פרק עט
[א]
מִזְמ֗וֹר
לְאָ֫סָ֥ף
פ
אֱֽלֹהִ֡ים
בָּ֤אוּ
גוֹיִ֨ם׀
בְּֽנַחֲלָתֶ֗ךָ
טִ֭מְּאוּ
אֶת־הֵיכַ֣ל
קָדְשֶׁ֑ךָ
שָׂ֖מוּ
אֶת־יְרוּשָׁלִַ֣ם
לְעִיִּֽים:
[ב]
נָתְנ֡וּ
אֶת־נִבְלַ֬ת
עֲבָדֶ֗יךָ
מַ֭אֲכָל
לְע֣וֹף
הַשָּׁמָ֑יִם
בְּשַׂ֥ר
חֲ֝סִידֶ֗יךָ
לְחַיְתוֹ־אָֽרֶץ:
[ג]
שָׁפְכ֬וּ
דָמָ֨ם׀
כַּמַּ֗יִם
סְֽבִ֮יב֤וֹת
יְֽרוּשָׁלִָ֗ם
וְאֵ֣ין
קוֹבֵֽר:
[ד]
הָיִ֣ינוּ
חֶ֭רְפָּה
לִשְׁכֵנֵ֑ינוּ
לַ֥עַג
וָ֝קֶ֗לֶס
לִסְבִיבוֹתֵֽינוּ:
[ה]
עַד־מָ֣ה
יְ֭הוָה
תֶּאֱנַ֣ף
לָנֶ֑צַח
תִּֽבְעַ֥ר
כְּמוֹ־אֵ֝שׁ
קִנְאָתֶֽךָ:
[ו]
שְׁפֹ֤ךְ
חֲמָתְךָ֗
אֶֽל־הַגּוֹיִם֮
אֲשֶׁ֪ר
לֹא־יְדָ֫ע֥וּךָ
וְעַ֥ל
מַמְלָכ֑וֹת
אֲשֶׁ֥ר
בְּ֝שִׁמְךָ֗
לֹ֣א
קָרָֽאוּ:
[ז]
כִּ֭י
אָכַ֣ל
אֶֽת־יַעֲקֹ֑ב
וְֽאֶת־נָוֵ֥הוּ
הֵשַֽׁמּוּ:
[ח]
אַֽל־תִּזְכָּר־לָנוּ֮
עֲוֺנֹ֪ת
רִאשֹׁ֫נִ֥ים
מַ֭הֵר
יְקַדְּמ֣וּנוּ
רַחֲמֶ֑יךָ
כִּ֖י
דַלּ֣וֹנוּ
מְאֹֽד:
[ט]
עָזְרֵ֤נוּ׀
אֱלֹ֮הֵ֤י
יִשְׁעֵ֗נוּ
עַֽל־דְּבַ֥ר
כְּבֽוֹד־שְׁמֶ֑ךָ
וְהַצִּילֵ֥נוּ
וְכַפֵּ֥ר
עַל־חַ֝טֹּאתֵ֗ינוּ
לְמַ֣עַן
שְׁמֶֽךָ:
[י]
לָ֤מָּה׀
יֹאמְר֣וּ
הַגּוֹיִם֮
אַיֵּ֪ה
אֱֽלֹהֵ֫יהֶ֥ם
יִוָּדַ֣ע
בַּגֹּייִ֣ם
בַּגּוֹיִ֣ם
לְעֵינֵ֑ינוּ
נִ֝קְמַ֗ת
דַּֽם־עֲבָדֶ֥יךָ
הַשָּׁפֽוּךְ:
[יא]
תָּ֤ב֣וֹא
לְפָנֶיךָ֮
אֶנְקַ֪ת
אָ֫סִ֥יר
כְּגֹ֥דֶל
זְרוֹעֲךָ֑
ה֝וֹתֵ֗ר
בְּנֵ֣י
תְמוּתָֽה:
[יב]
וְהָ֮שֵׁ֤ב
לִשְׁכֵנֵ֣ינוּ
שִׁ֭בְעָתַיִם
אֶל־חֵיקָ֑ם
חֶרְפָּ֮תָ֤ם
אֲשֶׁ֖ר
חֵרְפ֣וּךָ
אֲדנָֽי:
[יג]
וַאֲנַ֤חְנוּ
עַמְּךָ֨׀
וְצֹ֥אן
מַרְעִיתֶךָ֮
נ֤וֹדֶ֥ה
לְּךָ֗
לְע֫וֹלָ֥ם
לְד֥וֹר
וָדֹ֑ר
נְ֝סַפֵּ֗ר
תְּהִלָּתֶֽךָ:
פ
פרק עט
(א)
מזמור
לאסף
אלהים
באו
גוים
-
הזכרתי
מחלוקת
המפרשים
בתחלת
הספר
(בהקדמה).
יש
אומרים
,
כי
מזמור
-
דבר
שֶנִּזְמַר
ונכרת
מרבים;
אולי
קינות
היו.
או
טעם
מזמור
-
שראה
ברוח
הקודש
,
בעבור
מה
שכתב
באחרונה
,
כי
ישראל
היו
עמו
ונחלתו
(ראה
להלן
,
יג).
וטעם
אלהים
-
איך
הוא
אלהים
,
וגברה
יד
בני
אדם
על
חסידיו
ועל
מקום
קדשו?!
בנחלתך
-
ארץ
ישראל.
לעיים
-
מקומות
שפלים;
והפך
זה:
"נכון
יהיה
הר
בית
יי'"
(יש'
ב
,
ב).
ויש
אומרים
(ראה
רס"ג
תהלים):
מקום
שאין
שם
יישוב.
או:
שחפרו
ירושלם
לבקש
מטמונות
(ע"פ
איוב
ג
,
כא).
(ב)
נתנו
-
קשור
זה
הפסוק
,
כי
החסידים
לא
נקברו
ב"עיים"
(לעיל
,
א)
,
הדומים
לקברים.
(ג)
שפכו
-
דעת
השופכים
,
כי
אין
דורש
דמם
,
כמים
שהם
מותרים.
(ד)
היינו
-
הנשארים
ממנו.
(ה)
עד
מה
יי'
תאנף
לנצח
-
בנו.
תבער
כמו
אש
קנאתך
-
בעבור
שעבדו
ישראל
אלהים
אחרים;
ולמה
לא
תקנא
בזרים?
(ו)
שפוך.
ועל
ממלכות
-
כמו
'אל
הממלכות';
כמו
"אל
יסוד
המזבח"
(שמ'
כט
,
יב).
(ז)
כי.
לא
די
שלא
תקנא
בעבור
שלא
ידעוך
(ראה
לעיל
,
ו)
,
עד
שאכלו
את
יעקב
,
שידע
אותך.
(ח)
אל.
מפרשים
רבים
אמרו
,
כי
ראשונים
-
תאר
לעוונות.
והנכון
בעיני
,
כי
עוונות
סמוך
ל'אבות
ראשונים';
ומלת
יקדמונו
-
כנגד
ראשונים.
וטעם
כי
דלונו
מאד
-
אין
לנו
כח
ואין
לאל
ידינו;
על
כן
נבקש
רחמים.
(ט)
עזרנו
-
הטעם:
עזרנו
עד
שנכבד
שמך.
או:
עזרנו
בעבור
כבוד
שמך
,
שנקרא
שמך
עלינו
(ע"פ
יר'
יד
,
ט);
על
כן
אחריו:
(י)
למה.
טעם
לעינינו
-
שנהייה
חיים
,
לפני
מותנו.
ודם
עבדיך
-
הוא
הנזכר
בתחלת
המזמור
(לעיל
,
ג).
(יא)
תבא
(בנוסחנו:
תבוא)
-
בעבור
היות
ישראל
בגלות
,
כאסיר
בבית
כלא.
הותר
-
מגזרת
'הותירם'
(ראה
יר'
מד
,
ז)
,
שהם
מוכנים
למות.
ומשקל
תמותה
-
"תשועה"
(ש"א
יא
,
ט);
"תקומה"
(וי'
כו
,
לז);
"תרועה"
(וי'
כג
,
כד).
ורבי
משה
אמר
,
כי
הותר
-
הסר
יתרם
ופתח
קשורם;
בעבור
שהזכיר
אסיר.
(יג)
ואנחנו
עמך
-
אנחנו
הנודעים
שהם
עמך.
אז
נודה
לך
,
בפדותך
אותנו.