פרק ב
[א]
לָ֭מָּה
רָגְשׁ֣וּ
גוֹיִ֑ם
וּ֝לְאֻמִּ֗ים
יֶהְגּוּ־רִֽיק:
[ב]
יִ֥תְיַצְּב֨וּ׀
מַלְכֵי־אֶ֗רֶץ
וְרוֹזְנִ֥ים
נֽוֹסְדוּ־יָ֑חַד
עַל־יְ֝הוָ֗ה
וְעַל־מְשִׁיחֽוֹ:
[ג]
נְֽ֭נַתְּקָה
אֶת־מֽוֹסְרוֹתֵ֑ימוֹ
וְנַשְׁלִ֖יכָה
מִמֶּ֣נּוּ
עֲבֹתֵֽימוֹ:
[ד]
יוֹשֵׁ֣ב
בַּשָּׁמַ֣יִם
יִשְׂחָ֑ק
אֲ֝דנָ֗י
יִלְעַג־לָֽמוֹ:
[ה]
אָ֤ז
יְדַבֵּ֣ר
אֵלֵ֣ימוֹ
בְאַפּ֑וֹ
וּֽבַחֲרוֹנ֥וֹ
יְבַהֲלֵֽמוֹ:
[ו]
וַ֭אֲנִי
נָסַ֣כְתִּי
מַלְכִּ֑י
עַל־צִ֝יּ֗וֹן
הַר־קָדְשִֽׁי:
[ז]
אֲסַפְּרָ֗ה
אֶֽ֫ל
חֹ֥ק
יְֽהוָ֗ה
אָמַ֮ר
אֵלַ֥י
בְּנִ֥י
אַ֑תָּה
אֲ֝נִ֗י
הַיּ֥וֹם
יְלִדְתִּֽיךָ:
[ח]
שְׁאַ֤ל
מִמֶּ֗נִּי
וְאֶתְּנָ֣ה
ג֭וֹיִם
נַחֲלָתֶ֑ךָ
וַ֝אֲחֻזָּתְךָ֗
אַפְסֵי־אָֽרֶץ:
[ט]
תְּ֭רֹעֵם
בְּשֵׁ֣בֶט
בַּרְזֶ֑ל
כִּכְלִ֖י
יוֹצֵ֣ר
תְּנַפְּצֵֽם:
[י]
וְ֭עַתָּה
מְלָכִ֣ים
הַשְׂכִּ֑ילוּ
הִ֝וָּסְר֗וּ
שֹׁ֣פְטֵי
אָֽרֶץ:
[יא]
עִבְד֣וּ
אֶת־יְהוָ֣ה
בְּיִרְאָ֑ה
וְ֝גִ֗ילוּ
בִּרְעָדָֽה:
[יב]
נַשְּׁקוּ־בַ֡ר
פֶּן־יֶאֱנַ֤ף׀
וְתֹ֬אבְדוּ
דֶ֗רֶךְ
כִּֽי־יִבְעַ֣ר
כִּמְעַ֣ט
אַפּ֑וֹ
אַ֝שְׁרֵ֗י
כָּל־ח֥וֹסֵי
בֽוֹ:
פ
פרק ב
(א-ג)
למה
רגשו
גוים
-
רבותינו
(ראה
שו"ט
ב
,
ג)
דרשו
את
העיניין
על
מלך
המשיח;
ולפי
משמעו
ולתשובת
המינים
,
נכון
לפותרו
על
עצמו
,
לעיניין
שנאמר
"וישמעו
פלשתים
כי
משחו"
ישראל
"את
דוד
למלך"
עליהם
,
ויקבצו
פלשתים
את
מחניהם
,
ונפלו
בידו
(ראה
ש"ב
ה
,
יז
ואי');
ועליהם
אמר:
למה
רגשו
גוים
ונתקבצו
,
ולאמים
יהגו
בלבם
ריק
,
אשר
נתיצבו
מלכי
ארץ
ורוזנים
נוסדו
יחד?
[ולאומים
-
מנחם
(מחברת:
'אם')
פתר
'לאומים'
ו'אומים'
ו'גוים'
כלם
קרובי
ענין.
ורוזנים
-
'שינורש'
בלעז.
נוסדו
-
לשון
סוד
,
'פורקונשייליירנט'
בלעז.]
ומה
היא
העיצה?
ננתקה
את
מוסרותימו
-
אילו
רצועות
שקושרין
העול
בהם
,
['דישרונפרונמש
לורקוניונגלש'
בלעז.
עבותימו
-
'לורקורדש'
בלעז.]
(ד)
ישחק
,
ילעג
,
"ידבר"
(להלן
,
ה)
-
לשון
הווה
הם
משמשים.
(ה-ו)
אז
ידבר
אלימו
-
ומה
הוא
הדבור?
-
ואני
נסכתי
מלכי;
למה
רגשתם
,
ואני
מיניתי
לי
את
זה
לנסוך
ולמלוך
על
ציון
הר
קדשי?!
(ראה
שו"ט
ב
,
ח).
(ז)
אספרה
אל
חק
-
אמר
דוד:
לחק
קצוב
הוא
,
מקובל
עלי
לספר
זאת
ולהודיע:
יי'
אמר
אלי
על
ידי
נתן
וגד
ושמואל:
בני
אתה
-
ראש
לישראל
,
הקרוים
"בני
בכורי"
(שמ'
ד
,
כב)
,
והם
יתקיימו
על
ידך;
כמה
שנאמר
באבנר
"כי
יי'
אמר...
ביד
עבדי
דוד
אושיע
(בנוסחנו:
הושיע)
את...
ישראל"
(ש"ב
ג
,
יח);
ובשבילם
אתה
לְפָנַי
כבן
,
שכולם
תלויים
בך.
אני
היום
,
שהמלכתיך
עליהם
,
ילדתיך
-
להיות
קרוי
בני
,
וחביב
עלי
כבן
בשבילם;
כמה
שנאמר
"וידע
דוד
כי
הכינו
יי'
למלך
על
ישראל
וכי
(בנוסחנו:
כי)
נשאת...
מלכותו
בעבור
עמו
ישראל"
(דה"א
יד
,
ב);
ומצינו
במלכי
ישראל
החביבים
לפניו
שקראם
'בנים'
,
כמה
שנאמר
בשלמה
"הוא
יהיה
לי
לבן
ואני
אהיה
(בנוסחנו
ללא
'אהיה')
לו
לאב"
(דה"א
כב
,
י)
[ועוד
מצינו
בדוד
עצמו
,
במזמור
פ"ט:
"הוא
יקראני
אבי
אתה
אלי
וצור
ישועתי"
(פס'
כז).]
(ח)
שאל
ממני
-
התפלל
אלי
בכל
עת
שאתה
בא
להלחם
באויביך.
(ט)
תרועם
-
תרוצצם.
בשבט
ברזל
-
היא
החרב.
תנפצם
-
תשברם;
והוא
לשון
'נפוץ'
בכל
המקרא:
חרס
המשובר
בשברים
דקים.
(י)
ועתה
מלכים
השכילו
-
נביאי
ישראל
אנשי
רחמים
,
ומוכיחים
אומות
העולם
לסור
מרעתם
(ראה
תנח'
בלק
א)
,
שהקדוש
ברוך
הוא
פושט
יד
לרעים
ולטובים.
(יא)
וגילו
ברעדה
-
כשתבא
אותה
רעדה
שכתוב
בה
"אחזה
רעדה
חנפים"
(יש'
לג
,
יד)
,
תגילו
ותשמחו
,
אם
עבדתם
את
יי'.
(יב)
נשקו
בר
-
זרזו
עצמיכם
בבור
לבב.
[לשון
אחר:
נשקו
בר
-
'גרנישמנט'
בלעז.
ומנחם
(מחברת:
'שק')
פתר
אותו
לשון
תאוה
,
כמו
"ואל
אישך
תשוקתך"
(בר'
ג
,
טז).]
פן
יאנף
-
יקצוף.
ותאבדו
דרך
-
כעניין
שנאמר
"ודרך
רשעים
תאבד"
(תה'
א
,
ו).
כי
יבער
כמעט
אפו
-
כי
ברגע
מועט
יבער
אפו
עליכם
פתאום
,
ואותה
שעה
אשרי
כל
חוסי
בו
-
יהיו
נִכָּרִים
אישורי
החוסים
בו
(ראה
שו"ט
ב
,
ז).