוזרים אותו הוא איום ונורא - לא כי! ממנו - מגבורתו ומזרועו , שנתן לו הקדוש ברוך הוא ממשלה על הכל , משפטו - שישפוט עַמי , ושאתו - וגובהו , שיִנָשא ויגבה על הכל , יצא - ולא מאחרים. (ח) שקלו מנמרים סוסיו , וחדו לרוץ ולמהר יותר מזאבי ערב - שיוצאים לטרוף טרף בלילה , כשאין בני אדם מצויין כל כך; אבל עדיין יש שהֹלכים בדרכים , ומפַּחדָם יוצא וטורף בהשמטה ורץ מהר ונסתר. ופשו - לשון ריקוד , כמו "ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק" (מל' ג , כ). ואם תאמר: מקרוב באו , ואינם עיפים ויגעים מן הדרך , ולכך פשים ורוקדים וקלים - לכן נאמר: ופרשיו מרחוק יבאו , ואע"פ כן יעופו פתאם , כנשר שחש וממהר לאכול. (ט) כלו (בנוסחנו: כלה) - סוסיו ופרשיו. לחמס יבא (בנוסחנו: יבוא) - להשחית ולבלע (ע"פ ש"ב כ , כ). מגמת - שאיפת פניהם , ששואפים וממהרים לבא , כאילו גומאים את הארץ (ע"פ איוב לט , כד) בקיצור דרכם , בבֹאם מצד מזרח. ויאסף - ויגמא כחול שבי. (י) והוא במלכים יתקלס - ויתלוצץ , לשון "קלסה" (יח' כב , ד). משחק לו - ששוחק עליהם. לכל מבצר ישחק - שלא יוכל לעמד לפניו. ויצבר עפר - דומה בעיניו , שאילו היה צובר עפר המבצר , אל יספק לשעלים לכל העם אשר ברגליו (ע"פ מ"א כ , י); כלומר: בלא מלחמה , אך שיקח איש מלֹא שעלו מעפרה , ישפילוה עד ארץ , יגיעוה עד עפר (ע"פ יש' כו , ה). (יא) אז - בהנתן ממשלה גדולה כזו לנבוכד נצר מלך בבל על כל העולם , חלף ויעבר רוח האדם - מרוב פחד ורוגז לב. ואשם - ויתחייבו החומסים והעושקים שאתה קובל עליהם. זו כחו לאלהו - ונראה מה כחם יפה על אלוה שעובדים , ואותי עזבו! כי לא יוכל להיעזר באלהו. (יב) והנביא משיבו: אהה יי' אלהים , כלה אתה עושה את עמך (ע"פ יח' יא , יג)! הלא (בנוסחנו: הלוא) אתה מקדם יי' אלהי - שקבלנו אלהותך עלינו. קדושי לא נמות - שאתה מקדש שמך בנו בחטאנו לפניך באותו ענין , שאין אנו מתים וכלים , כי במדת רחמים אתה דן אותנו. יי' למשפט שמתו - לנבוכד נצר , לשפוט העולם וליסרם , ולא לכַלות עמך. וצור להוכיח עמך יסדתו - ולא לגרשם מארצך שנתת להם ולאבדם; שכך היתה בקשתי: ליסר ולהוכיח , ולא לכלות. (יג) וכן אמרתי , שאתה טהור עינים מראות ברע (בנוסחנו: רע) , שלא תיסר; ואם כן , למה תביט בוגדים , תחריש כבלע (בנוסחנו: בבלע) רשע אדם נקי , שאתה יודע שהוא צדיק ממנו? (יד-טו) ועל ידי שתיקותך אתה עשה אדם ביד רעהו כדגי הים , שכלה בחכה העלה מן הים. כן יגורהו - הרשע לצדיק , בחרמו , ועל כן - על טרפו וצידתו שאתה מצליח בידו , ישמח ויגל (בנוסחנו: ויגיל). (טז) על כן יזבח לעבודה זרה , שהוא סבור שהוא חרמו ומכמרתו; כעניין "ומן אז חדלנו לקטר למלאכת (בנוסחנו: למלכת) שמים... חסרנו כל" (ראה יר' מד , יח). והוא שאומר יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו - שאתה מקנתרו: "זו כחו לאלהו" (לעיל , יא); כי כסבור הוא , בעובדו אותו אלוה והוא מצליח ברעתו , שבָּהמה - במכמרתו וחרמו , הן אלהיו שמן חלקו ומאכלו בריאה , והם נותני לחמו ומימיו (ע"פ הו' ב , ז). (יז) והעל כן - שאתה עושה אדם כדגת הים (ראה לעיל , יד) , למסור איש ביד רעהו , להצליח דרך הרשע ולהחריש בבלע רשע צדיק (ראה לעיל , יג) , ואינך עושה בו דין - וכי על זה יריק ויוציא נבוכד נצר חרמו עליהם - מדה במדה , ותמיד להרג גוים בלא חמלה? בתמיה. היה לך ליסר את הרשע לאלתר , ויכיר כחך וישוב מרעתו , ולא תביא משחית גוים (ע"פ יר' ד , ז) עליהם לכלותם! [יריק חרמו - "אריק חרבי" (שמ' טו , ט).]