מאגר הכתר חגי פרק ב עם פירוש ר' יוסף קרא

פרק ב
(ג) מי בכם הנשאר אשר ראה את הבית הזה בכבודו הראשון - שהבית לא היה חרב כי אם שבעים שנה , והיו בהם רבים אשר היו זקנים יותר משבעים שנה , ראוהו בכבודו. הלא (בנוסחנו: הלוא) כמוהו כאיין - כשהוא רוצה לומר כְּמוֹת זה כן מות זה (ע"פ קה' ג , יט) , משמשין בו הכ"פין; כגון "כגן יי' כארץ מצרים" (בר' יג , י); "כעבד כאדניו; כשפחה כגבירתה" (יש' כד , ב). וכך כשהוא אומר כאן הלא כמוהו כאיין - פתרון: אִילו היו לפניך אֵילו שניהם , הבית הראשון והאחרון , תאמר שיהו שניהם שוים. כאיין - דבר שהוא איין , שלא יוכל להבחין אי זה מהן טוב. (ה) ורוחי עומדת בתוככם - אם היה עד עכשיו הייתם עושים (אולי צ"ל: עובדים) אותם , לא תיראו מן האומות שהייתם עד עכשיו תחת ידם. (ו) עוד אחת מעט היא - צרה אחת שאתם חונים בה , והוא עול מלכות בבל שעמד מעט יותר שנבנה הבית. (ז) והרעשתי את כל הגוים - זהו אלכסנדרוס , מלך ראשון שהעמידו יוונים , והצליח הוא וכל חילו והכניעו מדי וכל המלכיות תחתיהם , ותקפה ידם על כל האומות והכניעום תחתיהם. ובאו חמדת כל הגוים - שהלכו על ארץ ישראל שהיא חמדת כל הגוים , להחריב את בית המקדש. ובלילה , כשהוא ישן רחוק מיל משם , בא אליו מלאך והכהו; והתחיל לצעוק: למה אתה מכיני? הניחיני , ואני עושה מה שאתה מצויני! אמר לו המלאך: אני מצוה לך מחר כשתבוא , והנה יוצא זקן אחד מבית המקדש בדמות דיוקני שאתה רואה עכשיו , וזהו יהושע הכהן הגדול; וכל אשר יצווך עשה. וכן עשה: למחר כשפגעו בו הוא וכל חילו , שהיו רוכבין על מאה אלף פילים , כשראוהו - ירד מן המרכבה והשתחוה לו. ואמר לו יהושע: האתה בא להחריב את בית המקדש? אמר לו: איני מחריבו אם תניחיני להעמיד בו צלם להיות לי זכר. אמר לו: אותו כסף וזהב שאתה רוצה ליתן באותו צלם , תניהו לעניים ויתומים שחזרו ערומים מגלות בבל , וזה יהיה לך זיכר; שכל הזכרים הילודים בשנה הזאת יקָראו 'אלכסנדרי' על שמך. ביוסיפון (ע' 54 - 57 ). ובאו חשמונים ותקפה ידם על היוונים כל ימי היות בית המקדש קיים. מה שאין כן בבית ראשון , שלא היה להם שלום משמת רחבעם; שהיתה מלחמה ביניהם , וגם האומות נתגרו בם. (ח) לי הכסף ולי הזהב אמר (בנוסחנו: נאם) יי' צבאות - ומה שאתם עציבים שלא נבנה בית זה כאותו לכתחילה , אמר בלא קיצותא (ראה ר"ה ד , א) , שאמר "ומה חשחן ובני תורין ודיכרין ואימרין לעלוון לאלה שמייא חינטין מלח חמר ומשח כמימר (בנוסחנו: כמאמר) כהנייא דיבירושלם להוא מתייהב להום... לא שלו" (ראה עז' ו , ט); השתא - בקיצותא: "עד כסף ככרין מאה ועד חנטין כורין מאה ועד... בתין משח מאה ומלח דלא כתבי" (ראה עז' ז , כב). ועכשיו אמר להם הקדוש ברוך הוא: לי הכסף ולי הזהב שאתן לכם לָרוב , לצורך בית המקדש. (ט) גדול יהיה כבוד הבית הזה - כמו שפירשנו למעלה "וארצה בו ואכבדה" (חגי א , ח). (יב) הן ישא איש בשר קודש - דבר טומאה; כמו "לא יהיה קדש מבני ישראל" (דב' כג , יח); כהדין דשאיל לעילא לכתחילה , שואל בקדושה ואחר כך בדבר טומאה. שאם ישאל לכתחילה בדבר טומאה , יבינו שעליהם מיסב הדבר , שהם טמיאים; על כן שאל תחילה בדבר קדושה , שלא יבינו בדבר. בשר קודש - בשר שרץ. ישא בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם - ונגע בכנפו של שרץ אל הלחם: השרץ 'אב הטומאה' , והלחם 'ראשון לטומאה' , ונזיד שנגע אל הלחם - הרי 'שיני לטומאה'. ושמא תאמר: אין אוכל מטמא אוכל? כעיניין הזה מטמא , ויהיו טמאים: היין שהוא לח שהיה בין שניהם , בין הלחם ובין הנזיד שהם יבישים , והלחם מטמא היין , והיין מטמא הנזיד; שהמשקה מטמא האוכל. והשמן היה בין הנזיד ובין המאכל אחר , והשמן מיטמא מחמת הנזיד ומחמת מאכל. ואמר להם: היטמא? ויאמרו: לא , שה'חמישי' אינו טמא. ש'רביעי' בקודש טמא , ו'רביעי' אינו עושה 'חמישי'. היקדש - היטמא? כמו "אל תגע בי כי קדשתיך" (ראה יש' סה , ה) , שפתרונו: נטמאתי ממך. (יג) אם יגע טמא נפש - טמא מת; הוא מת בעצמו. הלחם (ראה לעיל , יב) שנוגע בו הוא 'אב הטומאה' , והנזיד הוא 'ראשון' , והיין 'שיני' , והשמן 'שלישי' , והמאכל 'רביעי'. ולכך אמרו: יטמא. מיד כשאמרו יטמא - תפשם ואמר להם: (יד) כן העם הזה וכן הגוי הזה לפניי נאם יי' וכן כל מעשה ידיהם ואשר יקריבו שם טמא הוא - והיכן היו מקריבין , והלא הבית היה חרב? אלא אותו יסוד שעשו לבית המקדש , שם היו מקריבין; והיו חושבין כדי שיהא כל הבית בנוי. וזהו ששנינו במסכת שבועות (טז , א): שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית , שמקריבין קדשי קדשים אע"פ שאין חומה , שאוכלין מעשרות אע"פ שאין קלעים; אלא בשביל שקילקלו מעשיהם , מעלה עליהם הכתוב כאילו מקריבין בטומאה. (טו) מטרם שום אבן על (בנוסחנו: אל) אבן בהיכל יי' - כלומר: שימו לבבכם לחזור בתשובה קודם שתשימו אבן על אבן יסוד שנבנה בתחילה כבר שמונה עשרה שנה. כך פתר רבי שלמה ברבי יצחק זצ"ל. (טז) מהיותם בא אל ערימת עשרים והיתה עשרה - בזאת תדעו: כשבניתם היסוד בתחילה לא היה עדיין עת לבנותו , שכל מי שבא אל ערימת עשרים קבין חטים - והיא ממעטת , שאינו לוקח כי אם עשרה קבין. בא אל היקב לחשוף חמשים פורה היתה (לפנינו: והיתה) עשרים - ואותו שבא לבור שלפני הגת לשׂחוט בפורה , להוציא יין הענבים , לחשוף ולשאוב חמשים הין יין , לא היה לוקח כי אם עשרים , והיו ממעטים שלשים. רבי מנחם בירבי חלבו פתר , שלפיכך ממעט ביין יותר מבתבואה , לפי שאין אוכלין מן התבואה שהיא יבישה , אבל מן התירוש - שותין ממנו , וגם נבלע הימנו בכלים ובארץ. ובאבות של רבי נתן (ד , ד) מפרש , שליין מידה יתירה לעולם , ואינו אלא כדי לשמח בני אדם; ולפי שהוא מבטל שמחתם , משאיר להם מעט הימנו. (יז-יח) הכיתי אתכם בשידפון ובירקון - עד עכשיו , לפי שאין אתם אלי; אבל מיכאן ואילך שימו לבבכם לדעת אותי (ע"פ יר' כד , ז) , ואשלח ברכה בכל מעשה ידיכם. (יט) העוד הזרע במגורה ועד הגפן וגו' - בזאת תדעו שעתה עת לבנות בית יי': שהתבואה עדיין בגורן ולא זרעתם אותה , משתזרעו אותה יהיה בה ברכה; וגם האילנות , שעדיין לא נשאו פריים , אמצא בהם ברכה. אותה תבואה שעתה בשדה אין בה ברכה - מן היום הזה אברך , בשביל כך שעתה יש עת לבנות בית המקדש. (כא) אני מרעיש את השמים ואת הארץ - שאפיל את האומות לפני ישראל; שבני חשמונים קמו על היוונים והרגום , והיה להם שלום מכל האומות. (כג) ושמתיך כחותם - כאותו חותם שאדם רואה כל שעה ואינו שוכחו; כי בך בחרתי נאם יי' צבאות.