מאגר הכתר חבקוק פרק ג עם פירוש ראב"ע

פרק ג
(א) תפלה זאת ברוח הקודש נאמרה; והוא מתנבא על רעב שיהיה (ראה להלן , יז) , כאשר יתברר דברי הנביא בסוף התפלה , ולא יהי כח לישראל לעמוד מפני האויב. וזאת התפלה על דרך סדר התפילות , על כן כתוב: על שגיונות , "למנצח" (להלן , יט) , גם מלת "סלה" (להלן , יג). ושם פירשתי אלה המלות בספר 'תהלות' (בהקדמה לתהלים , ע' לד - לה). (ב) יי'. טעם שמעתי שמעך - שהודיעו השם דבר הרעב. וטעם פעלך - שתְחיה ישראל בקרב אלה השנים. ורבי יהודה אמר: שמעתי גבורותיך , ועתה חיה פעלך - כאילו הוא מת. וזה רחוק. בקרב שנים תודיע פעלך , מה יעשה; והם , ישראל , הם הפועַל שלך. ברוגז - בעת הרוגז , שאנו בפחד , רחם תזכור - רחמיך. ומלת רחם - לשון יחיד , כי 'רחמים' לשון רבים. ורבי משה אמר: ברוגז רחם , וזכור העת שבאתה , אתה האלוה מתימן (ראה להלן , ג). וזה ארוך ואינו נכון. ויש אומרים , כי רחם - שם דבר כמו אהבה: "ארחמך יי' צדקי" (ראה תה' יח , ב). (ג) אלוה. עתה יספר כמה גבורות עשה לישראל; והטעם: הלא אתה הוא מתימן - כמו "אלוף תימן" (בר' לו , מב) - כמו "יי בצאתך משעיר" (שו' ה , ד); וקדוש מהר פארן. וכבר פירשתי זה הטעם בפרשת 'וזאת הברכה' (דב' לג , ב) , כי כאשר עבר הכבוד על הר שעיר , שהוא סמוך לפארן , כמו שנאמר "ואת החרי בהררם שעיר עד איל פארן" (בר' יד , ו) - אז זרח כבוד השם , ונראתה גבורתו במלחמת מדין וסיחון ועוג. כסה שמים הודו - ששבחוהו הכל ופחדו ממנו. (ד) ונגה שהיה יוצא מלפניו , כאור היה; זה הוא עמוד האש (ראה שמ' יג , כא). וקרנים - כמו "כי קרן עור פני משה" (שמ' לד , לה). ושם חביון עוזו (בנוסחנו: עזה) - הוא הארון; כמו "אתה וארון עוזך" (תה' קלב , ח); וכתוב "כי ענן יי' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו" (שמ' מ , לח). ויו"ד חביון - תחת אל"ף. וטעם חביון עזו - הארון שהיה חבוי וטמון ומכוסה כשנושאים אותו (ראה במ' ד , ד - טז). או הוא מבעלי הה"א , כמו "חבי כמעט רגע" (יש' כו , כ). (ה) לפניו - לפני הכבוד , או הארון ששם הכבוד. דבר - להרג עמים; כדרך "וגם את הצרעה" (דב' ז , כ). ויצא רשף - כמו דבר: "ולחומי רשף" (דב' לב , כד) - כמו 'אכולי דבר'. (ו) עמד... - נמדדה ארץ כנען ונתחלקה לשבטים. וטעם: כל מקום ששם עינו עליו , מיד נמס; וזהו ויתר גוים. ויתפוצצו - הטעם , שכל מקום שעבר הכבוד עליו , היה מתפוצץ. או הוא דרך משל על המלכים , שאחזתם אימה. שחו הגבעות לפניהם , והיו מישור והליכות עולם. (ז) תחת. הטעם: אהלי כושן נפלו כאילו היו תקועים במקומות און , שלא יעמד. גם נכון הוא להיות זה רמז לדבר כושן רשעתים (ראה שו' ג , ח - יא) , וארץ מדין - על דבר גדעון בדברי החלום (ראה שו' ז , יג - יד). (ח) הבנהרים - השלים עתה לספר גבורת השם בעבור ישראל; עתה יחל לספר גבורתו , שהוא דורש תמיד ארץ ישראל להשקותה (ע"פ דב' יא , יב) , כאשר הזכיר דוד "גשם נדבות תניף אלהים" (תה' סח , י) אחר שאמר "חיתך ישבו בה" (שם , יא). וגבורת השם תֵראה בכל דור ודור בצוותו להמטיר; וכתוב "עושה גדולות..." (איוב ה , ט) - ואחריו "הנותן מטר" (שם , י). כי יש לתמוה איך יעלו העננים מהנהרים , וכן מהים , כמו "הקורא למי הים" (עמ' ה , ח) - כשהעננים עולים מהים והולכים אל המקום שיצום השם. על כן כתוב "וישפכם... יי' צבאות (בנוסחנו ללא 'צבאות') שמו" (שם). סוסיך - הם העבים , שיצום להמטיר על מקום רצונו. ואל תתמה בעבור שקראם 'סוסיו' - כמו "הנה יי' רוכב על עב קל" (יש' יט , א); "השם עבים רכובו" (תה' קד , ג). וטעם ישועה - להושיע יושבי הארץ. (ט) עריה - לשון גלוי; כמו "וקיר ערה מגן" (יש' כב , ו). ומלת תעור - תִּגָּלה , מבניין 'נפעל' , משרש אחר ('עור') , על משקל "אף תיכון תבל" (תה' צג , א); והתי"ו - סימן ה'קשת': תעור - תִגָּלה הקשת; וזאת כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם (ע"פ יח' א , כח). וטעם שבועות מטות - על החצים ― וככה כתוב "ברק חניתך" (להלן , יא) ― כאילו המטות נשבעו לקיים מאמרך סלה. נהרות תבקע ארץ - לנכח השם , והארץ , שהיא הבקועה , היא הפעולה , עד שתֵעשה כמו נהרות. (י) ראוך יחילו - מקול הרעם. זרם מים עבר - עליהם , על ההרים. נתן תהום קולו - שאון הים והנהר. וטעם רום - הפך תהום; כמו "כי אשא אל שמים ידי" (דב' לב , מ) - דרך משל , שנשבע; כאילו הוא נשבע ברומו שלעולם. או פירושו , שהשמים הראו גבורתם על הגשם. (יא) שמש... - כל אחד מהם עמד בזבולו. והטעם: אין צורך לשמש ביום ולא לירח בלילה , כי לאור חציך יוכלו ללכת בני אדם. לנגה - הטעם כפול. (יב) בזעם - הטעם: כאשר תזעם על הים ועל הנהרים (ראה לעיל , ח) , ככה כאשר תצעד בזעם על הארץ מיד תדוש גוים. (יג) יצאת בעבור ישועות עמך לישע את משיחך - מלך יהודה. מחצת - כל ראש. ערות - לגלות יסודם על (בנוסחנו: עד) צוארם. (יד) נקבת הרשע (ראה לעיל , יג) , מלך הגוים; הפך ישועות משיחך (ראה שם). במטיו - על הרשע לבדו: נקבת ראשו , שהוא ראש ומלך על פרזיו. והנה עתה יסערו - יתנועעו , [כמו] "ואסערם" (זכ' ז , יד). וטעם להפיצני - להפיץ ישראל. עליצותם - "עלץ לבי" (ש"א ב , א). וכאשר יהיה מפוזר , יאכלום העמים. ורבי משה אמר: ישמחו בעבור שתרעב ארץ ישראל; כי העני יאכל לחמו במסתר , שלא יחָטף ממנו. (טו) דרכת - הנה האויב מוכן לבא לצור עלינו; ואתה דרכת בים סוסיך - הטעם: כי עביך (ראה לעיל , ח) תוליכם אל הים , עד ששבו מימיו כמו חמר , ולא תשקה ארץ ישראל ובעבור זה הנביא אומר על לשון ישראל [זאת הנבואה]. (טז) שמעתי - זאת הנבואה. ותרגז בטני - בעבור חסרון המאכל. וטעם לקול - ובעבור זה הקול צללו שפתי - שתכה זאת את זאת; מגזרת "מצלתים" (עז' ג , י). והזכיר שפתי , כי הפה - שער המאכל. יבא (בנוסחנו: יבוא) רקב בעצמי - כי בהִפסק המאכל שידשן הבשר , אז העצם תרקב. ותחתי - במקומי , בארץ ישראל. אשר אנוח - שחשבתי שאמצא מנוחה בבוא התבואה , אם יבא צר , לעלות לעם יגודנו גדוד (ע"פ בר' מט , יט). והנה הדבר הפוך: (יז) כי - הזכיר כל דבר שיעשה דם ויוכל האדם לחיות בהם. והזכיר התאנים - כי הלחים , ואף כי היבשים , מולידים ומביאים באדם דם רב אשר יחיה בו; וככה הענבים. ופרי העץ כמו אגוז ושקד ורמון ותפוח אינם מולידים דם. ומלת יבול - כמו "ונתנה הארץ יבולה" (וי' כו , ד). ושמן זית - כאשר יבשל אדם בו ירקות , גם הוא מוליד דם. וטעם כחש - כאילו לא היה זית בתולדתו. ושדמות - כמו "ושדמה לפני קמה" (יש' לז , כז). גם הזכיר הבשר. ממכלא (בנוסחנו: ממכלה) - כמו "ממכלאותיך" (תה' נ , ט). רפתים - מקום מלונם. (יח) ואני - אמר הנביא בנבואתו , כי על כל זה הוא לא ידאג , רק לבו שמח , כי בטחונו בַּשם שיושיענו. (יט) יי' חילי - כחי , יוציאני לאור. ידריכני - שלא אכשל. למנצח - פרשתיו בספר 'תהלות' (בהקדמה לתהלים , ע' לד - לה).