מאגר הכתר חבקוק פרק ב עם פירוש רש"י

פרק ב
(א) על משמרתי אעמודה - עוגה עג חבקוק ועמד בתוכה , ואמר: לא אזוז מכאן עד אשמע מה ידבר בי על שאלתי זאת: למה הוא מביט ורואה בהצלחתו של רשע (ראה חב' א , יג - יז ותענית כג , א)? ומה אשיב את הבאים להתווכח לפניי. על תוכחתי - שהם מוכיחים אותי בפניי , שיש להרהר על מדת הדין. תוכחתי - 'מון אפרובימינט' [בלעז]. (ב) ויענני... ויאמר כתוב לך חזון - הנגלה לך , ובָאֲרהו על הלוחות היטב , אשר ירוץ הקורא בו לקרותו מהר , שלא יכשל. וזהו החזון אשר תכתוב: (ג) כי עוד חזון למועד - עוד עתיד לקום נביא לקץ שנים שיתגלה לו חזון , למתי יהיה מועד מפלת בבל וגאולת ישראל. ויפח לקץ - ודיבור יאמר לו על הקץ של בבל , "לפי מלאת לבבל שבעים שנה" (יר' כט , י) , ולא יכזב. אם יתמהמה לבא - שיאריך לכם אותו המועד , חכה לו , כי לא יאחר אחר השבעים כלום. ועוד יש לפרש: אם יתמהמה הנביא לבא; והוא היה ירמיה. ויונתן תירגם: "כתיבא נבואתא ומפרשא על ספרא דאורייתא" - תירגם "כְּתוֹב" (לעיל , ב) כמו 'כָּתוּב': כבר נרמז בתורה "אז תרצה הארץ את שבתותיה" (וי' כו , לד) - שבעים שמיטות קילקלו ישראל ולא שמטו , וכנגדם גלו ממנה שבעים שנה. וכן הוא אומר בדברי הימים: "עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה... למלאות שבעים שנה" (דה"ב לו , כא). ואם תאמר: הרי אתה מוצא ביחזקאל "ואני נתתי לך את שני עונם... שלש מאות ותשעים יום... יום לשנה [יום לשנה] נתתיו לך" (ד , ה - ו) , ואומר "ואתה שכב על צדך השמאלי" וגו' (שם , ד) - נמצאת אתה אומר: הכעיסו ישראל שלש מאות ותשעים שנה עד שגלו עשרת השבטים , ושבט יהודה קלקלו ארבעים (ראה סע"ר כו)! - משגלו עשרת השבטים עד חרבות ירושלם הם: עשרים ושתים של מנשה ― ושאר שנותיו בתשובה , שהרי נאמר בו "ויעשה הרע... ככל אשר עשה אחאב" (ראה מ"ב כא , ב - ג) - כמניין שנותיו של אחאב , והוא מלך עשרים ושתים שנה (ראה מ"א טז , כט) ― ושתים של אמון בנו (ראה מ"ב כא , יט) , ואחת עשרה של יהויקים (ראה מ"ב כג , לו) [ - הרי שלשים וחמש] , ואחת עשרה לצדקיהו (ראה מ"ב כד , יח) [ - הרי ארבעים ושש שנה]; ונבואה זו נאמרה ליחזקאל בשנה החמישית לצדקיהו (ראה יח' א , א - ב ומ"ב כד , טו - יז). מכל מקום , נמצאו ימי קילקולם ארבע מאות ושלשים ושש שנה , שלאחר נבואה זו שהו שם שש שנים. ארבע מאות שנה עושים שמונה יובלות , וכל יובל שבע שמיטות - הרי חמשים ושש שמיטות , ושמונה שנים המקודשים ליובל - הרי ששים וארבע. ובשלשים ושש שנה יש חמש שמיטות - הרי ששים ותשע שנים קדושים; ושנת יובל זה האחרון נחשבה אף היא במניין , שבעונם לא נגמר. [אבל שתי שנים של שמיטה שהיו עתידים לבא משלשים ושש שנים עד היובל - לא נמנו , שכן לא התחילו אותן שמיטות ולא עמדו בהן; היובל שהתחיל עליהם - הוזקק לצרפו עם השאר.] וכאן כך אמר לו הקדוש ברוך הוא לחבקוק: כבר כתוב חזון בתורה , אבל סתום הוא; הוסף אתה "ובאר על הלוחות" (לעיל , ב) לאמר , כי עוד יתגלה חזון למועד זה. ויפח - לשון דיבור הוא , והרבה יש בספר משלי; ועל שם שהדיבור אינו אלא רוח היוצא מן הפה קורהו 'פיח' , וקורהו 'רוח' , כגון "וברוח פיו כל צבאם" (תה' לג , ו). (ד) הנה עופלה נפשו - של רשע זה , תמיד הוא בכעס ובתאוה , שואף לבלוע ולא שבע. [עפלה - לשון עזות , כמו "ויעפילו" (במ' יד , מד); וכן "עופל ובחן" (יש' לב , יד). 'אנגרישרונט' בלעז.] לא ישרה נפשו בו - אין רוחו מתקררת עליו , לומר: דיי במה שקניתי כבר; לכך יבא עליו הפורענות. וצדיק באמונתו יחיה - יכניה המלך , שעתיד רשע זה להגלותו , יעמוד לו צדקו; וביום שיושלך זה מקברו (ראה ויק"ר יח , ב) , ישא אויל מרודך את ראש יהויכין , וישם את כסאו ממעל לכסא המלכים (ראה מ"ב כה , כז - כח). (ה) ואף כי היין בוגד - ואף כשיבא בלשצר בן בנו של זה , שיבגוד בו יינו , ד"לקביל אלפא חמרא שתי" (בנוסחנו: שתה; דנ' ה , א). גבר יהיר הוא ולא ינוה - לא יתקיים מְדוֹרוֹ ונוֵהו; שנתגאה ו"אמר בטעם חמרא" להביא כלי בית המקדש ושתה בהן (ראה שם , ב - ג); [והיא תגרום לו שיהרג ויכלה זרעו של נבוכד נאצר , כי גבר יהיר - לץ (ראה מש' כא , כד) , לא ינוה - לא יתקיים הוא ונוהו.] אשר הרחיב - נבוכד נצר כשאול נפשו - להשיג כל תאוה ברחב לב. והוא כמות - כמלאך המות שאינו שבע מלהמית , כך זה אינו שבע בכל קניינו. (ו) הלא (בנוסחנו: הלוא) אלה - אשר אסף אליו לעבדו , כלם עליו משל ישאו , ומליצה ישאו בפיהם בלשון חידות בשבילו. לו - כמו 'עליו'. ויאמר - האומר את מליצת החידה. הוי המרבה לא לו - זו היא המליצה: חבל על המרבה הון ומלכות ולא לו , כי יבאו מלכי מדי [ופרס] ויטלו הכל. עד מתי יהיה הולך ומרבה , ואינו אלא מכביד עליו משא עון כעב של טיט (בנוסחנו: עבטיט). 'עב' הוא לשון קורה כבידה , כמו שמצינו במשכנֵהּ דיחזקאל "צלעות הבית והעבים" (מא , כו); "ועב עץ" (שם , כה). (ז) ויקצו - כמו 'ויקיצו'. (ח) שלות גוים רבים - השלכתָם ונשלתָם ממקומם. ישלוך כל יתר - פליטת העמים. מדמי אדם - בנקמת דמי ישראל הקרויים 'אדם' , שנאמר "אדם אתם" (יח' לד , לא; ראה יבמות סא , א). וחמס ארץ - ארץ ישראל. קריה - ירושלם. (ט) הוי בוצע בצע רע לביתו - אונס ממון , שהוא רע לו. לביתו - לבנות לו ביתו. ולשום במרום קנו - כדכתיב בספר דניאל "הלא דא היא בבל רבתא [די] אנא (בנוסחנו: אנה) בניתה לבית מלכו לתקוף (לפנינו: בתקף) חסני" וגו' (ד , כז). ובשעה שיצא דבר זה מפיו נטרד מן הבריות , שנאמר "עוד מילתא בפום מלכא" וגו' (שם , כח). (י) יעצת בשת לביתך - בבניין זה אשר יעצת לקצות עמים רבים , והפסדת נפשך. קצות - לשון שליפה וקילוף , כמו "הקצות את הבית" (וי' יד , מג). וחוטא נפשך - כמו "ומתעברו חוטא נפשו" (ראה מש' כ , ב) , חוטא לאבד נפשו; 'פורפייט שארמא' [בלעז]. (יא) כי - האבנים אשר גזלת תזעקנה מן הקיר , וכפיס מן העץ יענה אל האבן בקול לנגדה; שניהם צועקים. וכפיס מעץ - תירגם יונתן: "ושיפא מגו מרישא" - 'שיפא' לשון קֵסָם , 'שפאים' בלשון חכמים (ראה פסחים פד , ב) , 'דולדורש' [בלעז]; 'מריש' היא קורה (ראה משנה גיטין ה , ה). (יג) הלא (בנוסחנו: הלוא) הנה מאת יי' - וישתלם פורענות לעושי רשעה. ויגעו (בנוסחנו: וייגעו) עמים בדי אש - באשר תבואם חמתי כאש , עד שיהא דיים. בדי אש - 'אשיץ' בלעז. (טו) הוי משקה רעהו - יין , ובאותה השקאה הוא מספח ואוסף את חמתך עליו , ואף משכרהו בחמתך; וכל זה הוא עושה למען הביט על מעוריהם - על גִּלויים , ולראות את ערותם. זה נבוכד נצר הרשע , שהיה משקה את המלכים יין ומשכרם ושוכב עמם משכבי אשה , כדאיתא במסכת שבת (קמט , ב). [שכר - כמו 'לשכר'.] דבר אחר: הוי משקה רעהו - ב'סדר עולם' (סע"ר כח) דורשו כלפי בלשצר , שהשקה את השרים בכלי בית המקדש , ובהם נספחו ונשתכרו - חמתו של הקדוש ברוך הוא; ובו בלילה נהרג (ראה דנ' ה , ל). על מעוריהם - להִגָלות קלונם , וראו שונאיהם בניוולם. (טז) והערל - ה"י משמש בתיבה זו בלשון 'התפעל' , כמו "האסף אל עמך" (דב' לב , נ); אף כאן: הערל - הֵאָטֵם בשממון ותמהון לב. כל 'ערלה' לשון אוטם הוא , כמו "ערלה אזנם" (יר' ו , י); "ערל לב" , "ערל בשר" (יח' מד , ט). ויונתן תירגם: "ואיתערטל" - לשון "ערום ועריה" (יח' טז , ז). (יז) חמס לבנון - "בית מקדשא" (ת"י). ושד בהמות יחיתן - שוד בהמותיך ואוכלוסיך , אשר שדדו את עמי ישראל , הוא ישברם. מדמי אדם - מחמת דמי ישראל. וחמס ארץ - ארץ ישראל. קריה - ירושלם. (יח) מה הועיל - לבבל פסל. כי בטח - האדם היוצר , והוא יוצרו של אלוה זה. עליו - על יצירתו זאת הוא בוטח שיעזור לו , אשר בא לעשות אלילים אלמים. (יט) הוא יורה - בתמיה. (כ) ויי' בהיכל קדשו - מוכן ליפרע מהם , ויהס את כל הארץ מפניו. הס מפניו - לשון שיתוק ודמימת חורבן.