פרק קכו
[א]
שִׁ֗יר
הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת
פ
בְּשׁ֣וּב
יְ֭הוָה
אֶת־שִׁיבַ֣ת
צִיּ֑וֹן
הָ֝יִ֗ינוּ
כְּחֹלְמִֽים:
[ב]
אָ֤ז
יִמָּלֵ֪א
שְׂח֡וֹק
פִּינוּ֮
וּלְשׁוֹנֵ֪נוּ
רִ֫נָּ֥ה
אָ֖ז
יֹאמְר֣וּ
בַגּוֹיִ֑ם
הִגְדִּ֥יל
יְ֝הוָ֗ה
לַעֲשׂ֥וֹת
עִם־אֵֽלֶּה:
[ג]
הִגְדִּ֣יל
יְ֭הוָה
לַעֲשׂ֥וֹת
עִמָּ֗נוּ
הָיִ֥ינוּ
שְׂמֵחִֽים:
[ד]
שׁוּבָ֣ה
יְ֭הוָה
אֶת־שְׁבִותֵ֑נוּ
שְׁבִיתֵ֑נוּ
כַּאֲפִיקִ֥ים
בַּנֶּֽגֶב:
[ה]
הַזֹּרְעִ֥ים
בְּדִמְעָ֗ה
בְּרִנָּ֥ה
יִקְצֹֽרוּ:
[ו]
הָ֮ל֤וֹךְ
יֵלֵ֨ךְ׀
וּבָכֹה֮
נֹשֵׂ֪א
מֶשֶׁךְ־הַ֫זָּ֥רַע
בֹּא־יָבֹ֥א
בְרִנָּ֑ה
נֹ֝שֵׂ֗א
אֲלֻמֹּתָֽיו:
פ
פרק קכו
(א)
שיר
המעלות
בשוב
יי'...
שיבת
ציון
-
לשון
מנוחה
ונחת
,
כמו
"בשובה
ונחת
תיושעון"
(יש'
ל
,
טו).
וגם
מה
שאומר
לפנים
"שובה
יי'
את
שביתינו"
(להלן
,
ד)
-
מזה
הלשון
הוא.
ואומר
המשורר:
כשיעמדו
ישראל
בגלות
,
יזכרו
הגאולה
הראשונה
שיצאו
מבבל
,
ויאמרו
כך:
בשוב
יי'
את
שיבת
ציון
היינו
כחולמים
-
כלומר:
כמו
חלום
היה
אותו
גלות
,
שלא
היה
כי
אם
שבעים
שנה.
(ב)
ואז
היה
פינו
מלא
משחוק
ושמחה
,
ואז
היו
אומרים
בגויים:
הגדיל
יי'
לעשות
עם
אלה
היהודים!
(ג)
הגדיל
יי'
לעשות
עמנו
-
אומרים
ישראל
בגלותן:
הרבה
הגדיל
יי'
עמנו
באותה
הגאולה
,
והרבה
היינו
שמחים
ומתפללין
לפני
הבורא
ואומרים:
(ד)
שובה
יי'
את
שביתינו
-
עכשיו
כמו
אז.
שובה
-
הוא
לשון
הַשְקֵט
ומנוחה.
שביתינו
-
הוא
לשון
'שבייה'.
כאפיקים
בנגב
-
כאפיקי
מים
בארץ
יבישה
,
שעד
עתה
הייתה
יבישה
ועכשיו
המים
מרטיבין
אותה
-
כך
תשקיט
לנו
מצרת
הגלות
ותרטיב
אותנו.
אפיקים
-
הם
נחלים
שֶלְמִים
,
ונגב
-
הוא
יובש;
תרגום
"יבשו
המים"
(ראה
בר'
ח
,
יג):
"נגובו
מיא"
(ת"א).
(ה-ו)
הזורעים
בדמעה
-
על
"שובה"
(לעיל
,
ד)
עונה;
כלומר:
תוציאנו
מאפילה
לאורה
כמו
אותם
שזורעין
בדמעה
,
שאינן
סבורין
שיצמח
תבואתם
,
ולבסוף
קוצרים
ברינה;
וכמו
אותו
שהולך
ובוכה
כשנושא...
הזרע
לזרוע
,
ולבסוף
,
כשבא
מן
השדה
ונושא
אלומותיו
,
בוא
יבוא
ברינה.