פרק ב
[א]
עַל־מִשְׁמַרְתִּ֣י
אֶֽעֱמֹ֔דָה
וְאֶֽתְיַצְּבָ֖ה
עַל־מָצ֑וֹר
וַאֲצַפֶּ֗ה
לִרְאוֹת֙
מַה־יְדַבֶּר־בִּ֔י
וּמָ֥ה
אָשִׁ֖יב
עַל־תּוֹכַחְתִּֽי:
[ב]
וַיַּעֲנֵ֤נִי
יְהוָה֙
וַיֹּ֔אמֶר
כְּתֹ֣ב
חָז֔וֹן
וּבָאֵ֖ר
עַל־הַלֻּח֑וֹת
לְמַ֥עַן
יָר֖וּץ
ק֥וֹרֵא
בֽוֹ:
[ג]
כִּ֣י
ע֤וֹד
חָזוֹן֙
לַמּוֹעֵ֔ד
וְיָפֵ֥חַ
לַקֵּ֖ץ
וְלֹ֣א
יְכַזֵּ֑ב
אִם־יִתְמַהְמָהּ֙
חַכֵּה־ל֔וֹ
כִּי־בֹ֥א
יָבֹ֖א
לֹ֥א
יְאַחֵֽר:
[ד]
הִנֵּ֣ה
עֻפְּלָ֔ה
לֹא־יָשְׁרָ֥ה
נַפְשׁ֖וֹ
בּ֑וֹ
וְצַדִּ֖יק
בֶּאֱמוּנָת֥וֹ
יִֽחְיֶֽה:
ס
[ה]
וְאַף֙
כִּֽי־הַיַּ֣יִן
בֹּגֵ֔ד
גֶּ֥בֶר
יָהִ֖יר
וְלֹ֣א
יִנְוֶ֑ה
אֲשֶׁר֩
הִרְחִ֨יב
כִּשְׁא֜וֹל
נַפְשׁ֗וֹ
וְה֤וּא
כַמָּ֙וֶת֙
וְלֹ֣א
יִשְׂבָּ֔ע
וַיֶּאֱסֹ֤ף
אֵלָיו֙
כָּל־הַגּוֹיִ֔ם
וַיִּקְבֹּ֥ץ
אֵלָ֖יו
כָּל־הָעַמִּֽים:
[ו]
הֲלוֹא־אֵ֣לֶּה
כֻלָּ֗ם
עָלָיו֙
מָשָׁ֣ל
יִשָּׂ֔אוּ
וּמְלִיצָ֖ה
חִיד֣וֹת
ל֑וֹ
וְיֹאמַ֗ר
ה֚וֹי
הַמַּרְבֶּ֣ה
לֹּא־ל֔וֹ
עַד־מָתַ֕י
וּמַכְבִּ֥יד
עָלָ֖יו
עַבְטִֽיט:
[ז]
הֲל֣וֹא
פֶ֗תַע
יָק֙וּמוּ֙
נֹֽשְׁכֶ֔יךָ
וְיִקְצ֖וּ
מְזַעְזְעֶ֑יךָ
וְהָיִ֥יתָ
לִמְשִׁסּ֖וֹת
לָֽמוֹ:
[ח]
כִּֽי־אַתָּ֤ה
שַׁלּ֙וֹתָ֙
גּוֹיִ֣ם
רַבִּ֔ים
יְשָׁלּ֖וּךָ
כָּל־יֶ֣תֶר
עַמִּ֑ים
מִדְּמֵ֤י
אָדָם֙
וַֽחֲמַס־אֶ֔רֶץ
קִרְיָ֖ה
וְכָל־יֹ֥שְׁבֵי
בָֽהּ:
פ
[ט]
ה֗וֹי
בֹּצֵ֛עַ
בֶּ֥צַע
רָ֖ע
לְבֵית֑וֹ
לָשׂ֤וּם
בַּמָּרוֹם֙
קִנּ֔וֹ
לְהִנָּצֵ֖ל
מִכַּף־רָֽע:
[י]
יָעַ֥צְתָּ
בֹּ֖שֶׁת
לְבֵיתֶ֑ךָ
קְצוֹת־עַמִּ֥ים
רַבִּ֖ים
וְחוֹטֵ֥א
נַפְשֶֽׁךָ:
[יא]
כִּי־אֶ֖בֶן
מִקִּ֣יר
תִּזְעָ֑ק
וְכָפִ֖יס
מֵעֵ֥ץ
יַעֲנֶֽנָּה:
פ
[יב]
ה֛וֹי
בֹּנֶ֥ה
עִ֖יר
בְּדָמִ֑ים
וְכוֹנֵ֥ן
קִרְיָ֖ה
בְּעַוְלָֽה:
[יג]
הֲל֣וֹא
הִנֵּ֔ה
מֵאֵ֖ת
יְהוָ֣ה
צְבָא֑וֹת
וְיִֽיגְע֤וּ
עַמִּים֙
בְּדֵי־אֵ֔שׁ
וּלְאֻמִּ֖ים
בְּדֵי־רִ֥יק
יִעָֽפוּ:
[יד]
כִּ֚י
תִּמָּלֵ֣א
הָאָ֔רֶץ
לָדַ֖עַת
אֶת־כְּב֣וֹד
יְהוָ֑ה
כַּמַּ֖יִם
יְכַסּ֥וּ
עַל־יָֽם:
פ
[טו]
ה֚וֹי
מַשְׁקֵ֣ה
רֵעֵ֔הוּ
מְסַפֵּ֥חַ
חֲמָתְךָ֖
וְאַ֣ף
שַׁכֵּ֑ר
לְמַ֥עַן
הַבִּ֖יט
עַל־מְעוֹרֵיהֶֽם:
[טז]
שָׂבַ֤עְתָּ
קָלוֹן֙
מִכָּב֔וֹד
שְׁתֵ֥ה
גַם־אַ֖תָּה
וְהֵעָרֵ֑ל
תִּסּ֣וֹב
עָלֶ֗יךָ
כּ֚וֹס
יְמִ֣ין
יְהוָ֔ה
וְקִיקָל֖וֹן
עַל־כְּבוֹדֶֽךָ:
[יז]
כִּ֣י
חֲמַ֤ס
לְבָנוֹן֙
יְכַסֶּ֔ךָּ
וְשֹׁ֥ד
בְּהֵמ֖וֹת
יְחִיתַ֑ן
מִדְּמֵ֤י
אָדָם֙
וַחֲמַס־אֶ֔רֶץ
קִרְיָ֖ה
וְכָל־יֹ֥שְׁבֵי
בָֽהּ:
[יח]
מָה־הוֹעִ֣יל
פֶּ֗סֶל
כִּ֤י
פְסָלוֹ֙
יֹֽצְר֔וֹ
מַסֵּכָ֖ה
וּמ֣וֹרֶה
שָּׁ֑קֶר
כִּ֣י
בָטַ֞ח
יֹצֵ֤ר
יִצְרוֹ֙
עָלָ֔יו
לַעֲשׂ֖וֹת
אֱלִילִ֥ים
אִלְּמִֽים:
ס
[יט]
ה֣וֹי
אֹמֵ֤ר
לָעֵץ֙
הָקִ֔יצָה
ע֖וּרִי
לְאֶ֣בֶן
דּוּמָ֑ם
ה֣וּא
יוֹרֶ֔ה
הִנֵּה־ה֗וּא
תָּפוּשׂ֙
זָהָ֣ב
וָכֶ֔סֶף
וְכָל־ר֖וּחַ
אֵ֥ין
בְּקִרְבּֽוֹ:
[כ]
וַיהוָ֖ה
בְּהֵיכַ֣ל
קָדְשׁ֑וֹ
הַ֥ס
מִפָּנָ֖יו
כָּל־הָאָֽרֶץ:
ס
פרק ב
(א)
על
משמרתי
אעמדה
-
פירוש:
יאמר
הנביא:
על
משמרתי
הייתי
עומד
ואתייצב
על
מקום
צר
,
ואצפה
לראות
מה
ידבר
בי
הקדוש
ברוך
הוא
על
מה
שהתפללתי
לו
בשביל
נבוכדנצר
,
ומה
ישיב
אל
לבי
על
התוכיחה.
(ב-ג)
ויעניני
יי'
ויאמר
כתב
חזון
למועד
ויפח
לקץ.
פירוש
ויפח
-
כמו
דיבור;
ודומה
לו
"ויפח
(בנוסחנו:
ויפיח)
כזבים
עד
שקר"
(מש'
יד
,
ה).
וכך
יאמר
הקדוש
ברוך
הוא
,
כי
יבא
זמן
שיבא
החזון
שדיברתי
להביא
רע
על
נבוכדנצר.
ומה
שדיברתי
מן
הקץ
,
שדיברתי
להביא
רע
על
נבוכדנצר
,
לא
יכזב.
אם
יתמהמה
הקץ
-
חכה
לו
,
כי
בא
יבא
,
לא
יאחר.
(ד-ה)
הנה
עפלה
-
דמיונו:
"עפל
בת
ציון"
(מי'
ד
,
ח)
,
שהוא
מקום
גאה.
וכך
יאמר
הנביא:
הנה
נתגאה
נפשו
שלנבוכדנצר
,
ולא
ישרה
בו.
ואילו
היה
צדיק
,
באמונתו
יחיה;
וכל
שכן
שהוא
בוגד
מן
היין
,
והוא
גבר
יהיר
שילך
הנה
והנה
,
ולא
ינוה
-
כלומר
,
שלא
ידור
בבית
אחד.
אשר
הרחיב
כשאול
נפשו
והוא
כמות
ולא
ישבע
ויאסף
אליו
כל
הגוים
ויקבץ
אליו
כל
העמים.
(ו)
הלא
(בנוסחנו:
הלוא)
אלה
כלם
-
פירוש:
הלא
כל
אילו
הגוים
שיקבץ
אליו
(ראה
לעיל
,
ה)
,
עליו
משל
ישאו
,
ומליציו
,
כמו
"מליציי
ריעיי"
(איוב
טז
,
כ)
-
חידות
מגידין
לו.
ויאמרו
על
נבוכדנצר:
הוי
המרבה
לא
לו
עד
מתי
,
ומכביד
עליו
עב
טיט
(בנוסחנו:
עבטיט)
-
כמו
'טיט
עב'.
(ז)
הלא
(בנוסחנו:
הלוא)
פתע
-
פירוש:
הלא
פתאם
יקומו
הנושכים
שלך.
ויקצו
-
כמו
"ויקץ
(בנוסחנו:
וייקץ)
משנתו"
(שו'
טז
,
יד).
(ח)
כי
אתה
[שלות
-
פירוש:]
שללת
גוים
רבים
[ישליך
-
פירוש:]
ישללוך
כל
יתר
עמים.
ולמה
יבא
לך
זה
הרע?
מדמי
אדם
ששפכת
וחמס
ארץ
שעשית.
(ט)
הוי
בצע
בצע
-
פירוש:
על
נבוכדנצר
יאמר
,
אשר
חשב
מחשבות
רע
לביתו
,
ויאמר
לשום
במרום
קנו
להנצל
מכף
רע.
(י)
קצות
עמים
רבים
-
דמיונו:
"וקצתה
את
כפה"
(דב'
כה
,
יב).
וחוטא
נפשך
-
פירוש:
ותחטיא
נפשך.
(יב)
הוי
בונה
עיר
בדמים
-
פירוש:
על
נבוכדנצר
יאמר
,
כי
אמר
כי
הוא
בנה
בבל
(דנ'
ד
,
כז).
(יג)
הלא
(בנוסחנו:
הלוא)
הנה
מאת
יי'
צבאות
-
שכל
מה
שיגעו
(בנוסחנו:
ייגעו)
עמים
,
לאש
יגעו;
לאמים
-
לריק
יעפו.
(יד)
כי
תמלא
הארץ
-
פירוש:
מאחר
שידעו
כל
העולם
כי
העמים
לריק
ייעפו
(ראה
לעיל
,
יג)
,
תמלא
הארץ
לדעת
את
כבוד
יי'
,
כמים
שמכסים
הים.
(טו)
הוי
משקה
רעהו
-
פירוש:
לנבוכדנצר
יאמר
,
שהשקה
המלכים.
מספח
חמתך.
מספח
-
כמו
"ספחני
נא"
(ש"א
ב
,
לו);
חמתך
-
כמו
"חמת
מים"
(בר'
כא
,
יד).
ואף
שיכר
אותם
למען
הביט
אל
(בנוסחנו:
על)
ערוותם
(ראה
שבת
קמט
,
ב).
(טז)
על
זה
הדבר
שעשית
-
שבעת
קלון
מכבוד
,
שתה
גם
אתה
ותֵרָאה
הערלה
שלך.
וקי
קלון
(בנוסחנו:
וקיקלון)
-
פירוש:
שתי
מלות
הן;
כלומר:
תקיא
קלון
תחת
כבודך.
(יז)
כי
חמס
לבנון
-
פירוש:
יאמר
הנביא:
בשביל
חמס
שעשה
לארץ
ישראל
יבא
לו
זה
הרע
,
ובשביל
ששדד
בהמות
יבא
לו
מְחִתה
במחנה
שלו.
(יח)
מה
הועיל
פסל?
-
פירוש:
בשביל
שזכר
למעלה
,
כשעשה
רע
לישראל
נשתבח
ואמר
"זו
כחו
לאלהו"
(חב'
א
,
יא)
,
אמר
הֵנָה
הנביא:
כשיבוא
לו
הרע
,
מה
הועיל
הפסל
כי
פסלו
יצרו?
ומה
הועיל
המסכה
ומורה
שקר?
-
והוא
כהן
שלעבודה
זרה.
(יט)
הוא
יורה?
-
פירוש:
הפסל
יורה?!
כי
איננו
כלום
,
כי
הוא
מחובר
מזהב
ומכסף.
(כ)
ויי'
בהיכל
קדשו
הס
מפניו
-
פירוש:
ישתק
מפניו
כל
הארץ.