מאגר הכתר חבקוק פרק א עם פירוש ראב"ע

פרק א
(א) גם זה הנביא לא ידענו דורו ולא משפחתו. וניבא על מפלת מלכות כשדים. והחל לדבר זה הנביא על לשון חסידי ישראל , שהיו צועקים אל השם מחמס נבוכדנצר. (ב) עד אנה - מלת אנה תמָצא על זמן ועל מקום , וככה מלת "הלום" (ש"ב ז , יח; שמ' ג , ה); כמו "אנה אנחנו עולים" (דב' א , כח) , שהטעם: לאי זה מקום אנו עולים. אזעק אליך - כזעקת איש שנעשה לו חמס. (ג) למה. זה האון - שיעשה איש און. און ועמל - הם שם דבר , שכולל לכל עון ולכל חטאת (ע"פ דב' יט , טו) אשר יעמל האדם , כי הוא און ועמל ויגיעת ריק. ומלת למה תשרת בעבור אחרת: ולמה עמל תביט? והטעם: איך יוכל איש לעשות און ועמל במקום ממשלתך? וטעם ישא - יגבה; או: ישא ראש. ויפת אמר: ויהי איש ריב; כמו "ואני תפלה" (תה' קט , ד). (ד) על. תפוג - כמו "ויפג לבו" (בר' מה , כו): כל זמן שאדם חי , דופק לבו בקרבו; ובשעה שהזכירו לו יוסף (ראה שם) - וידום לבו ולא דפק , כי נבהל; כמו "אל תתני פוגת" (איכה ב , יח); והעד: "ותחי רוח יעקב אביהם" (בר' מה , כז). וטעם תפוג תורה - תדֹם התורה , כאילו אין דין תורה בעולם. מכתיר - סובב , מגזרת 'כתר' שהוא עגול. ויפת אמר , כי רשע מכתיר עם הצדיק; וזה שדיבר הנביא על דבר נבוכדנצר , שהרג חסידים. ועתה החל נבואתו: (ה) ראו בגוים והביטו - אם שמעתם כזאת. והתמהו - מבניין 'התפעל'; והשָלם: 'והתתמהו' , כי 'תמה' שרשו. כי פעל פעל השם בימיכם; ואחר שידוע הוא שהוא פועל הכל , לא הזכירוֹ. (ו) כי. הנמהר - שאין לו מחשבת כהוגן , רק יעשה דברו במהירות; וכמהו "ולבב נמהרים" (יש' לב , ד). (ז) איום. שאתו - מגזרת 'נשיאות'. (ח) וקלו. מזאבי ערב - בתחלת הערב יֵצאו לטרוף. ופשו - התפשטו. ויפת אמר: מגזרת תרגום ארמית; ואין לו טעם. (ט) כלה לעשות חמס יבא (בנוסחנו: יבוא). ומלת מגמת - זרה; ויתכן להיות כמו "יגמא ארץ" (איוב לט , כד). והנה הוא כמו 'נגד' ו'נכח'. ומלת קדימה - קשה , כי מפאת מזרחה בא; על כן הוצרך יפת להוסיף כ"ף: 'כקדימה': כרוח קדים שהיא עזה; ואין טענה מן הה"א , כי הנה "ישובו רשעים לשאולה" (תה' ט , יח) , ורבים אחרים. (י) והוא. יתקלס - מגזרת "לעג וקלס" (תה' מד , יד); וכמהו "לקלס אתנן" (יח' טז , לא). ויצבר עפר - כאילו הוא צבר כל עפר הארץ. או דרך משל: עפר יצבר , ויקח כל מבצר. (יא) אז חלף כמו רוח , בכל מקום. ועוד יעשה אשמה גדולה , שיאמר: זו כחו לאלוהו , לא לַשם. והזכיר לאלוהו , לשון יחיד - דרך קלון. או הוא מנהג הלשון , לומר כל איש כרצונו אלוהו או 'אלוהיו' , כי נהוג הוא. (יב) הלא (בנוסחנו: הלוא) - אלה דברי הנביא , מדבר על לשון ישראל שהם בדור נבוכדנצר. בעבור שהזכיר "זו כחו לאלוהו" (לעיל , יא) , אמר: הלא אתה מקדם - מיום היות ישראל אתה היית אלהיו; ואתה קדושי , לא אלוה אחר. מבקשים אנחנו: אולי לא נמות מיד זה האכזר , כי ידענו כי אתה השלטתו לעשות משפט באנשי רשע; ואתה צור , להוכיח יסדתו - הטעם כפול. (יג) טהור - הלא אתה טהור עינים , שלא תראה ברע (בנוסחנו: רע). והבי"ת נוסף , כמו "ואל אראה ברעתי" (במ' יא , טו). והביט - שם הפעל. אל עמל לא תוכל - מדרך חכמתך ואמונתך , כי לא תוכל לסבול מרוב קדושתך וחסידותך דבר שהוא הפך לנגדך. וזה שאמר תביט אחריכן שאמר והביט אל עמל לא תוכל - כפי מחשבת בני אדם , שיתמהו איך תחריש על זה. כי אין בדרך האמת לבלע רשע צדיק ממנו , ואם לא יהיה צדיק גמור. על כן כתוב "על משמרתי אעמדה" (חב' ב , א) , ואצפה לנקמתך , ולישועתך אקוה. (יד) ותעשה. הנה האדם , בעבורו בראת זה העולם השפל , נחשב כדגי הים - שהם מותרים לאכול , וכל אחד בולע קטן ממנו. והנכון - שאין טעם להם. (טו) כלה. בחכה - כמו מכמורת. יגורהו - יקבצהו: כמו "יתגוררו יסורו בי" (הו' ז , יד). חרמו - כמו 'רשתו': "משטח חרמים" (יח' כו , יד). על כן ישמח - שיקח הכל בלי יגיעה. או חרמו - כנוי אלילו. (טז) על כן יזבח לחרמו - מזלו; או: חילו , אנשי כחו. ומאכלו - שה בריאה (ע"פ יח' לד , כ); או 'אכילה'. (יז) העל. הטעם: איך יריק חרמו , והוא יתן לו כל משמן? הטעם: כי לא תעלה הרשת שלו והפח שלו מן הארץ ריקנית.