פרק א
[א]
הַמַּשָּׂא֙
אֲשֶׁ֣ר
חָזָ֔ה
חֲבַקּ֖וּק
הַנָּבִֽיא:
[ב]
עַד־אָ֧נָה
יְהוָ֛ה
שִׁוַּ֖עְתִּי
וְלֹ֣א
תִשְׁמָ֑ע
אֶזְעַ֥ק
אֵלֶ֛יךָ
חָמָ֖ס
וְלֹ֥א
תוֹשִֽׁיעַ:
[ג]
לָ֣מָּה
תַרְאֵ֤נִי
אָ֙וֶן֙
וְעָמָ֣ל
תַּבִּ֔יט
וְשֹׁ֥ד
וְחָמָ֖ס
לְנֶגְדִּ֑י
וַיְהִ֧י
רִ֦יב
וּמָד֖וֹן
יִשָּֽׂא:
[ד]
עַל־כֵּן֙
תָּפ֣וּג
תּוֹרָ֔ה
וְלֹא־יֵצֵ֥א
לָנֶ֖צַח
מִשְׁפָּ֑ט
כִּ֤י
רָשָׁע֙
מַכְתִּ֣יר
אֶת־הַצַּדִּ֔יק
עַל־כֵּ֛ן
יֵצֵ֥א
מִשְׁפָּ֖ט
מְעֻקָּֽל:
[ה]
רְא֤וּ
בַגּוֹיִם֙
וְֽהַבִּ֔יטוּ
וְהִֽתַּמְּה֖וּ
תְּמָ֑הוּ
כִּי־פֹ֙עַל֙
פֹּעֵ֣ל
בִּימֵיכֶ֔ם
לֹ֥א
תַאֲמִ֖ינוּ
כִּ֥י
יְסֻפָּֽר:
[ו]
כִּֽי־הִנְנִ֤י
מֵקִים֙
אֶת־הַכַּשְׂדִּ֔ים
הַגּ֖וֹי
הַמַּ֣ר
וְהַנִּמְהָ֑ר
הַהוֹלֵךְ֙
לְמֶרְחֲבֵי־אֶ֔רֶץ
לָרֶ֖שֶׁת
מִשְׁכָּנ֥וֹת
לֹּא־לֽוֹ:
[ז]
אָיֹ֥ם
וְנוֹרָ֖א
ה֑וּא
מִמֶּ֕נּוּ
מִשְׁפָּט֥וֹ
וּשְׂאֵת֖וֹ
יֵצֵֽא:
[ח]
וְקַלּ֨וּ
מִנְּמֵרִ֜ים
סוּסָ֗יו
וְחַדּוּ֙
מִזְּאֵ֣בֵי
עֶ֔רֶב
וּפָ֖שׁוּ
פָּרָשָׁ֑יו
וּפָֽרָשָׁיו֙
מֵרָח֣וֹק
יָבֹ֔אוּ
יָעֻ֕פוּ
כְּנֶ֖שֶׁר
חָ֥שׁ
לֶאֱכֽוֹל:
[ט]
כֻּלֹּה֙
לְחָמָ֣ס
יָב֔וֹא
מְגַמַּ֥ת
פְּנֵיהֶ֖ם
קָדִ֑ימָה
וַיֶּאֱסֹ֥ף
כַּח֖וֹל
שֶֽׁבִי:
[י]
וְהוּא֙
בַּמְּלָכִ֣ים
יִתְקַלָּ֔ס
וְרֹזְנִ֖ים
מִשְׂחָ֣ק
ל֑וֹ
ה֚וּא
לְכָל־מִבְצָ֣ר
יִשְׂחָ֔ק
וַיִּצְבֹּ֥ר
עָפָ֖ר
וַֽיִּלְכְּדָֽהּ:
[יא]
אָ֣ז
חָלַ֥ף
ר֛וּחַ
וַֽיַּעֲבֹ֖ר
וְאָשֵׁ֑ם
ז֥וּ
כֹח֖וֹ
לֵאלֹהֽוֹ:
[יב]
הֲל֧וֹא
אַתָּ֣ה
מִקֶּ֗דֶם
יְהוָ֧ה
אֱלֹהַ֛י
קְדֹשִׁ֖י
לֹ֣א
נָמ֑וּת
יְהוָה֙
לְמִשְׁפָּ֣ט
שַׂמְתּ֔וֹ
וְצ֖וּר
לְהוֹכִ֥יחַ
יְסַדְתּֽוֹ:
[יג]
טְה֤וֹר
עֵינַ֙יִם֙
מֵרְא֣וֹת
רָ֔ע
וְהַבִּ֥יט
אֶל־עָמָ֖ל
לֹ֣א
תוּכָ֑ל
לָ֤מָּה
תַבִּיט֙
בּֽוֹגְדִ֔ים
תַּחֲרִ֕ישׁ
בְּבַלַּ֥ע
רָשָׁ֖ע
צַדִּ֥יק
מִמֶּֽנּוּ:
[יד]
וַתַּעֲשֶׂ֥ה
אָדָ֖ם
כִּדְגֵ֣י
הַיָּ֑ם
כְּרֶ֖מֶשׂ
לֹא־מֹשֵׁ֥ל
בּֽוֹ:
[טו]
כֻּלֹּה֙
בְּחַכָּ֣ה
הֵֽעֲלָ֔ה
יְגֹרֵ֣הוּ
בְחֶרְמ֔וֹ
וְיַאַסְפֵ֖הוּ
בְּמִכְמַרְתּ֑וֹ
עַל־כֵּ֖ן
יִשְׂמַ֥ח
וְיָגִֽיל:
[טז]
עַל־כֵּן֙
יְזַבֵּ֣חַ
לְחֶרְמ֔וֹ
וִֽיקַטֵּ֖ר
לְמִכְמַרְתּ֑וֹ
כִּ֤י
בָהֵ֙מָּה֙
שָׁמֵ֣ן
חֶלְק֔וֹ
וּמַאֲכָל֖וֹ
בְּרִאָֽה:
[יז]
הַ֥עַל
כֵּ֖ן
יָרִ֣יק
חֶרְמ֑וֹ
וְתָמִ֛יד
לַהֲרֹ֥ג
גּוֹיִ֖ם
לֹ֥א
יַחְמֽוֹל:
ס
פרק א
(ב)
עד
אנה
יי'
שועתי
-
מפני
רעת
הרשעים.
חמס
-
על
חמס
שעושין
לי.
ובמקום
העשוקים
והנגזלים
קובל
הנביא
,
כמו
"כמקרה
הכסיל
גם
אני
יקרני"
(קה'
ב
,
טו)
-
שקובל
החכם
במקום
כל
החכמים;
וכהנה
רבות
במקרא.
אף
כאן
קובל
כאילו
הוא
נחמס.
(ג)
למה
תראני
און
-
שעושין
לי
,
ולמה
עמל
שעושין
תביט?!
ושד
וחמס
לנגדי
-
תמיד
,
ועיני
רואות
ואין
לאל
ידי.
ויהי
-
אם
בא
לזעוק
הנחמס
,
ריב
ומדון
-
וחרפה
וכלימה
ישא
-
וישתוק
בנזיפה.
ויהי
-
'איד
אישט
וינוץ
אאיצו
קי'
(בלעז)
-
ריב
ומדון
ישא.
(ד)
תפוג
-
תנוח
ותתרפה.
ולא
יצא
-
ולא
יגמר;
כמו
"ויצא
לצרף
כלי"
(מש'
כה
,
ד);
"והוציא
כאור
צדקך"
(תה'
לז
,
ו)
-
לשון
בירור
וגמר:
'נון
אירט
אשוביץ'
(בלעז).
לעולם
אין
משפט
נחמס
מבורר
ונגמר
ביניהם
,
כי
החייב
החומס
מכתיר
-
מצפה
ומיחל
שהזכאי
יטעון
טענתו
בדין
,
ולפי
דבריו
ומתוכם
ילמד
לשקר
(ראה
משנה
אבות
א
,
ט)
ולהפך
עליו
דברים
בתחבולות
ובמרמות
(ע"פ
מש'
יב
,
ה)
ובעידי
שקר.
ואם
הזכאי
מביא
שני
עדים
,
החייב
מביא
ארבעה
,
ונמצא
משפטו
של
זכאי
מעוקל;
ואפילו
יכיר
הדיין
בו
ובעדיו
שהם
בני
בליעל
,
יזכהו.
(מכתיר
-
כמו)
"כתרו
את
בנימן"
(שו'
כ
,
מג)
-
נתנו
לו
מקום
לרדוף
אחריהם
עד
שנתקוהו
מן
העיר
(ראה
שם
,
לב);
"אבירי
בשן
כתרוני"
(תה'
כב
,
יג)
-
מצפים
ומיחלים
ללכדני;
"כתר
לי
זעיר"
(איוב
לו
,
ב)
-
תוחֵל
עד
דַבְּרי
דבריי;
"בי
יכתירו
צדיקים"
(תה'
קמב
,
ח)
-
בשבילי
,
שתוציאני
ממסגר
גדול
כזה
,
יכתירו
ויצפו
וייחלו
צדיקים
לישועתך
בתוך
צרתם
,
ולא
יתיאשו
מחסדך
לתת
לך
תִפְלה
(ע"פ
איוב
א
,
כב).
ואין
לפרש
מכתיר
זה
בצפוי
מארב
ללכוד
ולהרג
,
שאין
המקרא
מדבר
אלא
בדין.
(ה)
והמקום
משיבו:
ראו
בגוים
והביטו
פורענות
העתידה
לבא
עליהם
על
כך!
והתמהו
-
בתמהון
,
כי
פעל
פעל
הקדוש
ברוך
הוא
בימיכם;
ולא
תמשך
(ע"פ
יח'
יב
,
כה)
ולא
יארכו
הימים
(ע"פ
יח'
יב
,
כד)
,
כי
קרוב
יום
אידם
(ע"פ
דב'
לב
,
לה).
שאילו
היו
מספרים
פעל
שכר
מעשיהם
שיפעל
וישלם
להם
,
לא
הייתם
מאמינים;
כל
כך
הוא
הפלא
ופלא
(ע"פ
יש'
כט
,
יד)!
(ו)
כי
הנני
מקים
עליהם
את
הכשדים
-
שהיה
עד
היום
שפל
וקטן.
הגוי
העז
,
שנעשה
עתה
משפלותו
מר
וכעסן;
כמו
"מרת
רוח"
(בר'
כו
,
לה).
והנמהר
-
לעשות
מחשבת
לבו
,
וקל
לילך
למרחבי
ארץ
,
לרשת
משכנות
לא
לו
-
מה
שאין
דרך
העולם
,
שעַם
רחוק
יבא
לרשת
בארץ
מרחקים
(ע"פ
יר'
ח
,
יט)
,
אלא
קרוב
לו
,
וירש
משכנותיהם.
מדה
במדה:
כאשר
הם
יורשים
משכנות
העניים
והצדיקים.
(ז)
איום
ונורא
-
בעל
אימה
ויראה
הוא.
ואם
תאמר:
על
ידי
אחרים
העוזרים
אותו
הוא
איום
ונורא
-
לא
כי!
ממנו
-
מגבורתו
ומזרועו
,
שנתן
לו
הקדוש
ברוך
הוא
ממשלה
על
הכל
,
משפטו
-
שישפוט
עַמי
,
ושאתו
-
וגובהו
,
שיִנָשא
ויגבה
על
הכל
,
יצא
-
ולא
מאחרים.
(ח)
שקלו
מנמרים
סוסיו
,
וחדו
לרוץ
ולמהר
יותר
מזאבי
ערב
-
שיוצאים
לטרוף
טרף
בלילה
,
כשאין
בני
אדם
מצויין
כל
כך;
אבל
עדיין
יש
שהֹלכים
בדרכים
,
ומפַּחדָם
יוצא
וטורף
בהשמטה
ורץ
מהר
ונסתר.
ופשו
-
לשון
ריקוד
,
כמו
"ויצאתם
ופשתם
כעגלי
מרבק"
(מל'
ג
,
כ).
ואם
תאמר:
מקרוב
באו
,
ואינם
עיפים
ויגעים
מן
הדרך
,
ולכך
פשים
ורוקדים
וקלים
-
לכן
נאמר:
ופרשיו
מרחוק
יבאו
,
ואע"פ
כן
יעופו
פתאם
,
כנשר
שחש
וממהר
לאכול.
(ט)
כלו
(בנוסחנו:
כלה)
-
סוסיו
ופרשיו.
לחמס
יבא
(בנוסחנו:
יבוא)
-
להשחית
ולבלע
(ע"פ
ש"ב
כ
,
כ).
מגמת
-
שאיפת
פניהם
,
ששואפים
וממהרים
לבא
,
כאילו
גומאים
את
הארץ
(ע"פ
איוב
לט
,
כד)
בקיצור
דרכם
,
בבֹאם
מצד
מזרח.
ויאסף
-
ויגמא
כחול
שבי.
(י)
והוא
במלכים
יתקלס
-
ויתלוצץ
,
לשון
"קלסה"
(יח'
כב
,
ד).
משחק
לו
-
ששוחק
עליהם.
לכל
מבצר
ישחק
-
שלא
יוכל
לעמד
לפניו.
ויצבר
עפר
-
דומה
בעיניו
,
שאילו
היה
צובר
עפר
המבצר
,
אל
יספק
לשעלים
לכל
העם
אשר
ברגליו
(ע"פ
מ"א
כ
,
י);
כלומר:
בלא
מלחמה
,
אך
שיקח
איש
מלֹא
שעלו
מעפרה
,
ישפילוה
עד
ארץ
,
יגיעוה
עד
עפר
(ע"פ
יש'
כו
,
ה).
(יא)
אז
-
בהנתן
ממשלה
גדולה
כזו
לנבוכד
נצר
מלך
בבל
על
כל
העולם
,
חלף
ויעבר
רוח
האדם
-
מרוב
פחד
ורוגז
לב.
ואשם
-
ויתחייבו
החומסים
והעושקים
שאתה
קובל
עליהם.
זו
כחו
לאלהו
-
ונראה
מה
כחם
יפה
על
אלוה
שעובדים
,
ואותי
עזבו!
כי
לא
יוכל
להיעזר
באלהו.
(יב)
והנביא
משיבו:
אהה
יי'
אלהים
,
כלה
אתה
עושה
את
עמך
(ע"פ
יח'
יא
,
יג)!
הלא
(בנוסחנו:
הלוא)
אתה
מקדם
יי'
אלהי
-
שקבלנו
אלהותך
עלינו.
קדושי
לא
נמות
-
שאתה
מקדש
שמך
בנו
בחטאנו
לפניך
באותו
ענין
,
שאין
אנו
מתים
וכלים
,
כי
במדת
רחמים
אתה
דן
אותנו.
יי'
למשפט
שמתו
-
לנבוכד
נצר
,
לשפוט
העולם
וליסרם
,
ולא
לכַלות
עמך.
וצור
להוכיח
עמך
יסדתו
-
ולא
לגרשם
מארצך
שנתת
להם
ולאבדם;
שכך
היתה
בקשתי:
ליסר
ולהוכיח
,
ולא
לכלות.
(יג)
וכן
אמרתי
,
שאתה
טהור
עינים
מראות
ברע
(בנוסחנו:
רע)
,
שלא
תיסר;
ואם
כן
,
למה
תביט
בוגדים
,
תחריש
כבלע
(בנוסחנו:
בבלע)
רשע
אדם
נקי
,
שאתה
יודע
שהוא
צדיק
ממנו?
(יד-טו)
ועל
ידי
שתיקותך
אתה
עשה
אדם
ביד
רעהו
כדגי
הים
,
שכלה
בחכה
העלה
מן
הים.
כן
יגורהו
-
הרשע
לצדיק
,
בחרמו
,
ועל
כן
-
על
טרפו
וצידתו
שאתה
מצליח
בידו
,
ישמח
ויגל
(בנוסחנו:
ויגיל).
(טז)
על
כן
יזבח
לעבודה
זרה
,
שהוא
סבור
שהוא
חרמו
ומכמרתו;
כעניין
"ומן
אז
חדלנו
לקטר
למלאכת
(בנוסחנו:
למלכת)
שמים...
חסרנו
כל"
(ראה
יר'
מד
,
יח).
והוא
שאומר
יזבח
לחרמו
ויקטר
למכמרתו
-
שאתה
מקנתרו:
"זו
כחו
לאלהו"
(לעיל
,
יא);
כי
כסבור
הוא
,
בעובדו
אותו
אלוה
והוא
מצליח
ברעתו
,
שבָּהמה
-
במכמרתו
וחרמו
,
הן
אלהיו
―
שמן
חלקו
ומאכלו
בריאה
,
והם
נותני
לחמו
ומימיו
(ע"פ
הו'
ב
,
ז).
(יז)
והעל
כן
-
שאתה
עושה
אדם
כדגת
הים
(ראה
לעיל
,
יד)
,
למסור
איש
ביד
רעהו
,
להצליח
דרך
הרשע
ולהחריש
בבלע
רשע
צדיק
(ראה
לעיל
,
יג)
,
ואינך
עושה
בו
דין
-
וכי
על
זה
יריק
ויוציא
נבוכד
נצר
חרמו
עליהם
-
מדה
במדה
,
ותמיד
להרג
גוים
בלא
חמלה?
בתמיה.
היה
לך
ליסר
את
הרשע
לאלתר
,
ויכיר
כחך
וישוב
מרעתו
,
ולא
תביא
משחית
גוים
(ע"פ
יר'
ד
,
ז)
עליהם
לכלותם!
[יריק
חרמו
-
"אריק
חרבי"
(שמ'
טו
,
ט).]