מאגר הכתר תהלים פרק קד עם פירוש ר' מנחם המאירי

פרק קד
(א) ברכי נפשי וכו'. זה המזמור אמרו דוד כִּמְסַפר עוצם מעשה האל , ובפרט בסדרי מעשה בראשית , עד שסיים דבריו בתשועה נצחית למשיגי כבודו יתעלה והאבדון למשליכים אותו אחרי גֵום (ע"פ נחמ' ט , כו). ואמר: יי' אלהי גדלת מאד וכו' - רמז תחלה על עוצם כבודו יתעלה ועל בריאת השכלים הנפרדים. ומאשר לא יוכל השכל האנושי להכנס במחיצתם , קצר בדברים ואמר: יי' אלהי גדלת מאד. ובדרש אמרו (שו"ט קד , ד): גדול היית עד שלא בראת עולמך , ומשבראתו - נתגדלת , כלומר , שנתפרסם ייחודך לזולתך. ואמר על זה: הוד והדר לבשת - כלומר , שכמו שהמלבוש מונע עצם האדם הלובש מלהראות , כן נמנע כל שכל מלהשיג כבודך. ויש מפרשים (ראה רד"ק) הוד והדר לבשת - על הגלגלים , שהם למראה עינינו כלבושו יתעלה , ומהודם והדרם יוכר עוצם הכבוד , בהיות המלך ניכר , למי שאינו יודעו , בלבוש המלכות שהוא לובש. וזה עיקר לפי ספור סדר הבריאה , כי הגלגלים והיסודות נבראו ביום ראשון קודם האור , עם מציאות הנפרדים. וסבבו הגלגלים שתים עשרה שעות , ועם סבובם נמצא הזמן. ולבקר , לסוף שתים עשרה שעות , אמר "יהי אור" (בר' א , ג) , והיו שתים עשרה שעות; ואז היה ערב ובקר יום אחד (ע"פ בר' א , ה). וידוע , שכל מלאכות שבמעשה בראשית נעשו ביום אחד , אלא שנגלת פעולתם יום אחר יום. ומלאכת היום קרובה להיות חומר למלאכת יום שאחריו , וסיבתה - הִגָּלוֹת פעולת יום שאחריו. ואמר: גדלת מאד והוד והדר לבשת - על מציאות הנפרדים והגלגלים. (ב) ואמר: עוטה אור כשלמה - על האור שנברא ביום ראשון. ועוטה - כמו נוטה: "שלמה אהיה כעוטיה" (שה"ש א , ז) - פירושו: כנוטה וסרה לשאר העברים; וכן "ויעט העם אל השלל" (ש"א יד , לב) - פירושו , שנטה אליו. או פירושו: מלשון מלבוש , והוא 'יוצא'; כמו "מעיל צדקה יעטני" (יש' סא , י) , שהוא מענין זה , ואם הוא שרש אחר; ופירושו: מַעֲטֶה , כלומר , שהלביש את העולם אורה. וכל זה מלאכת יום ראשון. ומה שאמר אחר כן: נוטה שמים כיריעה - על הרקיע המבדיל שנקרא 'שמים' (ראה בר' א , ז - ח) , והוא מלאכת יום שני; שהאור הנברא בראשון העלה אידים מן המים , ונתבקעו באויר , והיו סבה לרקיע שנעשה ביום שני. והרקיע ההוא היה סבה להִגלות הארץ ולצאת ממנה הצמחים , ונעשה זה ביום השלישי. וברביעי נתלו המאורות , רוצה לומר , שנגלית פעולתם להכין חומר ראוי ומוכן להתנועע , לקבל החִיוּת. וקבל החומר ההוא צורתו בחמִשי; ולולי הִגלות הארץ לא היה באפשרות למאורות להכין זה החומר , מרוב הלחות. ובקַבֵּל החומר ההוא צורתו החיונית , היה סבה באדם , לדקות הצורה החיונית שבו , להיותו מוכן לקבל הצורה השכלית; וזה היה בששי. והזכיר בכאן בנוטה שמים - מציאות הרקיע שהיא מלאכת יום שני , שהיה סבת הִגָּלוּת כל זה המציאות התחתון. ומכאן ואילך הוא מזכיר ארבע יסודות; ומזכירם מלמטה למעלה , כפי סדר בחינת האדם בהם , חוץ מן הארץ שהזכירה אחרונה (ראה להלן , ה) , למה שהיתה כוונתו להאריך בה. אבל השלשה הנשארים הזכירם כסדר ממטה למעלה: מים ורוח ואש (ראה להלן , ג - ד). (ג) אמר: המקרה במים עליותיו; וקרא הארץ 'עליות' - להיות דירות הנבראים התחתונים בה , על דרך "בית תפלתי" (יש' נו , ז); והוא בעצמו ענין השם עבים רכובו , אלא שהוא כפל לשון. ורצה ברכובו - שמנהיגם כרצונו , כבהמה שמנהיגה הרוכב עליה כרצונו. והזכיר אחר כן האויר , ואמר: המהלך על כנפי רוח - רוצה לומר , שמנהיגו כרצונו. (ד) ועושה מלאכיו - מהרוחות המתילדות שם. והזכיר אחר כן האש , ואמר: משרתיו אש לוהט. (ה) ואחר זה הזכיר הארץ , ואמר: יסד ארץ על מכוניה - רוצה לומר: באמצע הכל , בשפל המקומות. בל תמוט עולם ועד - כלומר , שאינה נוטה לאחת מששה הפאות. ומלת ועד נגזרת מענין 'עד' , כמו "סמוכים לעד לעולם" (תה' קיא , ח); "להשמדם עדי עד" (תה' צב , ח). ומלות אלו , כשיֵאָמרו אצל השם , עניינם לדבר נצחי לעולם , ולענין שאינו נופל תחת הזמן. ובשאר הדברים - פעם לדבר נצחי , ופעם לכל ימי התמדת העולם הזה , פעם לכל ימי חיי האדם - הכל לפי הענין; ובכאן פירושה: לכל ימי התמדת העולם. ומלת מכונה (בנוסחנו: מכוניה) - באה בחסרון יו"ד ובסגול תחת הנו"ן , דרך זרות. (ו) ועתה החל לספר בהגלות הארץ , שהוא סבת העולם התחתון; ואמר: תהום כלבוש כסיתו - חוזר על ה"ארץ" (לעיל , ה). ובכמה מקומות מצאנו 'ארץ' לשון זכר: "נעתם ארץ" (יש' ט , יח); "ולא נשא אותם הארץ" (בר' יג , ו); "שרץ ארצם צפרדעים" (תה' קה , ל). והמים קרא תהום - על שם סופם , שירדו בעמק ונקוו אל מקום אחד. ואמר , שבעת הבריאה כסית הארץ בתהום - רוצה לומר: במים , שהמים היו עומדים על הארץ; והוא בעצמו ענין על הרים יעמדו מים. (ז) ומן גערתך - רוצה לומר: ברצונך נסו המים ונקוו אל מקום אחד (ראה בר' א , ט); וכן הוא בעצמו ענין מן קול רעמך , כי רצונך היה להם כגערה וקול רעם גדול , לענין שלא יתעכבו מעשות מצותיך רגע. ויחפזון - לשון מהירות. (ח) ואז , בהקוותם הנה והנה , המים אשר כבר עלו אל ההרים ירדו עתה בקעות , עד שהגיעו אל מקום זה יסדת להם - וזהו הים. (ט) ושמת להם החול לגבול , שלא יעברו משם ואילך ולא ישחיתו בריאוֹת הארץ , ולא ישובו לכסות הארץ כבתחלה. ומכל מקום , לרחמי האל על ברואיו ולטוב הנהגתו , השאיר מן המים בארץ. כי מי הים - לולא מליחותם , היה הסרחון מצוי בהם מצד עמדם במקום בלא הגרה , והיו מפסידין האויר; ומתוך כך הן מלוחין. (י-יא) והשאיר מעיינות ביבשה , להגיר מהם נחלים בבקעות שבין ההרים; ולא סוף דבר להשקות בהם בני אדם , אלא שגם כן ישקו כל חיתו שדי. וזכר הפראים , שהם היותר מדבריים שבכללם , שלא יכנסו לעולם ליישוב. וישברו - פירוש: יזונו , כלומר , יַרוו עצמם מצמאם - כי הוא כלל למזון ומשקה הבא בתאבון. (יב) ועליהם - רוצה לומר: סמוך להם , כדרך "ועליו מטה מנשה" (במ' ב , כ) , עוף השמים ישכון - כי רוב העופות שוכנים במקום המים. ואחר שנתגלגל בדבור בעופות , אמר שיתנו קול ויצפצפו סמוך למים , מבין עלי האילנות. והעלים יקראו עפיים (לפנינו: עפאים) , והוא לשון ארמי: "עפייה" , בדניאל (ד , ט). (יג) ואחר כן זכר ירידת המטר לצורך יציאת הצמחים , וקרא הנה העבים עליותיו. ואמר , שמשקה כרצונו ההרים; ומפרי מעשיך - רוצה לומר , שהעננים מעשה האל , ומפִּרְיָם , שהוא הגשם , תשבע הארץ. (יד) ועל ידי המטר הצמיח חציר ועשב לבהמה , לצורך עבודת האדם; וכן הצמיח מה שראוי לאדם להוציא לחם מן הארץ - רוצה לומר: מזון , דרך כלל , מן הארץ. (טו) והזכיר מהם שלשה שהם עיקר: יין ושמן ולחם , שהוציא מן הארץ. יין - המשמח לבב אנוש , והשמן - להצהיל הפנים ממנו , בסבת אורו בהדלקו; או בסִכָתוֹ , כי היה אז דרכם בכך. ויש מפרשים אותו (ראה רד"ק): דרך אכילה , כי הוא חם ולח ומשמין , ופירושו: להצהיל פנים מצד השומן; אולי דרך הקדמונים היה כן. ועל הלחם המתוקן אמר: ולחם לבב אנוש יסעד - כמאמר "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם" (בר' יח , ה) , וכן "סעד לבך פת לחם" (שו' יט , ה). (טז) ואמר , שהמטר מועיל גם כן להצמיח ולהפרות האילנות; והעצים הגדולים יחס לשם , דרך הפלגה , כמו "ארזי אל" (תה' פ , יא); "שלהבתיה" (שה"ש ח , ו). או קרא עצי יי' - עצי היער , שאין בנטיעתם יד אדם; וכן הענין באשר נטע - כלומר , שנתן בטבע הארץ להוציאם. (יז) וזכר מתועלת אותם האילנות , שהצפרים , והם כלל העופות , מקננים שם. והזכיר בפרט חסידה , שדרכה לחזר לקנן בברושים. והכוונה , שאף בעודם צומחים יש בהם זה התועלת , כל שכן אחר קציצתם , שיש בהם תועלות אחרות , לקירוי הבתים ולעשות אניות ולהדלקה. (יח) ואחר שהזכיר האילנות למדור העופות , הזכיר ההרים למדור החיות. והזכיר בפרט היעלים - שהם מחזרים אחר ההרים הגבוהים , כמו שמצינו "יעלי סלע" (איוב לט , א). ומחסה לשפנים - יֵרָאֶה , שמצד שמדורם ביערים השפלים , מתיראים הרבה מבני אדם ובורחים בהרים הגבוהים. (יט) ושב עתה לספר מלאכת הרביעי , שנתלו בו המאורות; ואמר: עשה ירח למועדים - כלומר , שנמשך ממנו שנודע זמן המועדות. ומצד שתנועותיו נבוכות , כמו שנודע בתכונה , וכן שאמרו ז"ל (ר"ה כה , א): 'פעמים בא בארֻכָּה' , עד שנדמה כאלו לא ידע ולא ירגיש - אמר על השמש שהוא ידע מבואו. או נאמר , מצד שהירח אין לו אורה מעצמו אלא מצד השמש. (כ) ומצד שבסיבת תנועת השמש ההכרחי נעשה יום ולילה , אמר: תשת חשך ויהי לילה. ויש בלילה תועלת , שבו תרמוש כל חיתו יער - רוצה לומר: תתנודד; שטבעם באכילת בשר , וטורפים משאר הבריות , ובלילה משוטטות הנה והנה לבטח , אין אימת האיש עליהם. (כא) והוא ענין הכפירים שואגים לטרף - רוצה לומר , שהכפירים , והם גורי אריות , שואגים אז לטרף , לבקש מאל אוכלם. וייחס הענין לבקשתם לאל - דרך הרחבה , כי הוא הנותן טרף לכל חי. (כב) ובזריחת השמש - ייראו מהאדם ויאספו במקומם , לרבוץ במעונותם , (כג) והאדם יצא לפעלו לבטח , ולעבודתו עדי ערב. ובכלל שבח הלילה (ראה פירושו לעיל , כ) נכלל תועלת השינה והמנוחה לאדם. (כד) ואמר דרך כלל: מה רבו וכו' , ושכלם עשאם האל בחכמה , לא שנזדמן כן במקרה , ושמלאה הארץ קניינו. (כה) וזכר אחר כן בריות הים , והם עיקר בריאת יום חמישי. והעופות , אע"פ שהם מבריאת יום חמישי , כבר נזכרו על ידי גלגול (ראה לעיל , יז). ורחב ידים - רוצה לומר: רחב המקומות. וקרא הדגים חיות , על שם שהם בעלי חיים; או - שיש מהם בצורת חיות. (כו) ואע"פ שאין בו מדור לאדם , נתת בו לב משכיל לעבור באניות. והזכיר הבריאה הגדולה שבים והשלטת בכל מה שבתוכו , והוא אמרו: לויתן זה יצרת לשחק בו - כלומר: לשחק בתוך הים , לעשות בכל מה שבו כחפצת נפשו , כדרך "ורוזנים משחק לו" (חב' א , י). (כז) ואמר דרך כלל , שכלם ישברו לאל לתת אכלם בעתו - כלומר , שטבעם אשר יסדת להם (ע"פ פס' ח) מבקש זה. (כח) ואמר: תתן להם ילקוטון - כלומר , שתזמין להם צרכם כאלו יִמְצְאו , ולא יצטרכו - רק ללקוט. ותפתח ידך - דרך הרחבה , להזמנתו להם. (כט) וכשתסתיר פניך - מלהזמין להם טרפם , יבהלון. ואז תוסף רוחם - רוצה לומר: תאסוף רוחם ויגועון , ואל עפרם ישובון , ולא ישאר דבר מהם - כי לא דִבֵּר דָבר מהאדם עדיין. ותוסף - כמו 'ותאסוף' , על דרך "ויוסף עוד דוד" (ש"ב ו , א). (ל) ואמר: תשלח רוחך יבראון - כלומר , שאחר כלות אותם האישים , תשלח רוחך - ליחס הכל אליו; וכן תמיד יום יום , כאמרם ז"ל (ראה תפילת שחרית): 'המחדש טובו בכל יום תמיד מעשה בראשית'. (לא) ובזה נמצא כבוד יי' לעולם , וישמח במעשיו - דרך משל , כמי ששמח בהצלחתו לקיום המצאתו; הפך אמרו "ויתעצב אל לבו" (בר' ו , ו). (לב) ואמר: המביט וכו' - כלומר , שהאל ישמח לקיום המינים (ראה לעיל , לא) , אע"פ שיסבב לפעמים השחתת הפרטים , דרך עונש; והוא אמרו: המביט לארץ ותרעד - לרעת יושבי בה (ע"פ תה' קז , לד) , כענין "על זאת תאבל הארץ" (יר' ד , כח). והוא בעצמו ענין יגע בהרים ויעשנו - כלומר , שידלק בהם אש. ואולי הארץ - משל על ההמון , והרים - על המלכים והשלטונים. (לג) ועד הנה לא דבר בבריאת האדם שביום השישי; והזכירו עכשיו ואמר: אשירה ליי' בחיי - על שהמציאני בנפש אצילה מרוח קדשו. (לד) ויערב עליו שיחי - בהצלחת נפשי. ואשמח ביי' - בשוב רוחי אליו , שהוא תכלית השמחה והעדן. ואמר , שזה על הצדיקים , השרידים אשר יי' קורא (ע"פ יואל ג , ה) , והם תכלית שבח הבריות. (לה) אבל החטאים , כשיתמו מן הארץ - עוד אינם , כי תלך נפשם לאבדון; ולכן אמר על עצמו: ברכי נפשי את יי' , הללויה! (בנוסחנו: הללו - יה) ויש מפרשים (ראה רד"ק) על חמשה פסוקים האחרונים , שהם תפלה לזמן המשיח , שיֵהפכו הכל לעבדו שכם אחד (ע"פ צפ' ג , ט). ו"המביט לארץ ותרעד" (לעיל , לב) - במלחמת גוג מגוג; ובסוף - "אשירה ליי' בחיי" (לעיל , לג) וכו' , ואז יתמו חטאים מן הארץ וכו'. והמשך הסדר יחייב יותר הפירוש הראשון.