מאגר הכתר חבקוק פרק ג עם פירוש ר' אליעזר מבלגנצי

פרק ג
(א) תפלה לחבקוק הנביא - שהתפלל על שגיונות האדם; שאין להעניש אדם , להביט ולהחריש לו עד שיִשְנה בחטאו ויוסיף על חטאתו פשע (ע"פ איוב לד , לז). שאם לזדים ולבוגדים אתה מחריש (ראה חב' א , יג) כדי לאבדם בבא יומם , לשוגים אין לך להביט ולהחריש עד יגדל חטאם ועונשם ואתה מאבדם! והיה לך להודיעם לאלתר מְשוגתם , וישובו; והוא שאומר: (ב) יי' שמעתי שמעך - שאתה נוקם ונוטר לאויביך , וקנא ובעל חימה (ראה נח' א , ב); ולכך אני מתפלל לפניך על שגיונות האדם (ראה לעיל , א). יי' , פעלך ושכרך - שאתה משלם להם לאחר זמן - היה לך לשלם להם בקרב שני חייהם , ויכירו וישובו; כמו שמפרש והולך: בקרב שני חייו תודיע לאדם שגיונותיו , ויבין וישוב ולא ייענש , ולא תביט ותחריש לו (ראה חב' א , יג). ברגז - שבְּעת הדין , בבא רגז הרשעים , תזכור לרחם את השוגים ולא ייענשו. ולא שיאמר חבקוק שהמקום יעניש שוגגים כמזידים להכרית זכרם (ע"פ תה' לד , יז) , אלא שלא ייענשו כלל. שהיה מודיעם שגיונותיהם , ולא יביט ויחריש להם עד תגדל משוגתם לפניו מאד וייענשו. וכיוצא בו אמר דוד: "שגיאות מי יבין ומנסתרות (בנוסחנו: מנסתרות) נקני" (תה' יט , יג); שכשאדם רגיל בחטא תדיר וגדל בו , תעלה שגגתו לזדון וקשה להחזירו אחריכן , ונמצא נענש בסופו כמזיד , שהרי נעשה מזיד בסופו. וכל עצמו על ישראל מתפלל כל תפלותיו. ועל ברגז רחם תזכר (בנוסחנו: תזכור) הוא אומר: (ג) אלוה מתימן יבא (בנוסחנו: יבוא) - כמה חיבה יתירה הודעת להם וחיבבתם מעולם , שמתימן ומפארן (ראה במ' יג , ג , כו) , שהיו מעוכבין שם על עון המרגלים , באתה בשבילם; ואע"פ שחטאו לפניך , סלחת לעונם וניהגת לארצך. כסה שמים הוד מלכותך , וגם תהלת נוראותיך ונפלאותיך (ע"פ תה' קו , כב) שעשית בשבילם מלאה הארץ , וגדל שמך על ידם ― והדיבור הזה כשיטת "יי' אדוננו (בנוסחנו: אדנינו) מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים" (תה' ח , ב) ― ולפיכך היה לך לזכור לרחמם ברגז הדין (ראה לעיל , ב). (ד) ואיך ניהגתם? שאף נוגה - הוא עלות השחר ואור קטן בכל המקרא - כאור הצהרים היתה להם , שהרי קרנים ואור וזוהר גדול היה לו מידך ומאתך. ושם , באותה האורה , חביון עזו (בנוסחנו: עזה) - ומסתור ומחסה (ע"פ יש' ד , ו) מבצרו מן הצד , שכבודך היה מקיפו מכל צד; כענין "יסבבנהו יבננהו" (דב' לב , י). (ה) לפניו - לפני עמך. ילך דבר - מנהיג , מלאך פניו (ע"פ יש' סג , ט) , לתור להם מנוחה (ע"פ במ' י , לג); בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם (ראה שמ' יג , כא). והוא שאומר: ויצא רשף לרגליו - עִמו בדרך , כפי הילוכו; כמו "צא אתה וכל העם אשר ברגליך" (שמ' יא , ח). (ו) עוד עמד וימודד להם ארץ - וחילק להם ארץ שבעה גוים במדה , בחבלים וגורל. ולשון עמד - כלומר: עמד עמם עד שכבשו וחלקו ולא עזבם , אף כשכבר באו אל ארץ נושבת (ע"פ שמ' טז , לה). ראה להם ארץ טובה ורחבה ובחר להם נחלת נעימים (ע"פ תה' טז , ו) , ויתר - ויקפיץ , וסילק גוים ממנה; כמו "לנתר בהם" (וי' יא , כא). ויתפוצצו הררי עד - מלפניו , בבאו עמם. שחו מלפניו ונשפלו; כעניין "כל הר וגבעה ישפלו" (יש' מ , ד). ואף הליכות עולם - דרכים הכבושים ליושבי הארץ מעולם , לו היו. ולפניו נסתוללו המסלות , נסקלו מאבן (ע"פ יש' סב , י) , ולא התיצב איש בפניו (ע"פ דב' ז , כד) , כי כלם נחבאו ונמוגו מפניו בלי איש עֹבר (ע"פ יר' ט , ט). גם אחרי כן השמיד כל העומדים עליהם בימי השופטים , כגון כושן (ראה שו' ג , י) ומדין (ראה שו' ח , יא - כח); והוא שאומר: (ז) תחת און - במקום און שלהם ראיתי אהלי כושן , כלומר: כאשר עשו עשה להם: און חרשו (ע"פ איוב ד , ח) וזרעו , ואון נקצר להם (ע"פ מש' כב , ח). ירגזון יריעות ארץ מדין - מפניו. ואף כושן ומדין הרחוקים והחזקים רגזו מפניו ולקו על ידו. כיוצא בשטה זו אתה רואה בשירת דבורה (שו' ה) וב'זאת הברכה' (דב' לג) , שתופסים להם שטת ביאת הארץ ולא יותר , ולכך הניחו להם יציאת מצרים וקריעת ים סוף; שעיקר ביאת הארץ לא היה אלא משנסעו מחורב דרך שעיר ופארן בשנה השנית (ראה במ' י , יב). שממצרים עד חורב לא היו הולכים אל הארץ אלא מתרחקין , ודרך עקלתון , לנסותם אם ילכו אחריו במדבר או אם תקצר נפשם במדבר (ע"פ במ' כא , ד) וישובו , כמו שפירש בפרשת 'בשלח' פירוש מבואר (ראה שמ' יג , יז). וכך הוליכם עד חורב ונתן להם התורה , ונתן משכנו בתוכם (ע"פ וי' כו , יא) לכבוש להם את הארץ; שאינם יכולים לכבוש הארץ בלא כריתות ברית לתורה ולחוקים , שכך אמר לאברהם , יצחק ויעקב: "להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך" (בר' יז , ז; ראה שם , ח). נמצא התורה והמשכן שניתנו להם בסיני - צורכי הדרך והכיבוש; ואז נסעו מחורב , והיא עיקר לכבוש הארץ. ובשטה זו שוין כל הנביאים כלם , ויתד היא שלא תמוט. ולפיכך זה הנביא תפס לו שטת חבת ביאת הארץ בתפלתו , שברגז רחם יזכר (ראה לעיל , ב) ולא ישחיתם , לפי שאמר לו שנבוכד נצר יבא עליהם לרשת משכנות לא לו (ראה חב' א , ו). והתפלל ואמר: אתה הורשת להם הארץ בעצמך ובכבודך , ברגז רחם תזכר , ואל תתן נחלתך לחרפה (ע"פ יואל ב , יז). ושייר לו קריעת ים סוף וירדן עם שאר נסים שעשה להם - להזכיר חבתם לפניו. והוא שאומר: (ח) הבנהרים חרה יי' - כשהוביש את הירדן מפני עמו , לא בירדן חרה אפו , ולא בנהרים (צ"ל: בים) עברתו - שאינו בן חובה וזכות ולא בן ענש ושכר; אלא לעשות לו שם תפארת ולהרגיז ממלכות (ע"פ יש' כג , יא) מפניהם , להורישם את הארץ. אם בים עברתך - כשגזרת אֹתו לגזרים לפניהם (ע"פ תה' קלו , יג). כי תרכב על סוסיך - לעזרת עמך; לכך הובשת הירדן וקרעת הים. מרכבותיך - רכיבתך על סוסיך - לישועת עמך היתה. ובראות הים כבודך רוכב על כרוב (ע"פ ש"ב כב , י) , נס מפניך , והירדן יסוב לאחור (ראה תה' קיד , ג). (ט) עריה תעור - גלה תגָלה קשתך , לאות ברית לארץ על זיכר שבועֹת (בנוסחנו: שבעות) שנשבעת , שלא תוסיף עוד [מטות] להכות כל חי (ראה בר' ח , כא). [אומר (סלה)] - הבטחַת עולם; לפי שנהרות היתה מבקעת הארץ , כמו במבול שנבקעו כל מעינות תהום רבה (ראה בר' ז , יא) מפני פחד כבודך אז. (י) שהרי ראוך יחילו הרים - ונעתקו ממקומם , וכמעט נבקעו תהומות; גם זרם מים עבר על העולם - שארובות השמים נפתחו (ראה בר' ז , יא) , ונתן תהום קולו - לבקֹע ולעלות. אלא שרום ידיהו נשא - שנשא אל שמים ידו (ע"פ דב' לב , מ) בימי נח , שלא תבקע עוד הארץ ולא יפתחו עוד ארובות השמים לשחת הארץ (ראה בר' ח , כא - כב; ט , יא); ואלמלא אותה השבועה - נבקעו ונפתחו מפני פחדך , שרעשה הארץ מפניך ורעשו שמים (ע"פ יואל ד , טז). והוא שהזכיר השבועה והקשת (לעיל ט; ראה בר' ט , ח - יז). "אומר" (לעיל , ט) - הבטחה , כמו "ולחם אמר לו" (מ"א יא , יח) - הבטיח ונדר לו; 'פרומישא' (בלעז). (יא) שמש ירח עמד - במקומו , עד יקוֹם גוי אויביו (ע"פ יהו' י , יג) , כאילו הם עצורים ונאספים בזבול ומדור שלא לילך. לאור חציך - שהיית זורק באויבי עמך , יהלכו - עמך במלחמה , כבני החיל שמהלכים אחר תופס הכידון שקורין 'קומפנון' (בלעז) - הוא הדגל והנס , אות לבני הצבא לילך אחריו להכות באויביהם ולרדוף. כלומר: אתה היית להם תופס הדגל , ואחר נוגה ברק חנית הדגל ילכו אחריך במלחמה. והוא שאמר משה: "יי' אלהיך הוא עבר לפניך" (דב' לא , ג). (יב) ואז , בבזעם על הגוים , תצעד ארץ ותדוש לפניהם גוים. (יג) ומאז ועד עתה , מדי יום יום יצאת לישע עמך - כל ימי השֹפטים , כשלא היה להם מלך. לישע את משיחך - משָאוּל ואילך. גם עתה בימינו מחצת ראש מבית ממשלת רשע - סנחריב , כדכתיב "ויצא מלאך יי' ויכחד כל גבור חיל ונגיד ושר במחנה... אשור" (צירוף של מ"ב יט , לה עם דה"ב לב , כא). ועד צואר - מוסב על מחצת ראש; לומר , שמחץ מחיצה גדולה בראשו שהלכה עד הצואר. וערות יסוד - דבור בפני עצמו: לגלות ולהריק יסודו ושרשו לְעולם , מאין לו יסוד ורגל לעמוד , כי נכחדו כל שריו וגבוריו. (יד) נקבת - בשמות. במטיו - במשפחות עממיו שבאו עמו; אפילו ראשי פרזיו , קל וחומר ראשי עירותיו ומדינותיו כלם; נקבת - וספרת בשמות אותם שהיו סוערים והומים עלי כים להפיצני מארצי , לכלותם; כמו "נקובי ראשית הגוים" (עמ' ו , א). עליצותם - שהיו שמחים ועליצים לאכול עַם גדול כעמך , כמו שהיה להם לאכול עני אחד שאין לו דורש וגואל לנוקמו. במסתר - שאין רואהו לדרוש דמו מידם; כך היה עמך בעיניהם , לאוכלם כאילו אין להם דורש וכאילו אינך רואה [במסתר] דרכם ומעשיהם ומחשבותם , לנקום נקמתנו מהם. (טו) ואז דרכת בהמונם ובשאונם , שיסערו בים סוסיך , בחומר - וערימת אוסף קבוץ מים רבים. ובכל המקרא מדמה המון עמים ושאונם להמון ימים ושאון גליהם (ראה תה' סה , ח ועוד). וחומר הוא גובה גליהם; כמו "חמרים חמרים" (שמ' ח , י). (טז) שמעתי - שמעם , כשהיו סוערים להפיצני מארצי (ראה לעיל , יד). לקול השמועה נכנסה בי חלחלה ורתת , ששפתי ולחיי היו נוקשות זו לזו , שהקשת שיני היה נשמעת. צללו - כמו "מצלתים" (נחמ' יב , כז) , שמכה המנגן זו בזו. רקב - מרוב פחד. ותחתי ארגז - אשר הייתי סבור לנוח ליום צרה , שיעלה מלך אשור מעלי אל עם אחר , שיגודנו - ויצביאנו למלחמה; הוא תרהקה מלך כוש וחילו שיצא להלחם אתו , ושב לארצו כששמע שמעו (ראה מ"ב יט , ז - ט). אז הייתי סבור לנוח מצרתו שהצר לי בכל שעריי (ע"פ דב' כח , נב) , ותפס כל עריי הבצורות (ראה מ"ב יח , יג) והחריב את כל ארצי , (יז) שתאנה לא יפרח (בנוסחנו: תפרח) ואין יבול בגפנים , כחש מעשה זית. ושדמות - הן שִבלי התבואה עד שלא גדלה בהם תבואה כל צרכה , כדכתיב "ושדמה לפני קמה" (יש' לז , כז); ולא נשאר , רק ספחים , כדכתיב "אכול השנה ספיח" (שם , ל). ושמיר ושית היתה כל הארץ , כמו שמוכיח בישעיה (ראה יש' ז , כד). ומאותה הצרה הייתי סבור לנוח , כששָׂם פניו לשוב ולעלות מעלי אל עם הגדוד שיגוד עליו , כמו שפירשתי (לעיל , טז). ואז חזר ושלח אלי מלאכים לחרף אלהים חי (ראה מ"ב יט , טז) וליראני ולהרגיזני , ופחדתי ורגזתי לקול שמועתו (ראה לעיל , טז). (יח) וסוף: ואני ביי' שבטחתי אעלוזה - שהפיל חילו פגרים מתים (ראה מ"ב יט , לה) , ולא כמו שפחדתי ורגזתי ואיים עלי. (יט) אלהים יי' חילי וכחי - כלפי רֹגז בטני ורקב שבא בעצמיי (ראה לעיל , טז). וישם רגלי כאילות ועל במתי (בנוסחנו: במותי) ידריכני - בלי פחד וחלשות; כלפי שהייתי נרגז תחתי במקומי (ראה שם) , שלא היה בי כח לעמוד על רגלי. וכלפי שצללו שפתיי מרוב רתת וחלחלה , כמו שפירשתי (שם): כהקשת צלצלים המכים זו לזו - עתה אני מנגן בנגינתי (בנוסחנו: בנגינותי) ללוים המנצחים בשיר בית יי'; וכה פתרונו: למנצח אני מנגן בנגינתי. וכאשר באותו רוגז זכרת לרחם , כן עוד ברוגז נבוכד נצר וכשדים שאמרת להביא עלינו , לרחם תזכר (ראה לעיל , ב). כן שטת תפלה זו לפי הענין לכל מבין.