פרק ב
[א]
בַּשְּׁבִיעִ֕י
בְּעֶשְׂרִ֥ים
וְאֶחָ֖ד
לַחֹ֑דֶשׁ
הָיָה֙
דְּבַר־יְהוָ֔ה
בְּיַד־חַגַּ֥י
הַנָּבִ֖יא
לֵאמֹֽר:
[ב]
אֱמָר־נָ֗א
אֶל־זְרֻבָּבֶ֤ל
בֶּן־שַׁלְתִּיאֵל֙
פַּחַ֣ת
יְהוּדָ֔ה
וְאֶל־יְהוֹשֻׁ֥עַ
בֶּן־יְהוֹצָדָ֖ק
הַכֹּהֵ֣ן
הַגָּד֑וֹל
וְאֶל־שְׁאֵרִ֥ית
הָעָ֖ם
לֵאמֹֽר:
[ג]
מִ֤י
בָכֶם֙
הַנִּשְׁאָ֔ר
אֲשֶׁ֤ר
רָאָה֙
אֶת־הַבַּ֣יִת
הַזֶּ֔ה
בִּכְבוֹד֖וֹ
הָרִאשׁ֑וֹן
וּמָ֨ה
אַתֶּ֜ם
רֹאִ֤ים
אֹתוֹ֙
עַ֔תָּה
הֲל֥וֹא
כָמֹ֛הוּ
כְּאַ֖יִן
בְּעֵינֵיכֶֽם:
[ד]
וְעַתָּ֣ה
חֲזַ֣ק
זְרֻבָּבֶ֣ל
׀
נְאֻם־יְהוָ֡ה
וַחֲזַ֣ק
יְהוֹשֻׁ֣עַ
בֶּן־יְהוֹצָדָק֩
הַכֹּהֵ֨ן
הַגָּד֜וֹל
וַחֲזַ֨ק
כָּל־עַ֥ם
הָאָ֛רֶץ
נְאֻם־יְהוָ֖ה
וַעֲשׂ֑וּ
כִּֽי־אֲנִ֣י
אִתְּכֶ֔ם
נְאֻ֖ם
יְהוָ֥ה
צְבָאֽוֹת:
[ה]
אֶֽת־הַדָּבָ֞ר
אֲשֶׁר־כָּרַ֤תִּי
אִתְּכֶם֙
בְּצֵאתְכֶ֣ם
מִמִּצְרַ֔יִם
וְרוּחִ֖י
עֹמֶ֣דֶת
בְּתוֹכֲכֶ֑ם
אַל־תִּירָֽאוּ:
פ
[ו]
כִּ֣י
כֹ֤ה
אָמַר֙
יְהוָ֣ה
צְבָא֔וֹת
ע֥וֹד
אַחַ֖ת
מְעַ֣ט
הִ֑יא
וַאֲנִ֗י
מַרְעִישׁ֙
אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם
וְאֶת־הָאָ֔רֶץ
וְאֶת־הַיָּ֖ם
וְאֶת־הֶחָרָבָֽה:
[ז]
וְהִרְעַשְׁתִּי֙
אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֔ם
וּבָ֖אוּ
חֶמְדַּ֣ת
כָּל־הַגּוֹיִ֑ם
וּמִלֵּאתִ֞י
אֶת־הַבַּ֤יִת
הַזֶּה֙
כָּב֔וֹד
אָמַ֖ר
יְהוָ֥ה
צְבָאֽוֹת:
[ח]
לִ֥י
הַכֶּ֖סֶף
וְלִ֣י
הַזָּהָ֑ב
נְאֻ֖ם
יְהוָ֥ה
צְבָאֽוֹת:
[ט]
גָּד֣וֹל
יִֽהְיֶ֡ה
כְּבוֹד֩
הַבַּ֨יִת
הַזֶּ֤ה
הָאַֽחֲרוֹן֙
מִן־הָ֣רִאשׁ֔וֹן
אָמַ֖ר
יְהוָ֣ה
צְבָא֑וֹת
וּבַמָּק֤וֹם
הַזֶּה֙
אֶתֵּ֣ן
שָׁל֔וֹם
נְאֻ֖ם
יְהוָ֥ה
צְבָאֽוֹת:
פ
[י]
בְּעֶשְׂרִ֤ים
וְאַרְבָּעָה֙
לַתְּשִׁיעִ֔י
בִּשְׁנַ֥ת
שְׁתַּ֖יִם
לְדָרְיָ֑וֶשׁ
הָיָה֙
דְּבַר־יְהוָ֔ה
אֶל־חַגַּ֥י
הַנָּבִ֖יא
לֵאמֹֽר:
[יא]
כֹּ֥ה
אָמַ֖ר
יְהוָ֣ה
צְבָא֑וֹת
שְׁאַל־נָ֧א
אֶת־הַכֹּהֲנִ֛ים
תּוֹרָ֖ה
לֵאמֹֽר:
[יב]
הֵ֣ן׀
יִשָּׂא־אִ֨ישׁ
בְּשַׂר־קֹ֜דֶשׁ
בִּכְנַ֣ף
בִּגְד֗וֹ
וְנָגַ֣ע
בִּ֠כְנָפוֹ
אֶל־הַלֶּ֨חֶם
וְאֶל־הַנָּזִ֜יד
וְאֶל־הַיַּ֧יִן
וְאֶל־שֶׁ֛מֶן
וְאֶל־כָּל־מַאֲכָ֖ל
הֲיִקְדָּ֑שׁ
וַיַּעֲנ֧וּ
הַכֹּהֲנִ֛ים
וַיֹּאמְר֖וּ
לֹֽא:
[יג]
וַיֹּ֣אמֶר
חַגַּ֔י
אִם־יִגַּ֧ע
טְמֵא־נֶ֛פֶשׁ
בְּכָל־אֵ֖לֶּה
הֲיִטְמָ֑א
וַיַּעֲנ֧וּ
הַכֹּהֲנִ֛ים
וַיֹּאמְר֖וּ
יִטְמָֽא:
[יד]
וַיַּ֨עַן
חַגַּ֜י
וַיֹּ֗אמֶר
כֵּ֣ן
הָֽעָם־הַ֠זֶּה
וְכֵן־הַגּ֨וֹי
הַזֶּ֤ה
לְפָנַי֙
נְאֻם־יְהוָ֔ה
וְכֵ֖ן
כָּל־מַעֲשֵׂ֣ה
יְדֵיהֶ֑ם
וַאֲשֶׁ֥ר
יַקְרִ֛יבוּ
שָׁ֖ם
טָמֵ֥א
הֽוּא:
[טו]
וְעַתָּה֙
שִֽׂימוּ־נָ֣א
לְבַבְכֶ֔ם
מִן־הַיּ֥וֹם
הַזֶּ֖ה
וָמָ֑עְלָה
מִטֶּ֧רֶם
שֽׂוּם־אֶ֛בֶן
אֶל־אֶ֖בֶן
בְּהֵיכַ֥ל
יְהוָֽה:
[טז]
מִֽהְיוֹתָ֥ם
בָּא֙
אֶל־עֲרֵמַ֣ת
עֶשְׂרִ֔ים
וְהָיְתָ֖ה
עֲשָׂרָ֑ה
בָּ֣א
אֶל־הַיֶּ֗קֶב
לַחְשֹׂף֙
חֲמִשִּׁ֣ים
פּוּרָ֔ה
וְהָיְתָ֖ה
עֶשְׂרִֽים:
[יז]
הִכֵּ֨יתִי
אֶתְכֶ֜ם
בַּשִּׁדָּפ֤וֹן
וּבַיֵּֽרָקוֹן֙
וּבַבָּרָ֔ד
אֵ֖ת
כָּל־מַעֲשֵׂ֣ה
יְדֵיכֶ֑ם
וְאֵין־אֶתְכֶ֥ם
אֵלַ֖י
נְאֻם־יְהוָֽה:
[יח]
שִׂימוּ־נָ֣א
לְבַבְכֶ֔ם
מִן־הַיּ֥וֹם
הַזֶּ֖ה
וָמָ֑עְלָה
מִיּוֹם֩
עֶשְׂרִ֨ים
וְאַרְבָּעָ֜ה
לַתְּשִׁיעִ֗י
לְמִן־הַיּ֛וֹם
אֲשֶׁר־יֻסַּ֥ד
הֵֽיכַל־יְהוָ֖ה
שִׂ֥ימוּ
לְבַבְכֶֽם:
[יט]
הַע֤וֹד
הַזֶּ֙רַע֙
בַּמְּגוּרָ֔ה
וְעַד־הַגֶּ֨פֶן
וְהַתְּאֵנָ֧ה
וְהָרִמּ֛וֹן
וְעֵ֥ץ
הַזַּ֖יִת
לֹ֣א
נָשָׂ֑א
מִן־הַיּ֥וֹם
הַזֶּ֖ה
אֲבָרֵֽךְ:
פ
[כ]
וַיְהִ֨י
דְבַר־יְהוָ֤ה
׀
שֵׁנִית֙
אֶל־חַגַּ֔י
בְּעֶשְׂרִ֧ים
וְאַרְבָּעָ֛ה
לַחֹ֖דֶשׁ
לֵאמֹֽר:
[כא]
אֱמֹ֕ר
אֶל־זְרֻבָּבֶ֥ל
פַּֽחַת־יְהוּדָ֖ה
לֵאמֹ֑ר
אֲנִ֣י
מַרְעִ֔ישׁ
אֶת־הַשָּׁמַ֖יִם
וְאֶת־הָאָֽרֶץ:
[כב]
וְהָֽפַכְתִּי֙
כִּסֵּ֣א
מַמְלָכ֔וֹת
וְהִ֨שְׁמַדְתִּ֔י
חֹ֖זֶק
מַמְלְכ֣וֹת
הַגּוֹיִ֑ם
וְהָפַכְתִּ֤י
מֶרְכָּבָה֙
וְרֹ֣כְבֶ֔יהָ
וְיָרְד֤וּ
סוּסִים֙
וְרֹ֣כְבֵיהֶ֔ם
אִ֖ישׁ
בְּחֶ֥רֶב
אָחִֽיו:
[כג]
בַּיּ֣וֹם
הַה֣וּא
נְאֻם־יְהוָ֣ה
צְבָא֡וֹת
אֶ֠קָּחֲךָ
זְרֻבָּבֶ֨ל
בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵ֤ל
עַבְדִּי֙
נְאֻם־יְהוָ֔ה
וְשַׂמְתִּ֖יךָ
כַּחוֹתָ֑ם
כִּֽי־בְךָ֣
בָחַ֔רְתִּי
נְאֻ֖ם
יְהוָ֥ה
צְבָאֽוֹת:
פרק ב
(ג)
הלא
(בנוסחנו:
הלוא)
כמוהו
כאין
בעיניכם
-
הכנוי
במלת
כמוהו
הוא
לבית
הראשון.
ולכן
אמר
להם
דרך
שאלה
ותמה:
אם
לא
כמוהו
כאין
בעיניכם?
וטעם
בעיניכם
-
כטעם
"הוי
חכמים
בעיניהם"
(יש'
ה
,
כא);
כלומר:
לפי
ראות
עיניכם
וכפי
סברתכם.
כלומר:
אם
לא
כאין
ורוח
והבל
שיהיה
זה
השני
כמו
הראשון?
וזה
כאילו
אמר
להם:
יודע
אני
ומכיר
מדעתכם
ושעוריכם
,
כי
אתם
חושבים
שהיות
זה
הבית
השני
נכבד
כמו
הראשון
הוא
אין
ורוח
והבל
,
וגם
הֶעְדֵר
שלם;
רוצה
לומר:
נמנע
,
שהוא
העדר
גמור
ובמוחלט.
כי
כל
זה
בכלל
הוראת
שם
'אין'.
לכן
חזקם
הנביא
(ראה
להלן
,
ד)
עד
שהשלים:
"גדול
יהיה
כבוד
הבית
הזה
האחרון
מן
הראשון"
וכו'
(להלן
,
ט)
-
כי
לא
די
שיהיה
כמו
הראשון
,
אבל
יהיה
יותר
נכבד
,
כמו
שאבאר
עוד.
(ד-ה)
ואמרוֹ:
את
הדבר
אשר
כרתי
-
הוא
דבק
עם
כי
אני
אתכם;
כאלו
אמר
שהוא
הדבר
אשר
כרתי
אתכם
בצאתכם
ממצרים
,
ולכן
גם
היום
רוחי
עומדת
בתוככם
,
אל
תיראו.
ודי
בזה
המאמר
לנוצרים
קושיא
על
מה
שיפרשו
באמרו
"ושכנתי
בקרבך"
(ראה
זכ'
ב
,
יד);
וזה
יכתב
במקום
מיוחד.
ורבים
מתחכמים
איך
היה
זה
,
לפי
שלא
ישימו
לב
למין
דבור
הנביאים
לעם
בכלל
,
וגם
לא
לדעת
כי
'גדול'
ו'כבוד'
(ראה
להלן
,
ט)
-
שמות
משותפים
למינים
רבים.
אך
רב
לנו
במה
שכתוב
ביוסיפון
הפלגת
כבוד
בית
שני
,
אם
מצד
עצם
בנינו
,
ובפרט
המחודש
על
יד
הורדוס
(ע' 226
- 235
);
וגם
מה
שסופר
שם
(ע' 44
- 46
)
מעושר
המקדש
,
וגם
מה
שסופר
שם
מן
הכבוד
שעשה
לו
אלכסנדר
מלך
מלכים;
ובכלל
,
כמה
ענינים
שלא
היו
בבית
ראשון
אף
בזמן
שלמה.
ובכלל
,
כי
באור
כל
זה
'אוצר
יי''
יבא.
אמנם
מה
שיטענו
עלינו
שכנגדנו
באמרו
"האחרון"
(להלן
,
ט)
-
זה
הבל
הבלים;
ואיך
יוכל
לומר
דבר
זה
איש
שידע
התחלת
ההגיון?!
כי
מבואר
ש'אחרון'
-
מ'מאמר
המצטרף'
,
ולכן
נקרא
זה
'אחרון'
בערך
ל'ראשון'
,
ואם
יהיה
אחרי
זה
אלף;
והעד:
אמרוֹ
על
האות
השני
במשה
"והאמינו
לקול
האות
האחרון"
(שמ'
ד
,
ח)
,
ואחר
יאמר
"והיה
אם
לא
יאמינו
גם
לשני
האותות
האל"
(ראה
שם
,
ט).
ומזה
המין
כמה
בתורה
ובנביאים
,
וזה
מה
שאין
ראוי
לדבר
עליו.
(י)
בעשרים
וארבעה
לתשיעי
-
הטעם:
חדש
כסליו;
כי
תחלת
נבואתו
היה
באלול
(ראה
חגי
א
,
א)
,
ותכליתה
-
בעשרים
וארבעה
לכסלו.
אם
כן
לא
עמדה
לו
נבואה
,
רק
ארבעה
חדשים
,
ולא
כלם
בשקידה;
ולא
כן
למשה
רבינו.
וביאור
זה
יותר
'אוצר
יי''
יבא.
(יא)
כה
אמר
יי'
צבאות
שאל
נא
את
הכהנים
תורה
-
אין
אני
זוכר
שיהיה
בכל
כתובי
הקדש
לשון
כזה;
כי
שאל
נא
את
הכהנים
הוא
מאמר
השם
לנביא
עצמו
,
ומה
טעם
לאמר
כה
אמר
יי'?
אבל
הענין
בזה
,
כי
השם
ציוהו
שילך
בבקר
אל
העם
ויאמר
אליהם:
דעו
כי
אמש
יי'
צבאות
אמר
אלי:
שאל
נא
את
הכהנים
תורה.
התכלית
-
כדי
שיהיה
למשל
לכם
זאת
השאלה
והתשובה
,
כמו
שסיים:
"ויאמר
כן
העם
הזה"
וכו'
(להלן
,
יד).
והנה
רבות
מחלקאות
בין
רבותינו
ז"ל
באלו
ההלכות.
ואני
נמשך
אחרי
המורה
בפרושי
,
כי
כמו
שאמר
הוא
בתתו
טעמי
מצות
אשר
בתורה
-
שאינו
מכוין
בזה
,
רק
לפשט
הכתוב
(ראה
מו"נ
ג
,
מא)
-
כן
הוא
ענינִי
בפרושִי
דברי
הנביאים;
עם
דעתי
,
שהנביאים
קבלו
התורה
ופירושיה
מן
הזקנים
הקרובים
למשה.
ולכן
אומר
אני
,
כי
שתי
התשובות
שעשו
הכהנים
היו
נכונות
לפי
דעת
השם;
והעד
,
כי
חגי
לא
הוכיחם
על
אחת
מהם
,
אבל
הודה
לדבריהם.
וכלל
הדבר
,
כי
הנביאים
במצות
השם
עושים
מיני
משלים
רבים
לעם
לתת
רושם
בנפשותם;
ואחד
מהם
היה
אכול
יחזקאל
ענינים
צואים
,
כמו
שמפורש
שם
(ראה
יח'
ד
,
יב
-
יד).
וזה
היה
מין
אחר
,
והוא
שאלה
ותשובה
בדבור
החיצוני
על
ענינים
טמאים;
והכל
נכון.
וגם
אין
תימה
בבֹא
פירוש
מחגי
על
החלק
האחרון
מן
המשל
ולא
על
כלו
,
כי
כמה
וכמה
מזה
המין.
ודי
לנו
כי
בקצת
נבין
הקצת
,
וחכימא
ברמיזה.
(יב)
ולכן
העולה
מזה
,
כי
הניח
למשל
שאם
ישא
איש
בשר
קדש
בכנף
בגדו
,
והוא
יגע
בכנף
בגדו
אל
הלחם
או
אל
התבשיל
או
יין
או
שמן
או
בכלל
כל
מאכל
,
שהוא
סוג
,
כלומר:
איזה
שיהיה
-
לא
יהיה
קדש.
וזה
,
כי
בשר
הקדש
הוא
'ראשון'
והכנף
הוא
'שני'
והמאכל
הוא
'שלישי'
,
ויש
אמצעי
אם
כן
ביניהם.
(יג-יד)
אבל
אם
יגע
טמא
נפש
במאכל
מבלי
אמצעי
,
הנה
המאכל
יהיה
טמא.
זהו
המשל.
וראה
הפלגה
,
כי
הנביא
היה
יכול
להמשיל
הכל
בענין
"היקדש"
(לעיל
,
יב)
או
בענין
היטמא;
אבל
לא
היה
זה
מתוקן
לפי
כונתו
בנמשל.
גם
הפליג
עוד
,
שלא
חשש
לפרש
מהו
הנמשל
בשאילת
"היקדש"
,
כי
העקר
הוא
בשאלת
היטמא.
כל
שכן
כי
מזה
האחרון
יובן
הראשון;
ולכן
היה
פירוש
האחרון
מבואר
באמרו:
ויען
חגי
ויאמר
כן
העם
הזה
,
כי
זה
יותר
מבואר
שהוא
דבק
עם
מה
שקדם:
ויאמרו
יטמא
-
כלומר:
כן
העם
הזה
הוא
טמא
נפש
―
כמו
שקדם
בישעיה:
"עם
טמא
שפתים"
(ו
,
ה)
―
וכן
כי
יגעו
בדבר
הוא
גם
כן
טמא
,
כמו
שאמרתם
בדין
ובפסק.
אבל
מזה
יובן
פירוש
הראשון
,
רוצה
לומר:
מה
שקדם
,
כי
לא
יקדש
הדבר
בהיות
אמצעי
בינו
ובין
הקודש
(ראה
לעיל
,
יב)
,
וגם
לפרש
זה
רָמַז
במה
שיאמר
אחרי
כן:
"שימו
נא
לבבכם"
וכו'
(להלן
,
טו).
ובאור
זה
,
כי
"בשר
קדש"
שקדם
(לעיל
,
יב)
הוא
משל
לאנשי
קדש
שהיו
בירושלם
בזמן
בית
ראשון
,
כמו
שפירשנו
גם
כן
בירמיה
"ובשר
קדש
יעברו
מעליך"
(יא
,
טו)
כטעם
"יבוא
כל
בשר"
(יש'
סו
,
כג);
ודי
לנו
אם
ירמוז
בזה
לדור
חזקיה.
וה'מאכל'
הנזכר
(ראה
לעיל
,
יב)
-
הוא
העם
הזה
החי
היום
,
העולים
מבבל
לירושלם.
והאמצעי
ביניהם
,
שהוא
כנף
הבגד
(ראה
שם)
-
הוא
הדור
שהיה
בין
שני
הדורות
האלה.
והכונה
היה
בזה
לומר
,
כי
הדור
הקדוש
הקודם
,
שהיה
בבית
ראשון
,
אינם
מקדשים
זה
הדור
המאוחר
,
כי
דור
אמצעי
הפסיק
ביניהם
והוא
דור
הגלות
,
הוא
דור
צדקיהו.
אם
כן
,
זה
הדור
האחרון
הוא
טמא
על
כל
פנים
,
כי
הוא
לא
יקדש
מצד
קדושת
הראשון
,
כי
דור
מקולקל
הפסיק
הענין
,
והוא
היום
טמא
נפש
מצד
עצמו;
הנה
הוא
על
כל
פנים
טמא
גמור
ובתכלית.
אם
כן
מבואר
כי
שתי
החלוקות
שזכר
,
הכל
מן
הענין
,
וכן
לשון
הנביא
בנמשל
מתיחס
לכל.
כי
יפרש
כן
העם
הזה
וכן
כל
מעשה
ידיהם:
כי
כן
העם
הזה
לפני
נאם
יי'
-
הנה
לא
נדע
שכן
העם
הזה
,
רק
מצד
שאמרוּ
'לא
יקדש'
(ראה
לעיל
,
יב);
כלומר:
הדור
הראשון
לא
ישים
זה
הדור
האחרון
קדוש
ולא
יצילנו
מטומאה.
ולכן
אמרוֹ
וכן
מעשה
ידיהם
-
הוא
פירוש
לבד
למענה
השנית
,
רוצה
לומר:
ויאמרו:
יטמא.
(טו)
ועוד
ירחיב
ביאור
גם
למענה
הראשון
גם
למענה
השנית
באמרו:
ועתה
שימו
נא
לבבכם
וכו'.
ובכלל
,
כי
שני
המענים
כמו
אחד
בענין
,
רק
שהאחד
שולל
והאחד
מחייב;
והכל
הכרחי
בענין.
וכלל
הכל
,
כי
הדור
הקדוש
הראשון
לא
ישים
קדוש
זה
האחרון
,
אחר
שהיה
הפסקה
ביניהם;
ולכן
זה
הדור
האחרון
איננו
קדוש
מצד
הקודם
,
ולכן
אינו
קדוש
מה
שהוא
נוגע
בו
גם
כן
(ראה
לעיל
,
יב).
ואולם
הוצרך
לזכור
טומאה
(ראה
לעיל
,
יג)
-
לפי
שהוא
יותר
רע
מ'בלתי
קדוש';
וזה
,
כי
אין
כל
'בלתי
קדוש'
-
טמא.
כי
הקדש
והחול
הם
הפכיים
,
וכן
טהור
וטמא.
וכבר
אמרו
(ראה
ב"מ
פז
,
א):
אוכל
חולין
בטהרה;
ונאמר
לעמנו
בכלל
"קדושים
תהיו"
(וי'
יט
,
ב).
לכן
,
אחר
שהניחו
שזה
העם
אינו
קדוש
,
הוצרך
להניח
שהוא
טמא.
ועוד
ראה
הפלגה
באמרו
"טמא
נפש"
(לעיל
,
יג);
כי
'נפש'
-
שם
משותף
,
יֵאמר
לגוף
ויאמר
לנפש
גמורה
,
כמו
שידוע
ליודעים
בקיאים.
ומה
שכתוב
בתורה
"טמא
נפש"
(וי'
כב
,
ד)
או
"איש
כי
יהיה
טמא
לנפש"
(במ'
ט
,
י)
-
ענינו
גוף
שאין
בו
נפש
כלל
,
כי
הוא
מת
ופגר;
כי
אין
זה
כמו
"תן
לי
הנפש"
(בר'
יד
,
כא)
,
כי
אותו
גוף
-
נפש
או
בעל
נפש.
ומבואר
,
כי
זכרוֹ
"טמא
נפש"
בשאלתו
לכהנים
(ראה
לעיל
,
יב
-
יג)
―
לפי
שהם
מורי
התורה
לכל
העם
,
כטעם
"יורו
משפטיך"
וכו'
(דב'
לג
,
י)
―
הכונה
בו:
גוף
פשוט
בלי
נפש;
והכונה
בנמשל:
נפש
פשוטה
בלי
גוף;
כלומר
,
שהנפש
מצד
עצמה
טמאה
בדעות
,
כמו
שכתב
המורה
(ראה
מו"נ
ג
,
מז)
גם
כן
טומאת
הדעות.
והגוף
יקרא
'טמא
נפש'
,
כמו
"חכם
לבב"
(איוב
ט
,
ד);
"טהור
עינים"
(חב'
א
,
יג);
וכן
כל
התארים
שאפשר
להיות.
אם
כן
לא
היה
שם
טמא.
ושם
'נפש'
בנמשל
-
ענין
אחד
גמור
עם
הנזכרים
במשל;
אבל
אחד
בשם
לבד
ובשתוף
,
לא
בגדר;
וזה
הפלגת
הדקוּת
בדברי
הנביאים.
עוד
ראה
הפלגה
בלשון
הקודם
באמרו
למשל
"הן
ישא
איש
בשר
קדש"
(לעיל
,
יב)
,
כי
זה
לשון
משותף
גם
כן
בעברי
,
כמו
שפירשנו.
וכן
הפליג
בזכרו
'כנף
בגד'
(ראה
שם)
,
כי
גם
אלה
שמות
משותפים.
וכבר
זכר
המורה
שתוף
'כנף'
(מו"נ
א
,
מג).
ומכמה
צדדים
היה
'כנף'
מורה
על
דור
צדקיהו
,
ובפרט
מטעם
"עשה
יעשה
לו
כנפים"
(מש'
כג
,
ה);
כמו
"כעוף
יתעופף
כבודם"
(הו'
ט
,
יא).
ואולם
'בגד'
-
מבואר
אצלינו
שבו
שתוף
עם
"בגד
בוגדים
בגדו"
(יש'
כד
,
טז);
גם
'כנף
בגד'
(ראה
לעיל
,
יב)
יחד
יש
לו
הארגה
,
כי
הוא
דבר
שטוח
,
מתוח
ונמשך.
וכן
היה
הענין
לפחות
מדור
חזקיה
עד
דור
צדקיה
,
כמו
שקדם
לנו.
ואולם
היה
'מאכל'
שם
מורה
על
זה
הדור
האחרון
,
כי
גם
הוא
שם
משותף;
וכבר
זכר
המורה
שתוף
'אכל'
(ראה
מו"נ
א
,
ל);
וכלם
נאותין
בזה
,
ואין
צורך
להאריך.
ובאור
יותר
,
עם
כלל
ענינים
אחרים
-
הכל
'אוצר
יי''
יבא.
ועתה
שימו
נא
לבבכם
וכו'
-
כבר
הודעתיך
,
כי
כל
הנביאים
מאריכים
לשונם
בזרוז
העם
למה
שהם
חפצים
,
כמו
שהיה
הראש
בזה
אברהם
ובניו
ואחריו
משה;
כי
אלה
הפליגו
לזרז
העם
לעלות
ולרשת
ארץ
כנען
ולבנות
בית
ראשון
,
וכן
אלה
הנביאים
הפליגו
לזרז
זה
העם
לעלות
ולרשת
ארץ
כנען
ולבנות
בית
שני;
עם
שדעתי
שאין
כזב
בדבריהם.
וכל
זה
מובן
מצד
סבות
הסתירה
שזכר
המורה
,
ובפרט
הסבה
השביעית
(ראה
מו"נ
פתיחה
ד"ה
הקדמה).
וגם
זה
'אוצר
יי''
יבא.
וטעם
אבן
אל
אבן
-
בצד
אבן
ועל
אבן
,
כי
כן
דרך
כל
בנין
קיר.
(טז)
עשרים
והיתה
עשרה
-
לאו
דוקא.
וכן
חמשים
ועשרים;
ורבים
כן.
וגם
באור
זה
'אוצר
יי''
יבא.
לחשוף
-
כמו
"לחשוף
מים
מגבא"
(יש'
ל
,
יד).
(יז)
וטעם
בשדפון
ובירקון
-
מכות
הזרע;
ואמרוֹ:
אתכם
-
נכון
עם
זה
גם
מצד
העברי
גם
מצד
ההגיון.
ואין
אתכם
אלי
-
אין
בכאן
חסרון
כלל
לפי
העברי
וההגיון
(ראה
רד"ק
,
הפירוש
השני).
(יח)
שימו
נא
לבבכם
מן
היום
הזה
ומעלה
-
כי
הזמן
הולך
ועולה
ומוסיף
במספר;
כי
'אחד
ועשרים'
,
על
דרך
משל
,
הוא
למעלה
מ'עשרים'.
ולכן
אמרוֹ
בזה:
מן
היום
הזה
ומעלה
הוא
כאלו
אמר:
'וָהֵנָה'.
והטעם
בזה
-
עשרים
וחמשה
לתשיעי
,
וכן
וששה
,
ושבעה.
כי
אמרוֹ
למן
היום
אשר
יוסד
היכל
יי'
-
לא
פירש
אי
זה
יום
היה;
ואולי
היה
ניסן
,
שהוא
חדש
האביב
(ראה
דב'
טז
,
א)
שאז
הזמן
כשר
לבנות
,
כמו
שידוע
,
לא
בימי
הקור.
ולכן
באלה
שני
מאמרים
,
שבכל
אחד
אמר
שימו
נא
לבבכם
(ראה
גם
לעיל
,
טו)
-
והכל
היה
בחדש
כסלו
,
כמו
שהודיע
לפני
זה
(לעיל
,
י)
-
אמר
שני
ענינים:
כי
בראשון
אמר
על
העבר
,
כי
בתשרי
שעבר
היה
להם
קציר
ובציר
מעט
,
כי
יי'
הכה
שדותם
וכרמיהם
בשדפון
ובירקון
באותו
הקיץ
שעבר
(ראה
לעיל
,
יז);
ובזה
המאמר
השני
יאמר
,
שפירש
להעירנו
שהיה
בכסלו
-
כי
יראו
שהיום
הנה
עדיין
הוא
הזרע
במגורה
,
ועדיין
עצי
השדה
לא
נשאו
פרי
(ראה
להלן
,
יט).
(יט)
ובאור
זה
,
כי
העוד
-
אע"פ
שהה"א
פתוחה
,
לא
היה
שאלה
על
דבר
מסופק
,
אבל
ידוע
היה
לכולם
כי
בכסלו
היה
עדיין
במגורה;
ורבים
כאלה
במקרא.
וזה
,
כי
הוא
שֵם
למקום
מקובץ
שָם
דברים
נפרדים
נספרים
,
שהם
מכמה
המתחלק;
כמו
שם
'לקיטה'
לפעל
קבוצם.
ו'זרע'
הוא
שם
מיוחד
לגרעיני
התבואה;
וכל
זרע
-
גרעין
,
אם
שנזרע
בפעל
,
אם
שהוא
מיוחד
לזה;
כמו
"הא
לכם
זרע
וזרעתם"
(בר'
מז
,
כג)
-
כשהם
נזרעים
בשדות.
ו'דגן'
ו'בר'
הוא
שם
מיוחד
לנשלם
ולמושם
באוצר;
ולכן
נאמר
ביואל
"נהרסו
ממגורות"
(א
,
יז)
-
על
האוצרות
ששם
נאצר
הדגן
והבר.
ונאמר
גם
כן
מגורה
,
לפי
דעתי
,
לקצת
שהיה
עדיין
בבית
האוצר
,
ולקצת
שהיה
בשדות
זרוע
טמון
בארץ
,
ובמקומות
אשר
בקרקע
השדות
,
שהגרעינים
אצורים
וטמונים
שם
,
כמו
שאמר
יואל.
וכל
זה
מוכרח
אצל
הבקיאים
בעיברי.
ולכן
יאמר
זה
הנביא:
הנה
מה
שעבר
מעבור
הארץ
(ע"פ
יהו'
ה
,
יא)
-
כבר
לקה
בשדפון
ובירקון
ובברד
(ראה
לעיל
,
יז)
בקיץ
שעבר
,
שהוא
זמן
האסיף;
ועתה
,
היום
,
בכסלו
-
אתם
זרעתם
עדיין
מעט
,
עד
שיהיה
לכם
עוד
תבואות
באוצרות
,
כי
תפחדו
מכמו
מה
שקרה
ומה
שזרעתם
לתקוַת
התבואה
בקיץ
הבא.
ולכן
ראו
פלאות
השם
ואיך
ישנה
הקיץ
הבא
לטוב
מן
הקיץ
שעבר:
כי
היום
עדיין
לכם
הרי
תבואות
באוצרות
מפחד
,
וגם
עדיין
הזרע
תחת
הקרקע
ואין
לו
הוראה
מה
יהיה
אחריתו
,
כי
עדיין
לא
צמח
כלל;
וכן
עדיין
עצי
השדה
לא
נשא
-
בסתם
,
כלומר:
לא
הוציא
פרח
ולא
ציץ
,
כל
שכן
פרי;
וכן
הוא
לְעולם
בכל
שנה.
אבל
הפלא
הוא
-
ואני
מן
היום
הזה
אברך;
וזה
,
כי
היה
אפשר
שלא
יברך
אבל
יקלל
,
וזה:
כי
לא
יהיה
מלקוש
בניסן
ויותר
כשרון
העתים;
גם
אפשר:
שיהיה
בקיץ
הבא
שדפון
וירקון
וברד.
וכל
זה
לא
יהיה
,
אבל
יהיה
הכל
לטובה;
רוצה
לומר:
גשמי
ברכה
,
ומן
היום
הזה
ומעלה
,
וגם
מניעה
לכל
פגעים
מזיקים.
וראה
הפלגה
,
כי
דברי
זה
הנביא
זרזם
לזרוע
עוד
הרבה
וגם
לנטוע
,
כמו
שאמר
משה:
"כי
יברכך
יי'
אלהיך
בכל
אשר
תעשה"
(צירוף
של
דב'
טז
,
טו
עם
טו
,
יח);
וכתוב
בספרי
(ראה
ספ"ד
קכג):
יכול
בטל?
תלמוד
לומר:
"בכל
אשר
תעשה".
ועוד
הפלגה
אחרת:
כי
אלו
היו
בזמן
שצמח
הזרע
ולא
היה
טמון
בארץ
,
וכן
העצים
-
הוציאו
פרח
וצצו
,
היו
אומרים:
מה
פלא
יש
אם
יהיה
לנו
ברכה
ותוספת
טובה?
כי
הענינים
עושים
הוראות
טובות
,
כמו
שנהוג
לומר
בכל
שנה
אצלנו.
לכן
אמר
להם:
ראו
כי
עתה
אין
בכל
הענינים
הוראות
כלל
,
ואני
מיעד
לכם
,
שאחר
שהחִלותֶם
ליסד
הבית
-
כי
מן
היום
הזה
אברך
,
ויצמחו
הזרעים
לחוץ
ויציצו
האילנות.
כי
יהיה
לכם
טבת
,
אדר
,
ניסן
-
כעת
כשר
,
וכן
כל
הקיץ
הבא
,
עד
שיהיה
הקיץ
הבא
הפך
הקיץ
שעבר;
ובכלל
שנה
זו
הפך
השנה
שעברה.
וזהו
הפלא.
ובאור
זה
יותר
בכלל
'אוצר
יי''
יבא.
(כ)
ויהי
דבר
יי'
שנית
וכו'
-
כי
גם
זה
היה
בכסלו
(ראה
לעיל
,
יח)
,
ואם
לא
פורש;
ודי
אם
אמר
לחדש.
ואין
פלא
אם
היה
זה
ביום
אחד
או
בלילה
אחד
,
כי
גם
שני
חלומות
פרעה
היו
בלילה
אחד
זה
אחר
זה
,
בין
שהיה
ביניהם
יקיצה
או
לא;
כי
הכל
נכון
ואפשרי.
ובאור
זה
הכלל
'אוצר
יי''
יבא.
(כא)
אמור
אל
זרובבל
-
הנה
היעוד
הקודם
היה
לעם
,
וזה
לזרובבל
מצד
עצמו.
וכן
קדם
לנביאים
אחרים
למלך
מצרים
(ראה
יח'
כט
,
ב)
ומלך
צר
(ראה
יח'
כז
,
א;
כח
,
ב).
וראה
הפלגת
מלת
'לאמר'
בעברי
,
כי
פה
שני
פעמים
(ראה
גם
לעיל
,
כ);
וכבר
זכרנו
בירמיה
אמרוֹ
"לאמר
הן
ישלח
איש
את
אשתו"
(ג
,
א)
שהוא
התחלת
הדברים.
אני
מרעיש
את
השמים
ואת
הארץ
-
כמה
מאלה
הדברים
בספרי
הנביאים
(ראה
יואל
ב
,
י)
,
אבל
מעט
בדברי
משה
,
אם
נמצא
שם.
ובאור
זה
'אוצר
יי''
יבא.
(כב)
וטעם
והפכתי
כסא
ממלכות
-
שיהפך
כסא
מלכות
אשור
ממעל
לתחת
,
גם
יהפכהו
למלכות
מדי.
אמנם
והשמדתי
חזק
ממלכות
הגוים
-
הוא
ממלכות
בני
אשור;
וכן
והפכתי
מרכבה
ורוכביה
-
על
בני
אשור
,
כטעם
"ויאמר
לרכב
הפוך
ידיך"
(ראה
מ"א
כב
,
לד)
,
כלומר:
הפכם
מפאת
הפנים
אל
פאת
האחור
,
כמו
'הִפוך
ערף'
באדם.
וטעם
וירדו
סוסים
-
גם
מנושאי
העגלה
,
המכונה
'מרכבה'
,
גם
מהסוסים
האחרים
שעליהם
חיל
מלך
אשור.
והירידה
לרוכביהם
-
מבואר
,
כמו
שקרה
לסיסרא
,
שכתוב
שם
"וינס
ברגליו"
(שו'
ד
,
טו);
ואמנם
הירידה
לסוסים
-
התנועה
אצל
מַטָּה
מצד
עצמם
,
כטעם
"אך
אל
שאול
תורד"
(יש'
יד
,
טו);
כי
יֵהָרגו
בחרב
בני
מדי
ויפלו
לארץ
,
כמו
שנהוג
בכל
מלחמות
,
כמו
שיפרש:
איש
בחרב
אחיו
,
כי
גם
הסוסים
ידקרו
בחרב
הרוכבים;
והכל
נהוג.
(כג)
עבדי
-
כבוד
גדול
היה
לו
זה
,
ואם
גם
כן
נֶאֱמר
לנבוכד
נצר
בשיתוף
(ראה
יר'
כז
,
ו).
ובאור
זה
'אוצר
יי''
יבא.
ושמתיך
כחותם
-
אין
קושיא
כי
אמר
ירמיה
בשם
האל
על
יהויכין
זקֵנו
(ראה
דה"א
ג
,
יז
-
יט):
"אם
יהיה
כניהו
חותם
על
(בנוסחנו:
על
יד)
ימיני
כי
משם
אתקנך"
(יר'
כב
,
כד)
,
כי
אותו
המאמר
לא
כוון
,
רק
עליו
לבדו
,
כמו
שיש
רבים
כן;
אבל
אין
כלם
כן.
וגם
זה
'אוצר
יי''
יבא.
גם
מצד
זה
אין
קושיא
,
כי
לא
מָשַל
מזרע
זרובבל
איש
,
כי
בבית
שני
לא
היו
מזרע
דוד
רק
זרבבל
ונחמיה
התרשתא
(ראה
נחמ'
ח
,
ט)
,
כשהיו
יחד
מנהיגים
בזמן
החיה
השנית
(ראה
דנ'
ז
וראה
פירושו
חגי
א
,
א)
,
שהיה
קיומה
מעט
שנים;
כי
לא
היה
ממשלתה
,
רק
כמו
שלשים
שנה
אחר
שנבנה
בית
שני.
וכל
אלו
הלשונות
נכונים
וטובים
,
ובאור
הכל
'אוצר
יי''
יבא.