מאגר הכתר איוב פרק א עם פירוש ר' משה קמחי - פירוש המענה

פרק א
(א) איש היה בארץ עוץ - אם המקום נקרא 'עוץ' , היא מקצת ארץ אדום (ראה בר' לו , כח) , ואיוב היה אדומי. אך לפי דעתי , עוץ היה בן בנו שלשֵם , כי כן כתוב "ובני ארם עוץ וחול וגתר ומש" (בר' י , כג) , וכאשר נפרדו איש איש ללשונו והיה מושבם ממשא בואכה ספרה הר הקדם (ראה בר' י , ל) , אז קראו בני עוץ הארץ על שמו , כ'ארץ מצרים' ו'ארץ כנען'. ורוב בני שם הם מזרחיים , על כן נקראים "בני קדם" (להלן , ג). ואולי בני אדום השמידו בני עוץ וישבו תחתם , כאשר עשו להר שעיר (ראה דב' ב , יב) , על כן אמר הכתוב "שישי ושמחי בת אדום יושבת בארץ עוץ" (איכה ד , כא); והטעם , שנתישבו בארץ לא להם , על כן "גם עליך תעבר כוס" (שם). וזה היה אחרי מות איוב , כי הוא היה מבני קדם; על כן אמר "גדול מכל בני קדם" (להלן , ג). איוב שמו - ולא זכר שם אביו ומשפחתו , כי היחס הגדול והקרובים הטובים הם מעשיו הנכונים , ודי לו. איש תם וישר - תם בלבו , שאמונתו שלימה ותמימה; וישר בפה , לשפוט ביושר בין איש לרעהו. ירא אלהים - שנמנע ממצות 'לא תעשה' שהשכל מורה עליהם; וירא מהאל שהיכולת בידו , "וגמול ידי אדם ישיב לו" (מש' יב , יד). וסר מרע - בני אדם; והטעם: סר מאיש רע. (ב) ויולדו לו שבעה בנים - להודיע כי השם ברכו בבנים ובעושר. ומלת בנים - מ'בנין'. (ג) ויהי מקנהו. וחמש מאות צמד בקר - הם אלף , כי כל צמד הוא חיבור שנים; וכן "הנצמדים לבעל פעור" (במ' כה , ה) - המחוברים והמזדווגים עם בנות מדין. ועבודה - מלאכה. רבה - גדולה. גדול מכל בני קדם - כי מהם היה (ראה פירושו לעיל , א); וכולם בעלי מקנה , וזְכותוֹ הרימוֹ על כלם. (ד) והלכו. יומו - אינו דבק עם איש רק עם משתה , ופירושו: יומו שלמשתה; וכן "דבר יום ביומו" (שמ' ה , יג) - פירושו: יומו שלדבר הראוי לו. אחיתיהם - היו"ד הנראה הוא למ"ד הפועל , והוא תחת ה"א , והוא הה"א שבמלת "אחוה" (זכ' יא , יד). רק "אחות לנו" (שה"ש ח , ח) - התי"ו שורש תחת ה"א , והו"ו למשך , ומשקלו 'חמות' , מן "נעמי חמותה" (רות ג , א). ועשו משתה - יש אומרים כי כן היו עושים בכל שבעה ימים , וזה לא יתכן; כי איוב חכם היה , ואיך יעזוב בניו לעשות משתה תמיד , והמאכל והמשתה מתעים את האדם?! אך הקרוב אלי , שהיו עושים המשתה שבעת ימים בשנה כמספרם , כדמות חג ויום טוב. וקראו - על ידי השלוחים. מלת שלשת - שוה לזכר ולנקבה. (ה) ויהי כי הקיפו - מן "תקופת השנה" (שמ' לד , כב); אם הם שנים שרשים: 'יקף' ו'קוף' , הם עניין אחד , ופירושו: השלימו בניו ימי המשתה. וישלח איוב - שליח. ויקדשם - יש אומרים: לשון הזמנה. והקרוב , שציום על ידי שליח להתקדש כל אחד , כי אז ירצה השם קרבנותיו. וה'קידוש' הוא הטהרה. מספר כלם - שבעה , להיות 'נפש תחת נפש' (ע"פ שמ' כא , כג). כי אמר איוב - לשואלים למה שבע עולותיו; והתשובה: אולי - פירושו: שמא - חטאו בני; והטעם: עשו דבר עבירה. וברכו - כנוי , הפך ברכה; וכן "ברך נבות" (מ"א כא , יג). בלבבם - בסתר , כי יפחדו מאביהם לברכו בגלוי. כל הימים - שהיו עושים ימי המשתה. (ו) ויהי היום - כל המפרשים (ראה רש"י; תרגום איוב) אומרים שהוא יום ראש השנה , שהעולם נידון בו. והקרוב אלי להיות פירוש ויהי היום - יום המשתה , ופירושו: וכבר הגיע היום הידוע , והוא זמן המשתה , להחל מן הגדול (ראה פירושו לעיל , ד); והעד על זה: "ויהי היום ובניו ובנותיו אוכלים ושותים..." (להלן , יג). ויבאו בני האלהים - ממקום שליחותם. ופירושו: וכבר באו בו ביום המלאכים שהם בני האלהים , כי כחו הולידם ― וכן "הרים יולדו" (תה' צ , ב) ― ובהיותם צורות טהורות וקדושים , נקראים 'בניו'. להתיצב על יי' - לעשות רצונו; מהם ללכת אל כל אשר יצום , ומהם באים משליחותם , כַּשטן ששלחוֹ השם לשמור איוב וכל אשר לו , ובשובו לפני האדון לדעת מה יצוהו , אז אמר אליו: "מאין תבא" (להלן , ז). ? וקראו הכתוב 'שטן' , בבקשו לנסות אותו אם תוכו כברו , ואם מעלת נברא מאדמה כמעלתו באמונה , ודברי דניאל ב'עזרת המלאכים' (ראה דנ' י , יג) - דברה תורה כלשון בני אדם (ע"פ ברכות לא , ב) , כי אין קנאה ביניהם. רק הטוב והרע מסור ביד האדם , ואין כן בעליונים , כי אם לעשות רצון קונם מה שיצום ויודיעם. ויש אומרים (ראה ראב"ע) , שהשטן - בן אדם. והפירוש הראשון קרוב מזה. (ז) ויאמר מאין תבא - לשון שאלה על מקום. תבא - אין דבר נעלם לפני השם , רק להכנס עמו בדברים אמר מאין תבוא; והטעם: מאי זה מקום. וכפי השאלה כן המענה , להכנס בדבריו; וזהו משוט בארץ. והמלה מן "היו שטים לך" (יח' כז , ח). והמשוטים לספינה כרגלים לגוף , על כן טעם משוט כפירוש 'הילוך'; והדבר כפול - כי כן מנהג לשוננו לדבר עניין אחד בשתי לשונות , כמו "והצפיר השעיר מלך יון" (דנ' ח , כא). בארץ - [וטעם בארץ - הידועה , ] ארץ נושבת. (ח) ויאמר. השמת לבך - ידבר הכתוב בלשון בני אדם (ע"פ ברכות לא , ב); וכן "ויאמר יי' אל לבו" (בר' ח , כא). כי האדם הוא השומע , והדברים מדומים אליו כדי שיבין. על עבדי איוב - פירושו: על עניינו , שאין כמוהו. (ט) ויען. החנם - כמו "ריקם" (שמ' כג , טו) , והמ"ם בשניהם נוסף. ירא - שם תואר למקבל המורא. ו"נורא" (בר' כח , יז) נקרא כן - בעבור המורא הבא מאתו. (י) הלא - הה"א לתמיהה; והטעם: אם לא עשית כן? שכת - מן "באברתו יסך לך" (תה' צא , ד) , שפירושו: יגן לך; וכן משוכת הכרם כמגן , [כמו "הסר משוכתו" (יש' ה , ה).] ויש אומרים (ראה ראב"ע) כי המלה מן "שכים" (במ' לג , נה) , שהם כקוצים; ופירושו: שמת שכים סביבותיו , שלא יגע בו רע. בעדו - פירושו: למענו , והבי"ת שורש; והעד: "מבעד לצמתך" (שה"ש ד , א) , שהוא כמשקל "משער לשער" (שמ' לב , כז). ובעד ביתו - כלל לבניו ולבנותיו ואשתו. מעשה ידיו - במלאכת השדה וסחורה. ברכת - ה'ברכה': תוספת טובה. פרץ - עושה פֶּרץ בגדר , בהיות מקנהו רב; וכן "ויפרוץ האיש" (בר' ל , מג) פירושו: "ויהי לו צאן רבות" (שם) שלא יכילם גדר; "ופרצת ימה וקדמה" (בר' כח , יד) - מרוב אדם תשוט לפיאות , כי לא תוכל הארץ לשאת אותם (ע"פ בר' לו , ז); והנה הגבול - כגדר , והעובר אותו - כפורץ , על כן אמר "ופרצת". (יא) ואולם - כפירוש 'אמת' , והמ"ם שורש. ואין כן מ"ם "אמנם" (איוב ט , ב) , "חנם" (לעיל , ט) , "ריקם" (איוב כב , ט). נא - פירושו: עתה. ידך - המכה הבאה מן היד נקראת על שמה; וכן "הנה יד יי' הויה" (שמ' ט , ג). אם לא - עניין שאלה; והטעם: אם לא יהיה כן , אם תגע בכל אשר לו?! או פירושו: אם לא תעשה דבר אחר , רק שתגע בכל אשר לו , אז על פניך - והטעם: בפרהסיא , יברכך - כִּנוי (הפך ברכה). (יב) ויאמר. בידך - ברשותך. מאת (בנוסחנו: מעם) - המ"ם מן השירות , כי 'את' תחת 'עם' , והעד: "ולקחתם גם את זה מעם פני" (בר' מד , כט); ופירושו , שיצא השטן מן המקום שהוא עם פני השם , והטעם: המקום הקרוב אליו , והוא מושב המלאכים. (יג) ויהי היום - וכבר הגיע יום המשתה להחל מהגדול , והוא היום הנזכר למעלה , כאשר פירשתי (פס' ו). (יד) ומלאך - אדם היה , ונקרא כן האדם בעשותו מלאכת אדניו בדבור או במעשה. על ידיהם - כל מקום המוכן לצורך אדם ובהמה נקרא 'יד' , בעבור שהיד מוכנת לכל דבר. ופירוש ידיהם - מקומם המוכן להם לרעות; וכן "יד הירדן" (במ' יג , כט); "ויד תהיה לך" (דב' כג , יג). (טו) ואמלטה - כי בסכנה היה ונמלט. רק - מלה ממעטת הדבר; ועניינו , שלא נמלט זולתו. ותפל - תחסר מלת 'עדה' או 'מחנה'; וכן "היתה יהודה לקדשו" (תה' קיד , ב). וטעם ותפל - כאדם שנופל על אחר לתפשו , כדי שלא ימלט הדבר מידו. ואת הנערים הכו - שלא יבואו להגיד. ויתכן שהשטן הראה למלאך המגיד כדמות מחנה שבא; והכל היה ברשותו , ואחרי כן השיבו , כמו שכתוב "ויי' שב את שבות איוב" (איוב מב , י) , והוא המִקנה , כי הנערים כבר מתו; ועוד אפרש זה הפסוק במקומו על נכון. או שם בלב השבאים ובאו לשלול מקנהו; וגם זה נכון. (טז) עוד - זאת המלה תורה זמן עובר ובינוני וזמן העתיד; ובאה על שלשה משקלים , והם: עוד ו'עַד' ו'עֶד' בפתח קטן תחת גדול. הראשון: "עוד יאמרו באזניך" (יש' מט , כ) - זמן העתיד להיות; עוד זה מדבר - זמן בינוני; "בעוד שלשת ימים" (בר' מ , יג) - זמן הבא. רק בהיות מלת 'עוד' עם הכנויים , אז תורה זמן בינוני ועובר; כמו "מעודך עד היום הזה" (במ' כב , ל) , שפירושו: מזמנך שכבר עבר שהיית רוכב עלי; וכן "עודינו תכלינה עינינו" (איכה ד , יז); "עודך מסתולל בעמי" (שמ' ט , יז); "ועודי עמך" (תה' קלט , יח) - זמן בינוני; וכן "עודם מדברים עמו" (אס' ו , יד) - עניין זמן בינוני. והשני: "לָעַד עַד עולם" (יש' ל , ח) , כמו "ליום קומי לעַד" (צפ' ג , ח) - מורה זמן העתיד להיות; "עד הם עומדים" (נחמ' ז , ג) - זמן בינוני; וכן "עד שהמלך במסיבו" (שה"ש א , יב); "עד זה מדבר" (איוב א , יח) - זמן בינוני , שעדיין היה מדבר. ועם זמן עובר: "עד שמצאתי" (שה"ש ג , ד); "עד שהבאתיו אל בית אמי" (שם); "ידעת מני עד" (איוב כ , ד). ולעולם זאת המלה בפתח , בהפסק הטעמים או בסמיכות הטעם. והשלישי: "עולם ועד" (תה' י , טז) - הוא זמן העתיד להיות; ולעולם בסגול. והארכתי לפרש בזה העניין , כי ראיתי אנשים תמהים , אינם יודעים מה בין עוד ו'עַד' ו'עֶד'; והדרך אחד כאשר פירשתי. ומלת זה - נאמר על דבר ומקום וזמן שהם נמצאים. ותבער - פעל עומד; "כאש תבער יער" (תה' פג , טו) - פועל יוצא , והעד: "וכלהבה תלהט הרים" (שם). לבדי להגיד לך - חסר , ופירושו: 'ובאתי להגיד לך'. (יז) עוד. [שלשה ראשים - כדי שלא ירכבו הנערים על הגמלים וימלטו]. ראשים - נשתנה מן 'רֹאש' , כ'יוֹם' - 'יָמים'. ודמה מושל על העם לראש , כי הוא עליון על הגוף. ויפשטו - פועל עומד. או: פשטו עצמם , מן "אל פשטתם היום" (ש"א כז , י). ובלשון חכמים ז"ל רבים כאלה , כאמרם (ראה משנה שבת א , א): פשט העני את ידו. (יח) עד - כבר פירשתי המלה הזאת (לעיל , טז) , כי היא על שלש דרכים. ופירושו: עדין היה זה מדבר. (יט) והנה - מלה שלמה; ובחסרון: "הן" (איוב ח , יט ועוד). וכן "אנה" (תה' קלט , ז) - "אן הלכתם" (ש"א י , יד). רוח גדולה - היא רוח הקדים , כי היא חזקה מכל הרוחות; והעד: "ברוח קדים תשבר אניות תרשיש" (תה' מח , ח). ויגע - כי 'רוח' פעם לשון נקבה ופעם לשון זכר; וכן "רוח גדולה וחזק" (מ"א יט , יא). בארבע פנות הבית - כי בהם חוזק הקירות. ועניין המלה: תוקף וחוזק; וכן נקראו תקיפי העם "פנות" (שו' כ , ב). ומן העניין הזה נקראו "פנינים" (איוב כח , יח) , ו"פנינה" (ש"א א , ב) נקראת על שמם. ושורש פנות: 'פנן' , בשקל 'מלה' - 'מלות'; 'סבה' - 'סבות'. (כ) ויקם - כי היה יושב על כסאו כמנהג הגדולים. ויגז - מן "גזת הצמר" (שו' ו , לז); והוא עניין הסרה. את ראשו - חסר 'שְׂער'. ויפל ארצה - מאליו. וישתחו - לַשם. והו"ו האחרון כנגד ו"ו "ויצו" (בר' ב , טז) , והונח להקל , כו"ו "באחו" (בר' מא , ב); "מי שחו" (יח' מז , ה); "שם יהוא" (קה' יא , ג). (כא) ויאמר. יצתי - חסר אל"ף , כי האדם חסר כל ימי הבלו (ע"פ קה' ו , יב) מעת צאתו. מבטן - ולא אמר 'מרחם' , כי לכל אבר יש חלק בצאצאי הזכר והנקבה; וכן "וצאצאי מעיך" (יש' מח , יט); "יוצאי ירכו" (בר' מו , כו); "מחלציך יצאו" (בר' לה , יא). אשוב שמה - אל המקום ששם אמו , והוא הקבר; ויש אומרים (ראה רש"י ורשב"ם): אמו היא "האדמה אשר לוקח משם" (בר' ג , כג). והראשון קרוב. מבורך - תוספת תהילות. (כב) בכל זאת - הצרה. לא חטא - כי עוד יחטא וידבר דברים לא נכונים , מרוב הצער והצרה , על צדקו נפשו מאלהים (ראה איוב לב , ב). ולא נתן - ה'נתינה' בדיבור; וכן "תנו ליי' אלהיכם כבוד" (יר' יג , טז). תפלה ו"תפל" (איוב ו , ו) - עניין אחד. ופירושו: לא היו דבריו בלי טעם , כי הנכונה דבר (ראה איוב מב , ז); וזהו: "יי' נתן ויי' לקח" (לעיל , כא). וכל דבר שאינו על מכונו יקרא 'תפל' או 'תפלה'; ושניהם שמות התואר.