פרק ב
[א]
עַל־מִשְׁמַרְתִּ֣י
אֶֽעֱמֹ֔דָה
וְאֶֽתְיַצְּבָ֖ה
עַל־מָצ֑וֹר
וַאֲצַפֶּ֗ה
לִרְאוֹת֙
מַה־יְדַבֶּר־בִּ֔י
וּמָ֥ה
אָשִׁ֖יב
עַל־תּוֹכַחְתִּֽי:
[ב]
וַיַּעֲנֵ֤נִי
יְהוָה֙
וַיֹּ֔אמֶר
כְּתֹ֣ב
חָז֔וֹן
וּבָאֵ֖ר
עַל־הַלֻּח֑וֹת
לְמַ֥עַן
יָר֖וּץ
ק֥וֹרֵא
בֽוֹ:
[ג]
כִּ֣י
ע֤וֹד
חָזוֹן֙
לַמּוֹעֵ֔ד
וְיָפֵ֥חַ
לַקֵּ֖ץ
וְלֹ֣א
יְכַזֵּ֑ב
אִם־יִתְמַהְמָהּ֙
חַכֵּה־ל֔וֹ
כִּי־בֹ֥א
יָבֹ֖א
לֹ֥א
יְאַחֵֽר:
[ד]
הִנֵּ֣ה
עֻפְּלָ֔ה
לֹא־יָשְׁרָ֥ה
נַפְשׁ֖וֹ
בּ֑וֹ
וְצַדִּ֖יק
בֶּאֱמוּנָת֥וֹ
יִֽחְיֶֽה:
ס
[ה]
וְאַף֙
כִּֽי־הַיַּ֣יִן
בֹּגֵ֔ד
גֶּ֥בֶר
יָהִ֖יר
וְלֹ֣א
יִנְוֶ֑ה
אֲשֶׁר֩
הִרְחִ֨יב
כִּשְׁא֜וֹל
נַפְשׁ֗וֹ
וְה֤וּא
כַמָּ֙וֶת֙
וְלֹ֣א
יִשְׂבָּ֔ע
וַיֶּאֱסֹ֤ף
אֵלָיו֙
כָּל־הַגּוֹיִ֔ם
וַיִּקְבֹּ֥ץ
אֵלָ֖יו
כָּל־הָעַמִּֽים:
[ו]
הֲלוֹא־אֵ֣לֶּה
כֻלָּ֗ם
עָלָיו֙
מָשָׁ֣ל
יִשָּׂ֔אוּ
וּמְלִיצָ֖ה
חִיד֣וֹת
ל֑וֹ
וְיֹאמַ֗ר
ה֚וֹי
הַמַּרְבֶּ֣ה
לֹּא־ל֔וֹ
עַד־מָתַ֕י
וּמַכְבִּ֥יד
עָלָ֖יו
עַבְטִֽיט:
[ז]
הֲל֣וֹא
פֶ֗תַע
יָק֙וּמוּ֙
נֹֽשְׁכֶ֔יךָ
וְיִקְצ֖וּ
מְזַעְזְעֶ֑יךָ
וְהָיִ֥יתָ
לִמְשִׁסּ֖וֹת
לָֽמוֹ:
[ח]
כִּֽי־אַתָּ֤ה
שַׁלּ֙וֹתָ֙
גּוֹיִ֣ם
רַבִּ֔ים
יְשָׁלּ֖וּךָ
כָּל־יֶ֣תֶר
עַמִּ֑ים
מִדְּמֵ֤י
אָדָם֙
וַֽחֲמַס־אֶ֔רֶץ
קִרְיָ֖ה
וְכָל־יֹ֥שְׁבֵי
בָֽהּ:
פ
[ט]
ה֗וֹי
בֹּצֵ֛עַ
בֶּ֥צַע
רָ֖ע
לְבֵית֑וֹ
לָשׂ֤וּם
בַּמָּרוֹם֙
קִנּ֔וֹ
לְהִנָּצֵ֖ל
מִכַּף־רָֽע:
[י]
יָעַ֥צְתָּ
בֹּ֖שֶׁת
לְבֵיתֶ֑ךָ
קְצוֹת־עַמִּ֥ים
רַבִּ֖ים
וְחוֹטֵ֥א
נַפְשֶֽׁךָ:
[יא]
כִּי־אֶ֖בֶן
מִקִּ֣יר
תִּזְעָ֑ק
וְכָפִ֖יס
מֵעֵ֥ץ
יַעֲנֶֽנָּה:
פ
[יב]
ה֛וֹי
בֹּנֶ֥ה
עִ֖יר
בְּדָמִ֑ים
וְכוֹנֵ֥ן
קִרְיָ֖ה
בְּעַוְלָֽה:
[יג]
הֲל֣וֹא
הִנֵּ֔ה
מֵאֵ֖ת
יְהוָ֣ה
צְבָא֑וֹת
וְיִֽיגְע֤וּ
עַמִּים֙
בְּדֵי־אֵ֔שׁ
וּלְאֻמִּ֖ים
בְּדֵי־רִ֥יק
יִעָֽפוּ:
[יד]
כִּ֚י
תִּמָּלֵ֣א
הָאָ֔רֶץ
לָדַ֖עַת
אֶת־כְּב֣וֹד
יְהוָ֑ה
כַּמַּ֖יִם
יְכַסּ֥וּ
עַל־יָֽם:
פ
[טו]
ה֚וֹי
מַשְׁקֵ֣ה
רֵעֵ֔הוּ
מְסַפֵּ֥חַ
חֲמָתְךָ֖
וְאַ֣ף
שַׁכֵּ֑ר
לְמַ֥עַן
הַבִּ֖יט
עַל־מְעוֹרֵיהֶֽם:
[טז]
שָׂבַ֤עְתָּ
קָלוֹן֙
מִכָּב֔וֹד
שְׁתֵ֥ה
גַם־אַ֖תָּה
וְהֵעָרֵ֑ל
תִּסּ֣וֹב
עָלֶ֗יךָ
כּ֚וֹס
יְמִ֣ין
יְהוָ֔ה
וְקִיקָל֖וֹן
עַל־כְּבוֹדֶֽךָ:
[יז]
כִּ֣י
חֲמַ֤ס
לְבָנוֹן֙
יְכַסֶּ֔ךָּ
וְשֹׁ֥ד
בְּהֵמ֖וֹת
יְחִיתַ֑ן
מִדְּמֵ֤י
אָדָם֙
וַחֲמַס־אֶ֔רֶץ
קִרְיָ֖ה
וְכָל־יֹ֥שְׁבֵי
בָֽהּ:
[יח]
מָה־הוֹעִ֣יל
פֶּ֗סֶל
כִּ֤י
פְסָלוֹ֙
יֹֽצְר֔וֹ
מַסֵּכָ֖ה
וּמ֣וֹרֶה
שָּׁ֑קֶר
כִּ֣י
בָטַ֞ח
יֹצֵ֤ר
יִצְרוֹ֙
עָלָ֔יו
לַעֲשׂ֖וֹת
אֱלִילִ֥ים
אִלְּמִֽים:
ס
[יט]
ה֣וֹי
אֹמֵ֤ר
לָעֵץ֙
הָקִ֔יצָה
ע֖וּרִי
לְאֶ֣בֶן
דּוּמָ֑ם
ה֣וּא
יוֹרֶ֔ה
הִנֵּה־ה֗וּא
תָּפוּשׂ֙
זָהָ֣ב
וָכֶ֔סֶף
וְכָל־ר֖וּחַ
אֵ֥ין
בְּקִרְבּֽוֹ:
[כ]
וַיהוָ֖ה
בְּהֵיכַ֣ל
קָדְשׁ֑וֹ
הַ֥ס
מִפָּנָ֖יו
כָּל־הָאָֽרֶץ:
ס
פרק ב
(א)
על
משמרתי
אעמודה
-
עוגה
עג
חבקוק
ועמד
בתוכה
,
ואמר:
לא
אזוז
מכאן
עד
אשמע
מה
ידבר
בי
על
שאלתי
זאת:
למה
הוא
מביט
ורואה
בהצלחתו
של
רשע
(ראה
חב'
א
,
יג
-
יז
ותענית
כג
,
א)?
ומה
אשיב
את
הבאים
להתווכח
לפניי.
על
תוכחתי
-
שהם
מוכיחים
אותי
בפניי
,
שיש
להרהר
על
מדת
הדין.
תוכחתי
-
'מון
אפרובימינט'
[בלעז].
(ב)
ויענני...
ויאמר
כתוב
לך
חזון
-
הנגלה
לך
,
ובָאֲרהו
על
הלוחות
היטב
,
אשר
ירוץ
הקורא
בו
לקרותו
מהר
,
שלא
יכשל.
וזהו
החזון
אשר
תכתוב:
(ג)
כי
עוד
חזון
למועד
-
עוד
עתיד
לקום
נביא
לקץ
שנים
שיתגלה
לו
חזון
,
למתי
יהיה
מועד
מפלת
בבל
וגאולת
ישראל.
ויפח
לקץ
-
ודיבור
יאמר
לו
על
הקץ
של
בבל
,
"לפי
מלאת
לבבל
שבעים
שנה"
(יר'
כט
,
י)
,
ולא
יכזב.
אם
יתמהמה
לבא
-
שיאריך
לכם
אותו
המועד
,
חכה
לו
,
כי
לא
יאחר
אחר
השבעים
כלום.
ועוד
יש
לפרש:
אם
יתמהמה
הנביא
לבא;
והוא
היה
ירמיה.
ויונתן
תירגם:
"כתיבא
נבואתא
ומפרשא
על
ספרא
דאורייתא"
-
תירגם
"כְּתוֹב"
(לעיל
,
ב)
כמו
'כָּתוּב':
כבר
נרמז
בתורה
"אז
תרצה
הארץ
את
שבתותיה"
(וי'
כו
,
לד)
-
שבעים
שמיטות
קילקלו
ישראל
ולא
שמטו
,
וכנגדם
גלו
ממנה
שבעים
שנה.
וכן
הוא
אומר
בדברי
הימים:
"עד
רצתה
הארץ
את
שבתותיה
כל
ימי
השמה...
למלאות
שבעים
שנה"
(דה"ב
לו
,
כא).
ואם
תאמר:
הרי
אתה
מוצא
ביחזקאל
"ואני
נתתי
לך
את
שני
עונם...
שלש
מאות
ותשעים
יום...
יום
לשנה
[יום
לשנה]
נתתיו
לך"
(ד
,
ה
-
ו)
,
ואומר
"ואתה
שכב
על
צדך
השמאלי"
וגו'
(שם
,
ד)
-
נמצאת
אתה
אומר:
הכעיסו
ישראל
שלש
מאות
ותשעים
שנה
עד
שגלו
עשרת
השבטים
,
ושבט
יהודה
קלקלו
ארבעים
(ראה
סע"ר
כו)!
-
משגלו
עשרת
השבטים
עד
חרבות
ירושלם
הם:
עשרים
ושתים
של
מנשה
―
ושאר
שנותיו
בתשובה
,
שהרי
נאמר
בו
"ויעשה
הרע...
ככל
אשר
עשה
אחאב"
(ראה
מ"ב
כא
,
ב
-
ג)
-
כמניין
שנותיו
של
אחאב
,
והוא
מלך
עשרים
ושתים
שנה
(ראה
מ"א
טז
,
כט)
―
ושתים
של
אמון
בנו
(ראה
מ"ב
כא
,
יט)
,
ואחת
עשרה
של
יהויקים
(ראה
מ"ב
כג
,
לו)
[
-
הרי
שלשים
וחמש]
,
ואחת
עשרה
לצדקיהו
(ראה
מ"ב
כד
,
יח)
[
-
הרי
ארבעים
ושש
שנה];
ונבואה
זו
נאמרה
ליחזקאל
בשנה
החמישית
לצדקיהו
(ראה
יח'
א
,
א
-
ב
ומ"ב
כד
,
טו
-
יז).
מכל
מקום
,
נמצאו
ימי
קילקולם
ארבע
מאות
ושלשים
ושש
שנה
,
שלאחר
נבואה
זו
שהו
שם
שש
שנים.
ארבע
מאות
שנה
עושים
שמונה
יובלות
,
וכל
יובל
שבע
שמיטות
-
הרי
חמשים
ושש
שמיטות
,
ושמונה
שנים
המקודשים
ליובל
-
הרי
ששים
וארבע.
ובשלשים
ושש
שנה
יש
חמש
שמיטות
-
הרי
ששים
ותשע
שנים
קדושים;
ושנת
יובל
זה
האחרון
נחשבה
אף
היא
במניין
,
שבעונם
לא
נגמר.
[אבל
שתי
שנים
של
שמיטה
שהיו
עתידים
לבא
משלשים
ושש
שנים
עד
היובל
-
לא
נמנו
,
שכן
לא
התחילו
אותן
שמיטות
ולא
עמדו
בהן;
היובל
שהתחיל
עליהם
-
הוזקק
לצרפו
עם
השאר.]
וכאן
כך
אמר
לו
הקדוש
ברוך
הוא
לחבקוק:
כבר
כתוב
חזון
בתורה
,
אבל
סתום
הוא;
הוסף
אתה
"ובאר
על
הלוחות"
(לעיל
,
ב)
לאמר
,
כי
עוד
יתגלה
חזון
למועד
זה.
ויפח
-
לשון
דיבור
הוא
,
והרבה
יש
בספר
משלי;
ועל
שם
שהדיבור
אינו
אלא
רוח
היוצא
מן
הפה
קורהו
'פיח'
,
וקורהו
'רוח'
,
כגון
"וברוח
פיו
כל
צבאם"
(תה'
לג
,
ו).
(ד)
הנה
עופלה
נפשו
-
של
רשע
זה
,
תמיד
הוא
בכעס
ובתאוה
,
שואף
לבלוע
ולא
שבע.
[עפלה
-
לשון
עזות
,
כמו
"ויעפילו"
(במ'
יד
,
מד);
וכן
"עופל
ובחן"
(יש'
לב
,
יד).
'אנגרישרונט'
בלעז.]
לא
ישרה
נפשו
בו
-
אין
רוחו
מתקררת
עליו
,
לומר:
דיי
במה
שקניתי
כבר;
לכך
יבא
עליו
הפורענות.
וצדיק
באמונתו
יחיה
-
יכניה
המלך
,
שעתיד
רשע
זה
להגלותו
,
יעמוד
לו
צדקו;
וביום
שיושלך
זה
מקברו
(ראה
ויק"ר
יח
,
ב)
,
ישא
אויל
מרודך
את
ראש
יהויכין
,
וישם
את
כסאו
ממעל
לכסא
המלכים
(ראה
מ"ב
כה
,
כז
-
כח).
(ה)
ואף
כי
היין
בוגד
-
ואף
כשיבא
בלשצר
בן
בנו
של
זה
,
שיבגוד
בו
יינו
,
ד"לקביל
אלפא
חמרא
שתי"
(בנוסחנו:
שתה;
דנ'
ה
,
א).
גבר
יהיר
הוא
ולא
ינוה
-
לא
יתקיים
מְדוֹרוֹ
ונוֵהו;
שנתגאה
ו"אמר
בטעם
חמרא"
להביא
כלי
בית
המקדש
ושתה
בהן
(ראה
שם
,
ב
-
ג);
[והיא
תגרום
לו
שיהרג
ויכלה
זרעו
של
נבוכד
נאצר
,
כי
גבר
יהיר
-
לץ
(ראה
מש'
כא
,
כד)
,
לא
ינוה
-
לא
יתקיים
הוא
ונוהו.]
אשר
הרחיב
-
נבוכד
נצר
כשאול
נפשו
-
להשיג
כל
תאוה
ברחב
לב.
והוא
כמות
-
כמלאך
המות
שאינו
שבע
מלהמית
,
כך
זה
אינו
שבע
בכל
קניינו.
(ו)
הלא
(בנוסחנו:
הלוא)
אלה
-
אשר
אסף
אליו
לעבדו
,
כלם
עליו
משל
ישאו
,
ומליצה
ישאו
בפיהם
בלשון
חידות
בשבילו.
לו
-
כמו
'עליו'.
ויאמר
-
האומר
את
מליצת
החידה.
הוי
המרבה
לא
לו
-
זו
היא
המליצה:
חבל
על
המרבה
הון
ומלכות
ולא
לו
,
כי
יבאו
מלכי
מדי
[ופרס]
ויטלו
הכל.
עד
מתי
יהיה
הולך
ומרבה
,
ואינו
אלא
מכביד
עליו
משא
עון
כעב
של
טיט
(בנוסחנו:
עבטיט).
'עב'
הוא
לשון
קורה
כבידה
,
כמו
שמצינו
במשכנֵהּ
דיחזקאל
"צלעות
הבית
והעבים"
(מא
,
כו);
"ועב
עץ"
(שם
,
כה).
(ז)
ויקצו
-
כמו
'ויקיצו'.
(ח)
שלות
גוים
רבים
-
השלכתָם
ונשלתָם
ממקומם.
ישלוך
כל
יתר
-
פליטת
העמים.
מדמי
אדם
-
בנקמת
דמי
ישראל
הקרויים
'אדם'
,
שנאמר
"אדם
אתם"
(יח'
לד
,
לא;
ראה
יבמות
סא
,
א).
וחמס
ארץ
-
ארץ
ישראל.
קריה
-
ירושלם.
(ט)
הוי
בוצע
בצע
רע
לביתו
-
אונס
ממון
,
שהוא
רע
לו.
לביתו
-
לבנות
לו
ביתו.
ולשום
במרום
קנו
-
כדכתיב
בספר
דניאל
"הלא
דא
היא
בבל
רבתא
[די]
אנא
(בנוסחנו:
אנה)
בניתה
לבית
מלכו
לתקוף
(לפנינו:
בתקף)
חסני"
וגו'
(ד
,
כז).
ובשעה
שיצא
דבר
זה
מפיו
נטרד
מן
הבריות
,
שנאמר
"עוד
מילתא
בפום
מלכא"
וגו'
(שם
,
כח).
(י)
יעצת
בשת
לביתך
-
בבניין
זה
אשר
יעצת
לקצות
עמים
רבים
,
והפסדת
נפשך.
קצות
-
לשון
שליפה
וקילוף
,
כמו
"הקצות
את
הבית"
(וי'
יד
,
מג).
וחוטא
נפשך
-
כמו
"ומתעברו
חוטא
נפשו"
(ראה
מש'
כ
,
ב)
,
חוטא
לאבד
נפשו;
'פורפייט
שארמא'
[בלעז].
(יא)
כי
-
האבנים
אשר
גזלת
תזעקנה
מן
הקיר
,
וכפיס
מן
העץ
יענה
אל
האבן
בקול
לנגדה;
שניהם
צועקים.
וכפיס
מעץ
-
תירגם
יונתן:
"ושיפא
מגו
מרישא"
-
'שיפא'
לשון
קֵסָם
,
'שפאים'
בלשון
חכמים
(ראה
פסחים
פד
,
ב)
,
'דולדורש'
[בלעז];
'מריש'
היא
קורה
(ראה
משנה
גיטין
ה
,
ה).
(יג)
הלא
(בנוסחנו:
הלוא)
הנה
מאת
יי'
-
וישתלם
פורענות
לעושי
רשעה.
ויגעו
(בנוסחנו:
וייגעו)
עמים
בדי
אש
-
באשר
תבואם
חמתי
כאש
,
עד
שיהא
דיים.
בדי
אש
-
'אשיץ'
בלעז.
(טו)
הוי
משקה
רעהו
-
יין
,
ובאותה
השקאה
הוא
מספח
ואוסף
את
חמתך
עליו
,
ואף
משכרהו
בחמתך;
וכל
זה
הוא
עושה
למען
הביט
על
מעוריהם
-
על
גִּלויים
,
ולראות
את
ערותם.
זה
נבוכד
נצר
הרשע
,
שהיה
משקה
את
המלכים
יין
ומשכרם
ושוכב
עמם
משכבי
אשה
,
כדאיתא
במסכת
שבת
(קמט
,
ב).
[שכר
-
כמו
'לשכר'.]
דבר
אחר:
הוי
משקה
רעהו
-
ב'סדר
עולם'
(סע"ר
כח)
דורשו
כלפי
בלשצר
,
שהשקה
את
השרים
בכלי
בית
המקדש
,
ובהם
נספחו
ונשתכרו
-
חמתו
של
הקדוש
ברוך
הוא;
ובו
בלילה
נהרג
(ראה
דנ'
ה
,
ל).
על
מעוריהם
-
להִגָלות
קלונם
,
וראו
שונאיהם
בניוולם.
(טז)
והערל
-
ה"י
משמש
בתיבה
זו
בלשון
'התפעל'
,
כמו
"האסף
אל
עמך"
(דב'
לב
,
נ);
אף
כאן:
הערל
-
הֵאָטֵם
בשממון
ותמהון
לב.
כל
'ערלה'
לשון
אוטם
הוא
,
כמו
"ערלה
אזנם"
(יר'
ו
,
י);
"ערל
לב"
,
"ערל
בשר"
(יח'
מד
,
ט).
ויונתן
תירגם:
"ואיתערטל"
-
לשון
"ערום
ועריה"
(יח'
טז
,
ז).
(יז)
חמס
לבנון
-
"בית
מקדשא"
(ת"י).
ושד
בהמות
יחיתן
-
שוד
בהמותיך
ואוכלוסיך
,
אשר
שדדו
את
עמי
ישראל
,
הוא
ישברם.
מדמי
אדם
-
מחמת
דמי
ישראל.
וחמס
ארץ
-
ארץ
ישראל.
קריה
-
ירושלם.
(יח)
מה
הועיל
-
לבבל
פסל.
כי
בטח
-
האדם
היוצר
,
והוא
יוצרו
של
אלוה
זה.
עליו
-
על
יצירתו
זאת
הוא
בוטח
שיעזור
לו
,
אשר
בא
לעשות
אלילים
אלמים.
(יט)
הוא
יורה
-
בתמיה.
(כ)
ויי'
בהיכל
קדשו
-
מוכן
ליפרע
מהם
,
ויהס
את
כל
הארץ
מפניו.
הס
מפניו
-
לשון
שיתוק
ודמימת
חורבן.