מאגר הכתר תהלים פרק קו עם פירוש רד"ק

פרק קו
[א] הַ֥לֲלוּ יָ֨הּ׀ פ
הוֹד֣וּ לַיהוָ֣ה כִּי־ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ:
[ב] מִ֗י יְ֭מַלֵּל גְּבוּר֣וֹת יְהוָ֑ה יַ֝שְׁמִ֗יעַ כָּל־תְּהִלָּתֽוֹ:
[ג] אַ֭שְׁרֵי שֹׁמְרֵ֣י מִשְׁפָּ֑ט עֹשֵׂ֖ה צְדָקָ֣ה בְכָל־עֵֽת:
[ד] זָכְרֵ֣נִי יְ֭הוָה בִּרְצ֣וֹן עַמֶּ֑ךָ פָּ֝קְדֵ֗נִי בִּישׁוּעָתֶֽךָ:
[ה] לִרְא֤וֹת׀ בְּט֮וֹבַ֤ת בְּחִירֶ֗יךָ לִ֭שְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַ֣ת גּוֹיֶ֑ךָ לְ֝הִתְהַלֵּ֗ל עִם־נַחֲלָתֶֽךָ:
[ו] חָטָ֥אנוּ עִם־אֲבוֹתֵ֗ינוּ הֶעֱוִ֥ינוּ הִרְשָֽׁעְנוּ:
[ז] אֲב֮וֹתֵ֤ינוּ בְמִצְרַ֨יִם׀ לֹא־הִשְׂכִּ֬ילוּ נִפְלְאוֹתֶ֗יךָ לֹ֣א זָ֭כְרוּ אֶת־רֹ֣ב חֲסָדֶ֑יךָ וַיַּמְר֖וּ עַל־יָ֣ם בְּיַם־סֽוּף:
[ח] וַֽ֭יּוֹשִׁיעֵם לְמַ֣עַן שְׁמ֑וֹ לְ֝הוֹדִ֗יעַ אֶת־גְּבוּרָתֽוֹ:
[ט] וַיִּגְעַ֣ר בְּיַם־ס֭וּף וַֽיֶּחֱרָ֑ב וַיּוֹלִיכֵ֥ם בַּ֝תְּהֹמ֗וֹת כַּמִּדְבָּֽר:
[י] וַֽ֭יּוֹשִׁיעֵם מִיַּ֣ד שׂוֹנֵ֑א וַ֝יִּגְאָלֵ֗ם מִיַּ֥ד אוֹיֵֽב:
[יא] וַיְכַסּוּ־מַ֥יִם צָרֵיהֶ֑ם אֶחָ֥ד מֵ֝הֶ֗ם לֹ֣א נוֹתָֽר:
[יב] וַיַּאֲמִ֥ינוּ בִדְבָרָ֑יו יָ֝שִׁ֗ירוּ תְּהִלָּתֽוֹ:
[יג] מִ֭הֲרוּ שָׁכְח֣וּ מַעֲשָׂ֑יו לֹא־חִ֝כּ֗וּ לַעֲצָתֽוֹ:
[יד] וַיִּתְאַוּ֣וּ תַ֭אֲוָה בַּמִּדְבָּ֑ר וַיְנַסּוּ־אֵ֝ל בִּישִׁימֽוֹן:
[טו] וַיִּתֵּ֣ן לָ֭הֶם שֶׁאֱלָתָ֑ם וַיְשַׁלַּ֖ח רָז֣וֹן בְּנַפְשָֽׁם:
[טז] וַיְקַנְא֣וּ לְ֭מֹשֶׁה בַּֽמַּחֲנֶ֑ה לְ֝אַהֲרֹ֗ן קְד֣וֹשׁ יְהוָֽה:
[יז] תִּפְתַּח־אֶ֭רֶץ וַתִּבְלַ֣ע דָּתָ֑ן וַ֝תְּכַ֗ס עַל־עֲדַ֥ת אֲבִירָֽם:
[יח] וַתִּבְעַר־אֵ֥שׁ בַּעֲדָתָ֑ם לֶ֝הָבָ֗ה תְּלַהֵ֥ט רְשָׁעִֽים:
[יט] יַעֲשׂוּ־עֵ֥גֶל בְּחֹרֵ֑ב וַ֝יִּשְׁתַּחֲוּ֗וּ לְמַסֵּכָֽה:
[כ] וַיָּמִ֥ירוּ אֶת־כְּבוֹדָ֑ם בְּתַבְנִ֥ית שׁ֝וֹר אֹכֵ֥ל עֵֽשֶׂב:
[כא] שָׁ֭כְחוּ אֵ֣ל מוֹשִׁיעָ֑ם עֹשֶׂ֖ה גְדֹל֣וֹת בְּמִצְרָֽיִם:
[כב] נִ֭פְלָאוֹת בְּאֶ֣רֶץ חָ֑ם נ֝וֹרָא֗וֹת עַל־יַם־סֽוּף:
[כג] וַיֹּ֗אמֶר לְֽהַשְׁמִ֫ידָ֥ם לוּלֵ֡י מֹ֮שֶׁ֤ה בְחִיר֗וֹ עָמַ֣ד בַּפֶּ֣רֶץ לְפָנָ֑יו לְהָשִׁ֥יב חֲ֝מָת֗וֹ מֵהַשְׁחִֽית:
[כד] וַֽ֭יִּמְאֲסוּ בְּאֶ֣רֶץ חֶמְדָּ֑ה לֹא־הֶ֝אֱמִ֗ינוּ לִדְבָרֽוֹ:
[כה] וַיֵּרָגְנ֥וּ בְאָהֳלֵיהֶ֑ם לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ בְּק֣וֹל יְהוָֽה:
[כו] וַיִּשָּׂ֣א יָד֣וֹ לָהֶ֑ם לְהַפִּ֥יל א֝וֹתָ֗ם בַּמִּדְבָּֽר:
[כז] וּלְהַפִּ֣יל זַ֭רְעָם בַּגּוֹיִ֑ם וּ֝לְזָרוֹתָ֗ם בָּאֲרָצֽוֹת:
[כח] וַ֭יִּצָּ֣מְדוּ לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַ֝יֹּאכְל֗וּ זִבְחֵ֥י מֵתִֽים:
[כט] וַ֭יַּכְעִיסוּ בְּמַ֥עַלְלֵיהֶ֑ם וַתִּפְרָץ־בָּ֝ם מַגֵּפָֽה:
[ל] וַיַּעֲמֹ֣ד פִּֽ֭ינְחָס וַיְפַלֵּ֑ל וַ֝תֵּעָצַ֗ר הַמַּגֵּפָֽה:
[לא] וַתֵּחָ֣שֶׁב ל֭וֹ לִצְדָקָ֑ה לְדֹ֥ר וָ֝דֹ֗ר עַד־עוֹלָֽם:
[לב] וַ֭יַּקְצִיפוּ עַל־מֵ֥י מְרִיבָ֑ה וַיֵּ֥רַע לְ֝מֹשֶׁ֗ה בַּעֲבוּרָֽם:
[לג] כִּי־הִמְר֥וּ אֶת־רוּח֑וֹ וַ֝יְבַטֵּ֗א בִּשְׂפָתָֽיו:
[לד] לֹֽא־הִ֭שְׁמִידוּ אֶת־הָעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֤ר אָמַ֖ר יְהוָ֣ה לָהֶֽם:
[לה] וַיִּתְעָרְב֥וּ בַגּוֹיִ֑ם וַֽ֝יִּלְמְד֗וּ מַעֲשֵׂיהֶֽם:
[לו] וַיַּעַבְד֥וּ אֶת־עֲצַבֵּיהֶ֑ם וַיִּהְי֖וּ לָהֶ֣ם לְמוֹקֵֽשׁ:
[לז] וַיִּזְבְּח֣וּ אֶת־בְּ֭נֵיהֶם וְאֶת־בְּנוֹתֵיהֶ֗ם לַשֵּׁדִֽים:
[לח] וַיִּ֥שְׁפְּכ֨וּ דָ֪ם נָקִ֡י דַּם־בְּנֵ֮יהֶ֤ם וּֽבְנוֹתֵיהֶ֗ם אֲשֶׁ֣ר זִ֭בְּחוּ לַעֲצַבֵּ֣י כְנָ֑עַן וַתֶּחֱנַ֥ף הָ֝אָ֗רֶץ בַּדָּמִֽים:
[לט] וַיִּטְמְא֥וּ בְמַעֲשֵׂיהֶ֑ם וַ֝יִּזְנ֗וּ בְּמַ֥עַלְלֵיהֶֽם:
[מ] וַיִּחַר־אַ֣ף יְהוָ֣ה בְּעַמּ֑וֹ וַ֝יְתָעֵ֗ב אֶת־נַחֲלָתֽוֹ:
[מא] וַיִּתְּנֵ֥ם בְּיַד־גּוֹיִ֑ם וַֽיִּמְשְׁל֥וּ בָ֝הֶ֗ם שֹׂנְאֵיהֶֽם:
[מב] וַיִּלְחָצ֥וּם אוֹיְבֵיהֶ֑ם וַ֝יִּכָּנְע֗וּ תַּ֣חַת יָדָֽם:
[מג] פְּעָמִ֥ים רַבּ֗וֹת יַצִּ֫ילֵ֥ם וְ֭הֵמָּה יַמְר֣וּ בַעֲצָתָ֑ם וַ֝יָּמֹ֗כּוּ בַּעֲוֺנָֽם:
[מד] וַ֭יַּרְא בַּצַּ֣ר לָהֶ֑ם בְּ֝שָׁמְע֗וֹ אֶת־רִנָּתָֽם:
[מה] וַיִּזְכֹּ֣ר לָהֶ֣ם בְּרִית֑וֹ וַ֝יִּנָּחֵ֗ם כְּרֹ֣ב חֲסָדָֽו חֲסָדָֽיו:
[מו] וַיִּתֵּ֣ן אוֹתָ֣ם לְרַחֲמִ֑ים לִ֝פְנֵ֗י כָּל־שׁוֹבֵיהֶֽם:
[מז] הֽוֹשִׁיעֵ֨נוּ׀ יְ֮הוָ֤ה אֱלֹהֵ֗ינוּ וְקַבְּצֵנוּ֮ מִֽן־הַגּ֫וֹיִ֥ם לְ֭הֹדוֹת לְשֵׁ֣ם קָדְשֶׁ֑ךָ לְ֝הִשְׁתַּבֵּ֗חַ בִּתְהִלָּתֶֽךָ:
[מח] בָּ֤רֽוּךְ יְהוָ֨ה אֱלֹהֵ֪י יִשְׂרָאֵ֡ל מִן־הָ֤עוֹלָ֨ם׀ וְעַ֬ד הָעוֹלָ֗ם וְאָמַ֖ר כָּל־הָעָ֥ם אָמֵ֗ן הַֽלְלוּ־יָֽהּ: פ

פרק קו
(ב) מי ימלל גבורות יי'. [ישמיע - פירושו: ומי ישמיע; ו'מי' שזכר עומד במקום שנים.] במזמור של מעלה מזה זכר ענין האבות עם מה שעשה עם ישראל במצרים , ובזה המזמור זוכר עוד מה שעשה עמהם משיצאו ממצרים כל זמן שהלכו במדבר , וגם משנכנסו לארץ. ואמר: אם באנו לספר גבורות יי' ולהשמיע כל תהלתו , כלומר: כל הנסים שעשה עם אבותינו ועמנו , שאנו חייבים להללו עליהם , מי יוכל להשמיע כל תהלתו? וגבורות יי' הם מה שהתעלל במצרים , בארצם ובים , כמו שאמר "יי' איש מלחמה" (שמ' טו , ג) , כלומר: גבור מנצח; וכמו אותם גבורות - רבות עמו , מי יוכל למלל אותם? ומה שאמר הנה , שלא יוכל אדם לספר כל תהלתו , ואמר במזמור התשיעי "אספרה כל תהלתך" (תה' ט , טו) - על כל הצרות שעברו עליו מהאויבים אמר שיתן שבח והודאה לאל שהצילו , וכאשר בא לספר הנסים שעשה עם ישראל במדבר ובארצם בכל דור ודור , אמר: מי ישמיע כל תהלתו. וכן עם היחיד לבד: מה שעשה הקדוש ברוך הוא עמו מטובות וחסדים בכל יום ויום , לא יוכל לספר , כמו שאמר "אגידה ואדברה עצמו מספר" (תה' מ , ו) , כי פעמים רבות יעשה האל יתברך עם האדם נס , ולא ידע ולא ירגיש בו עד אחר זמן שיתבונן בו; וכן אמרו רבותינו ז"ל (נידה לא , א): אין בעל נס מכיר בניסו. וכאשר אמר דוד "כל תהלתך" (תה' ט , טו) - על הנסים הגלוים שעשה עמו , הידועים לכל במלחמת האויבים. וכן אמר במדרש (שו"ט קו , א): וכי אדם יודע מה פלאים עושה הקדוש ברוך הוא עם אדם בכל יום? כיצד? אדם ישן על המטה , והנחש נתון בארץ לפניו; בא לעמוד , הרגיש בו הנחש; כיון שבא ליתן עליו רגלו , בורח הנחש מפניו , ואינו יודע מה פלא עושה עמו הקדוש ברוך הוא; וכן כיוצא בו. וקודם שהחל המשורר לספר , אמר: (ג) אשרי שמרי משפט - כלומר: אשריהם ישראל , אם היו שומרים משפטי האל אשר צוה אותם; כי בזמן שהיו עושים רצונו של מקום , כמה טובות עשה עמהם! ואף במרדם בו היה סובל אותם זמן רב , אולי ישובו למוטב; ואם היו שומרים משפטיו ועושים צדקות בכל עת , כלומר: תמיד , כל שכן שהיה הוא עושה עמהם צדקות , ולא היו גולים לעולם מארצם. כי צפה המשורר ברוח הקדש , כי עתידים לגלות מארצם בעונותם , לפיכך אמר אחרי זה הפסוק: "זכרני יי' ברצון עמך" (להלן , ד). עשה צדקה בכל עת - כי ישראל היו עושים פעמים טוב , ורוב הפעמים היו מרֵיעים מעשיהם , לפיכך אמר: בכל עת; אשריהם אם יהיו עושים הטוב תמיד. (ד) זכרני יי' ברצון עמך - אם הפסוק הזה אמרו המשורר על עצמו , בקש מהאל שיקום מקברו עם המתים שיחיו בעת הגאולה , וכן הפסוק הבא אחר זה: "לראות בטובת בחיריך" (להלן , ה). או אמר הפסוק על לשון בני הגלות הזה , כי כל אחד מבקש מהאל שיזכה לראות הגאולה; ואמר: זכרני יי' בעת רצונך בעמך ותוציאם מגלותם , זכרני ורצה בי , שאחיה עד עת הגאולה. (ה) לראות בטובת בחיריך - שאזכה לראות בטובת העם הנבחר לך , שיזכו לגאולה. לשמוח בשמחת גוייך - וכפל הענין שלש פעמים לחזק , וכפל הענין במלות שונות כמנהג. להתהלל עם נחלתך - נחלתך הם ישראל , כמו "והם עמך ונחלתך" (דב' ט , כט); ופירוש להתהלל - יש מפרשים כמו 'לשמוח' , וכן "קדש הלולים" (וי' יט , כד) , וכן "ובתולותיו לא הוללו" (תה' עח , סג). וכן בדברי רבותינו ז"ל (קידושין לב , ב): בית השמחה - 'בי הלולא'; ואין צריך להוציאם מענין השבח , כי בשמחת החופה ישבח אדם החתן והכלה , לפיכך קראו בית החופה 'בי הלולא'; וכן "ובתולותיו לא הוללו" - לא באו לידי שבח , שיהללו אותן בחופתן. ופירוש להתהלל עם נחלתך - כי בשמחתכם בצאתם מהגלות יתהללו על כל עם , כי בם בחר יי'. (ו) חטאנו - ידבר על לשון בני הגלות. עם אבותינו - כמו שאבותינו חטאו כן חטאנו אנחנו. (ז) אבותינו במצרים - בצאתם ממצרים , לא השכילו נפלאותיך שעשית במצרים , לא זכרו את רוב חסדיך; כי חסדים ונפלאות עשית עמהם בהוציאך אותם מבית עבדים ביד חזקה. ובמכות שהבאת על המצרים הפלית ביניהם ובין מצרים , שהיתה המכה משולחת בכל הארץ והם היו נבדלים ממנה; כי הנה הברד היה בכל הארץ , ובארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד (ראה שמ' ט , כה - כו); ובדבר שהיה משולח בבהמות אמר "וממקנה בני ישראל לא מת אחד" (שם , ו); ובחשך , שהיה האויר עב וחשוך בכל הארץ , "ולכל בני ישראל היה אור" (שמ' י , כג); וכן בערוב אמר "ושמתי פדות בין עמי ובין עמך" (שמ' ח , יט) , וכן בשאר המכות , ואע"פ שלא נכתב. ואחר צאתם , כשרדפו מצרים אחריהם , אמרו: "המבלי אין קברים" (שמ' יד , יא) , ולא השכילו ולא זכרו , כי מי שעשה עמהם במצרים כל הנפלאות יצילם מיד המצרים הרודפים אחריהם , אלא המרו האל וחשבו שלא יוכל להצילם; זהו וימרו על ים בים סוף. על ים - שהשיגו "אותם חונים על הים" (שם , ט); ואי זה ים? בים סוף; ויש מפרשים וימרו על ים - שפחדו להכנס בים כשנבקע. ובמדרש (שו"ט קו , ד): מהו וימרו על ים? כיון שבקע להם משה הים , ונעשה הים טינא ― כמו שנאמר "דרכת בים סוסיך חומר מים רבים" (חב' ג , טו); ובמצרים כתוב "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" (שמ' א , יד) ― כיון שירדו לים היו אומרים אלו לאלו: בעוט בעוטך ודוש דישך; מטיט ולבנים יצאנו ולטיט ולבנים באנו! ואני תמה על זה הדרש , שהרי כתוב "וישם את הים לחרבה" (שמ' יד , כא) , ונאמר בזה המזמור "ויוליכם בתהומות כמדבר" (להלן , ט); מלמד שלא היה שם טיט , אלא יבש כמדבר. (ח) ויושיעם למען שמו - הושיעם מן המצרים , שהיו רודפים אחריהם , למען שמו; כלומר: אע"פ שהם המרו באל ומעטו בטחונם בו , עשה הוא למען שמו , שיוָדע בגוים. להודיע את גבורתו - כמו שאמר "ואכבדה בפרעה... ברכבו ובפרשיו" (שמ' יד , יז). (ט) ויגער בים סוף ויחרב - הגערה הוא הרוח שהוליך בה הים עד ששמהו לחרבה; וכן אמר הנביא בזה הלשון: "גוער בים ויבשהו" (נח' א , ד). ויוליכם בתהומות כמדבר - הוליך ישראל בתהומות בחרבה , כמו אם היו הולכים במדבר. (י) ויושיעם מיד שונא - כמו שכתוב "ויושע יי' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים" (שמ' יד , ל). (יא) ויכסו מים צריהם - לא די שהושיעם מידיהם , אלא שנער צריהם בתוך הים וכסו אותם (ראה שמ' יד , כז - כח) , אחד מהם לא נותר. (יב) ויאמינו בדבריו - כמו שכתוב "ויאמינו ביי'" (שמ' יד , לא); ישירו תהלתו - כמו שכתוב "אז ישיר משה ובני ישראל" (שמ' טו , א). (יג) מהרו שכחו מעשיו - מהרו לשלשת ימים שנסעו מים סוף ובאו מרתה , "וילנו העם" (שמ' טו , כד); והנה שכחו כל הנפלאות שעשה להם. ואִלו זכרו מעשיו , היו חושבים בלבם , כי לא עשה להם כל הנפלאות ולא העבירם בים להמיתם בצמא; והיה להם להמתין ולחכות מה שיעשה להם האל , כמו שעשה עמהם עד אותו היום; והם לא חכו לעצתו , "וילונו". והנה עצתו היתה טובה להם , ופלא גדול עשה עמהם במים , שהיו מרים והמתיקם (ראה שם , כה). (יד) ויתאוו תאוה - וזה היה נסיון , אם יוכל לתת להם בשר (ראה במ' יא , ד) במדבר ובישימון , כמו שאמר במזמור 'האזינה עמי תורתי' (תה' עח): "הגם לחם יוכל תת" (שם , כ) , כמו שפרשנו אותו , כי פירושו 'בשר'. (טו) ויתן להם שאלתם... רזון בנפשם - פירוש: מות המתאוים (ראה במ' יא , לג - לד); ואמר בלשון רזון , כי הם חשבו להשביע נפשם המתאוה ולהשמינה , והיה להם הדבר בהפך. (טז) ויקנאו למשה - כמו 'במשה'; וכן "הרגתי לפצעי" (בר' ד , כג); "לפניכם לחרב" (וי' כו , ז); "למי מריבה" (במ' כ , כד); והדומים להם; כי קשור ה'קנאה' עם הלמ"ד הוא לטוב , כמו "אשר קנא לאלהיו" (במ' כה , יג); "קנא קנאתי ליי'" (מ"א יט , יד); אבל עם הבי"ת הוא לרע , כמו "ויקנאו בו אחיו" (בר' לז , יא); "כי קנאתי בהוללים" (תה' עג , ג); וכן למ"ד לאהרן במקום בי"ת. והקנאה הזאת היא מחלקת קרח; ותלה אותה בכל ישראל , מפני שלא מיחו בהם , וגם היו עמהם מ"בני ראובן... ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה" (במ' טז , א - ב). וטעם קדוש יי' - כי כן אמרו הם: "כי כל העדה כלם קדושים" (שם , ג) , ואמר משה: "אשר יבחר יי' הוא הקדוש" (שם , ז); והנה אהרן קדוש יי'. (יז) תפתח ארץ - עתיד במקום עבר , וכן "אז ישיר משה" (שמ' טו , א); "יעשו עגל בחורב" (להלן , יט); ורבים אחרים. ולא זכר קרח , כי ידוע כי הוא ראש המחלוקת; או זכר העוזרים , כי עוזרי הרשע הם רשעים ממנו , כי אם לא ימצא עוזרים לא יעשה רשעו. גם אמרו (ראה סנה' קי , א) , כי קרח היה מן השרופים ומן הבלועים , כי נזכר בתורה עם השרופים (ראה במ' טז , לה) ועם הבלועים (ראה שם , לב) , לפיכך סתמו; וזכר משפט הבליעה ומשפט השריפה על עדת אבירם , והוא עמהם. ואון בן פלת (ראה שם , א) - בתחלת המחלקת , ולא נזכר אחר כן , כי נתחרט ושתק מן המחלוקת; ואמרו רבותינו ז"ל (סנה' קט , ב) , כי אשתו הצילתו בעצה שנתנה לו. (יח) ותבער אש - במאתים וחמשים איש מבני ישראל , כמו שכתוב "ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת" (במ' טז , לה). להבה תלהט - הפסוק כפול בענין במלות שונות. (יט) יעשו עגל בחורב - עתיד במקום עבר , וכמהו רבים. והנה הם עשו עגל בחורב , במקום שקבלו את התורה , ששמעו באזניהם עשרת הדברים , ונאמר בהם "לא יהיה לך" (שמ' כ , ג) , "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שם , ד)! (כ) וימירו האל יתברך , שראו כבודו בעיניהם על הר סיני. אוכל עשב - על השור אמר , לא על תבניתו. ובדרש (מכיל' בשלח ויהי ו): אין לך מנוול משור כשהוא אוכל עשב. (כא) שכחו אל - ואמרו "אלה אלהיך ישראל" (שמ' לב , ד). (כב) נפלאות בארץ חם - הוא אבי מצרים (ע"פ בר' י , ו) , ולגרעון נזכר; וכפל הענין במלות שונות. ועוד עשה להם נוראות על ים סוף; וקרא פעולות הפלא והפך הטבע 'נוראות' - לפי שבהם יהיה האל נורא על בני אדם , ובעבורם ייראוהו ויודו לו שהוא אדון הכל , שהופך הטבעים כרצונו. (כג) ויאמר להשמידם... בפרץ - באותו פרץ שפרצו הם , עמד בו משה לפני האל וּגְדָרוֹ. (כד) וימאסו - זה היה דבר המרגלים (במ' יג - יד). (כה) וירגנו - כמו שכתוב "ותרגנו באהליכם" (דב' א , כז). (כו) וישא ידו להם - נשבע , כמו "כי אשא אל שמים ידי" (דב' לב , מ); וכן כתוב "חי אני נאם יי'" (במ' יד , כח). ופירוש להם - בעבורם. להפיל אותם במדבר - פירוש: כל המלינים שהיו מבן עשרים שנה ומעלה , כמו שכתוב "במדבר הזה יפלו פגריכם" וגו' (שם , כט). (כז) ולהפיל זרעם בגוים - זה לא ראינו מבואר בתורה , שאמר להפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות; וכן אמר ביחזקאל "וגם (בנוסחנו: גם) אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אותם בגוים ולזרות אותם בארצות" (כ , כג); והנראה בעיני , כי זה הוא מה שאמר "וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה" (במ' יד , מה); וכן מה שאמר "וישמע הכנעני מלך ערד" וגו' "וישב ממנו שבי" (במ' כא , א); זהו ולזרותם בארצות. ובדרש (תנח' שלח יב) , כי מה שאמר ולהפיל זרעם בגוים - על העתיד אמר , שגזר על זרעם להיות גולים מארצם ולזרותם בארצות; זהו שאמר "כי תוליד בנים ובני בנים" וגו' , "והפיץ יי' אתכם בעמים" (דב' ד , כה , כז). ואמרו (ראה סנה' קד , ב) , כי מה שאמר "ויבכו העם בלילה ההוא" (במ' יד , א) , ליל תשעה באב היה; אמר הקדוש ברוך הוא: הם בכו בכיה של חנם , ואני אקבע להם בכיה לדורות; כי בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשנייה. (כח) ויצמדו - כמו שכתוב "ויצמד ישראל לבעל פעור" (במ' כה , ג). ויאכלו זבחי מתים - כמו שכתוב "ותקראן לעם לזבחי אלהיהן" (שם , ב); ו'אלהיהן' הם המתים. (כט) ויכעיסו - הכעיסו האל במעלליהם , אלה שנצמדו לבעל פעור וזנו עם הנשים ועבדו עבודה זרה; לפיכך ותפרץ בם מגפה. ואמר ותפרץ - כלומר: מגפה רבה. (ל) ויעמד פנחס (בנוסחנו: פינחס) - כמו שכתוב "ויקם מתוך העדה" (במ' כה , ז); ויפלל - עשה משפט בנואפים; ויפלל מן "ונתן בפלילים" (שמ' כא , כב). (לא) ותחשב לו לצדקה - כמו שאמר "הנני נותן לו את בריתי שלום" (במ' כה , יב); ואמר "ברית כהנת עולם" (שם יג). (לב) ויקציפו על מי מריבה - הקציפו האל , עד שבא רע למשה בעבורם - שאמר לו האל כי לא יכנס לארץ. (לג) כי המרו את רוחו - כן פירש אדני אבי ז"ל: כי המרו את רוח משה. ויבטא בשפתיו - והוא המעל שמעל הוא ואהרן עמו , שאמרו: "המן הסלע הזה נוציא לכם מים" (במ' כ , י) , שתדחקו אותנו? אין בידינו יכולת , עד שיבא מוציא המים. כי חשבו , כי כבוד האל יבא על הסלע תחלה , כמו שאמר ברפידים "הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור" (שמ' יז , ו) ― ומה שאמר "בחורב" והם היו ברפידים , אינו אומר על הר חורב , אלא אותו הצור היה חורב ויבש מאד ― ומה שאמר "הנני עומד... על הצור" - שירד כבוד האל באש על הצור , ואותה האש המסה הצור והפכו למים; ועכשו חשבו גם כן , כי כן יעשה האל כמו שעשה ברפידים , לפיכך אמרו: "המן הסלע הזה נוציא לכם מים" (במ' כ , י). ובזה מעלו , כי יותר היתה קדושת השם אם יוציא הסלע מים בלא ירידת האש עליו; והוא לא אמר להם 'הנני עמד בצור' , כמו שאמר ברפידים. ופירוש כי המרו - כי מררו רוח משה בדחקם אותו , עד שאמר "המן הסלע הזה" (שם). ושורש המרו - 'מרה' , ויהיה 'מרה' ו'מרר' בענין אחד , וכן "מורת רוח" (בר' כו , לה) בענין הזה. ויש לפרש כי המרו - ענין 'מֶרִי' , שהוא ענין שַנּוֹת המצוה והחלף הדבר; ופירוש: כי המרו משה ואהרן את רוח השם ודברו , שאמר להם "ודברתם אל הסלע" (במ' כ , ח) , והם הכו. ויבטא בשפתיו האל , שלא יכנסו לארץ בעון זה. (לד) לא השמידו... אשר אמר יי' להם - כמו שמבואר בתורה "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם" וגו' (במ' לג , נה). (לה) ויתערבו - שהיו יושבים בתוכם , לפיכך למדו מעשיהם. (לו) ויעבדו - וזה הרע מן המעשים , שעבדו עבודה זרה. (לז) ויזבחו - גם זה , הרע שבעבודת עבודה זרה. (לח) וישפכו - לבד עון עבודה זרה יש להם בזה עון גדול , ששפכו דם נקי , דם בניהם ובנותיהם. בַּדמים - בידיעה , רוצה לומר: בדמים האלה הנזכרים. (לט) ויטמאו... ויזנו - זה עון עריות. (מ) ויחר... ויתעב - הפך שרצה בם ובחרם לו לנחלה. (מא) ויתנם - הפסוק כפול בענין במלות שונות. (מב) וילחצום - בארצם לחצו אותם , ויכנעו תחת ידם. (מג) פעמים רבות... והמה ימרו - בעצתם הרעה ימרו באל , וימכו בעונם - עד ששבו מָכִים ועניים בעונם , והוא שגלו מארצם. (מד) וירא בצר להם - בגלותם שמע רנתם וצעקתם. (מה) ויזכור להם בריתו - בריתו עם האבות , וינחם - על הרעה. (מו) ויתן אותם לרחמים - שמרחמים עליהם שוביהם בגלות. (מז) הושיענו - אמר המשורר על לשון בני הגלות: הושיענו וקבצנו מן הגוים להודות לשם קדשך - כשתקבצנו נודה לשם קדשך. להשתבח בתהלתך - אז נשתבח על כל עם בתהלתך; ותהלת יי' הם החסדים שעשה עמנו , שאנו מהללים לו עליהם. (מח) ברוך יי' אלהי ישראל - ואז נאמר: ברוך יי'; המשכילים ישבחו כפי שכלם , וכל העם יאמרו: אמן! ויאמרו אלה לאלה: הללויה! (בנוסחנו: הללו - יה). ופירוש מן העולם ועד העולם - מזמן ראשון ועד זמן אחרון , כלומר: כל הימים.