מאגר הכתר ויקרא פרק י עם פירוש רמב"ן

פרק י
(א-ב) החטא בנדב ואביהוא תדענו ממה שאמר ויקריבו לפני יי' אש זרה , ולא אמר 'ויקריבו לפני יי' קטרת אשר לא צוה אותם'; והנה הם שמו קטרת על האש , כענין שאמר "ישימו קטורה באפך" (דב' לג , י) , ולא שתו לבם רק לזאת (ע"פ שמ' ז , כג) , והנה לא היה 'אשה ריח ניחח'. וזה טעם וישימו עליה קטרת - שלא אמר 'וישימו עליהן' , כאשר נאמר בעדת קרח "ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת" (במ' טז , ז) , ושם עוד "ונתתם עליהם קטרת" (שם , יז) , אבל אמר בכאן עליה , לרמוז כי על האש בלבד שמו קטרת; ותצא אש מלפני יי' ותאכל אותם. ויתכן שירמוז לזה מה שאמר הכתוב "לא תעלו עליו קטרת זרה" (שמ' ל , ט) - שלא יעשוה זרה. והוא מה שנאמר "בקרבתם לפני יי' וימותו" (וי' טז , א) - כי בהקריבם לפניו מתו. (ג) הוא אשר דבר יי' לאמר - היכן דבר? "ונקדש בכבודי" (שמ' כט , מג) - אל תקרי "בכבודי" אלא 'במכובדי'. אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי , יודע הייתי שיתקדש הבית במודעיו של הקדוש ברוך הוא , והייתי סבור או בי או בך; עכשיו אני רואה שהם קדושים ממני וממך. לשון רבנו שלמה ממדרש רבותינו (ראה ויק"ר יב , ב). ואם כן יהיה טעם "ונקדש בכבודי" , שיהיה קדוש בעיני כל העם - ובמכובדי - וידעו כי אני שוכן בו. ורבי אברהם אמר גם כן: הוא אשר דבר יי' לאמר - כבר אמר לי השם שיַראה קדושתו בקרובים אליו , כטעם "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה" (עמ' ג , ב); וכאשר אַראה בם קדושתי , אז אהיה נכבד על פני כל העם וייראו ממני. ואם כן , הוא דבור לא נכתב , כי השם הודיעו דרכיו שכך המדה הזאת לפניו. ולדעתי בדרך הפשט אין צורך לכל זה , כי 'דְבַר' השם - גזירותיו ומחשבתו וענין דרכיו , וה'דבור' יֵאָמר בכל אלה: "דברתי אני עם לבי" (קה' א , טז) - חשבתי מחשבת זו; "וזה הדבר אשר מל יהושע" (יהו' ה , ד) - זה הענין; "על דבר הכסף" (בר' מג , יח) , וכן "ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר יי'" (בר' כד , נא) - גזר; וכמוהו "באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר יי' אשר דבר ביד יהושע בן נון" (מ"א טז , לד). והנה אמר משה: המקרה הזה הוא אשר גזר השם לאמר אל לבו: בקרובי אקדש , שלא יֶהרסו אל קדושתי , ועל פני כל העם אכבד , שיהיו נוהגים כבוד במשכני. וטעם וידום אהרן - שהיה בוכה בקול ואז שתק; או כטעם "ואל (בנוסחנו: אל) תדום בת עיניך" (בנוסחנו: עינך; איכה ב , יח). (ד) קרבו שאו את אחיכם - מצאתי ב'תורת כהנים' בפרשת מלואים (שמיני פרשתא א , לה): רבי אליעזר אומר: לא מתו אלא בחוץ , מקום שהלויים מותרים ליכנס , שנאמר "ויקרבו וישאום בכתנותם" (להלן , ה); אם כן למה נאמר "וימותו לפני יי'" (לעיל , ב)? - נְגפם המלאך והוציאם לחוץ. רבי עקיבא אומר: לא מתו אלא בפנים , שנאמר "וימותו לפני יי'"; אם כן למה נאמר "ויקרבו וישאום בכתנותם"? - שהטילו בהן חכות של ברזל וגררום והוציאום לחוץ. עד כאן בבריתא. והטעם , שאע"פ שגם הכהנים אסורים לבא בהיכל אלא בשעת עבודה , אינו אלא בביאה ריקנית , אבל להוציא משם טומאה או לבדק הבית , שנינו ב'תורת כהנים' (אמור פרשתא ג פרק ג , יא): יכול לא יכנס לעשות רקיעות? תלמוד לומר: "אך" (וי' כא , כג); כך היא מצותן: הכהנים נכנסין שם , אם אין כהנים - לויים נכנסין; אם אין טהורים , נכנסים טמאים; אם אין תמימים , נכנסין בעלי מומין. ועכשו , היום הזה אין שם כהנים , שהרי נצטוו שלא יִטמאו להם , אבל כיון שהיה אפשר בחכות ובגרירה , לא היו רשאין ליכנס שם. ועל דעת רבי אליעזר: מפני שאמר הכתוב "ויקרבו" סבר שהיו בחוץ , ולכך לא אמר 'ויגררום בכתנותם'. וטעם "בכותנותם" - כי היו לובשים בגדי כהונה , והנה צוה משה להוציא אותם אל מחוץ למחנה , ושם יפשיטום בגדי הכהונה וילבישום תכריכי המתים , ויקברו אותם כמנהגם בשאר המתים במדבר. והנה אחר כן טהרו הבגדים הקדושים והיו לשאר הכהנים. (ו-ז) אל תפרעו - אל תגדלו שער; מכאן שאבל אסור בתספורת; אבל אתם אל תערבבו שמחתו של מקום. ולא תמותו - הא אם תעשו , תמותו. לשון רבנו שלמה. וזו שאמר 'מכאן שאבל אסור בתספורת' , אסמכתא בעלמא הוא; ועוד , כי לפי זה לא ידָרש 'הא אם תעשו תמותו' , אבל יהיה רשות בבני אהרן , שיאמר: אינכם חייבים לפרוע ראשיכם ולקרוע בגדיכם כשאר האבלים , ולא תמותו - שלא תהיו חייבים מיתה בכך , כי שאר האבלים חייבין מיתה אם לא עשו כן. וכך אמרו בגמרא 'משקין' (מו"ק כד , א): אָבֵל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה , שנאמר: ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו; הא אחֵר שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה. וכל זה כדרך האסמכתות בתלמוד , ואין פריעה ופרימה באבלות אלא מדברי סופרים; או שיהיה יום ראשון - הלכה למשה מסיני נלמד מן האנינות , כפי דעת הגאונים (ראה אוצ"ג מו"ק סט - עא). אבל עיקר הכתוב הזה - אזהרה בבני אהרן , ושְמע פירושו: כבר אמרו רבותינו (ראה מו"ק יד , ב) , שכהן גדול מקריב אונָן ואינו אוכל , ואם מת לו מת אסור לפרוע ולפרום עליו ולהטמא לו , שנאמר "את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום. ועל כל נפשות מת לא יבא" (וי' כא , י - יא); ובעבור שהוא רשאי להיות מקריב כשהוא אונן , אמר בו הכתוב "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו" (שם , יב) - והטעם , שיזהיר אותו שלא יצא מן המקדש ויניח העבודה , כי זה חִלול הוא. והנה זו האזהרה , שלא יצא מן המקדש בשעת העבודה , נוהגת בכל הכהנים , אבל לימד בכהן גדול שמקריב אונן , וכיון שכן , אם יניח העבודה ויצא באנינותו יתחייב ככל כהן שמניח עבודה ויוצא לרצונו. והנה משה הזהיר כאן לאהרן שלא יפרע ושלא יפרום - כי היא מצוה נוהגת בו לדורות , שהוא הכהן הגדול; אבל בניו , שהיו משאר הכהנים , לא היו רשאין להקריב ביום הזה , כי היו אוננין , ואונן שעבד חלל; והיו חייבין להטמא לאחיהם , וכן היו רשאין או חייבין לפרוע ולפרום , ומשה הזהירם מכל זה הוראת שעה; ולכן צוה אל מישאל ואל אלצפן שיִטמאו למתים הם , לא הכהנים , וצוה להם שלא יפרעו ולא יפרומו כאביהם , ולא יבכו כלל. וזה טעם ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה - ולא אתם. והנה הכל שלא לערבב שמחתו של מקום , והחמיר בזה להיות להם חיוב מיתה אם יערבבו השמחה כלל. ויתכן שנצטוה משה בכך מפי הגבורה ואע"פ שלא נכתב , או שלמד זה ממה שנצטוה "ושמרתם את משמרת יי' ולא תמותו" (וי' ח , לה) , כי "משמרת יי'" יוסיף גם היום השמיני , והנה גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם כי עתידין בני אהרן להיות אוננין , ואע"פ כן צוה שלא יניחו המקדש; אם כן לא יטמאו ולא יתאבלו כלל. והנה בני אהרן הכהנים המשוחים , אע"פ שהם כהנים הדיוטים , עשה דינם בימי המלואים כדין משוח מלחמה לדורות , שהוא אינו פורע ואינו פורם ולא מִטמא לקרובים ככהן גדול , אבל אינו מקריב אונן; וגם הם לא הקריבו באותו היום , כמו שדרשו (ראה זבחים קא , א): "הן היום הקריבו את חטאתם" (להלן , יט) - וכי הם הקריבו , שהם הדיוטות , אני הקרבתי שאני כהן גדול! והנה בכל המקרה הזה לא נתבטל דבר במלואים , שכבר קרבו הקרבנות , ולערב אכלו כולם הראוי לאכילה. ואיפשר שיהיה זה נוהג כל ימיהם באלעזר ואיתמר , שיהיה דינם כמשוח מלחמה בעבור שנמשחו בשמן המשחה , ויהיה זה טעם כי שמן משחת יי' עליכם. וכבר הזכרתי (וי' ח , לה) הבריתא של 'תורת כהנים' (שמיני מילואים פרשתא א , מב) שאמרה: ומפתח אהל מועד לא תצאו - יכול בשעת העבודה ושלא בשעת העבודה? תלמוד לומר: "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל" (וי' כא , יב); אימתי אינו יוצא ואינו מחלל? הוי אומר: בשעת העבודה. פן תמותו - ממשמע 'לאו' אתה שומע 'הן'. כי שמן משחת יי' עליכם - מה תלמוד לומר? שיכול אין לי אלא אהרן ובניו , שנמשחו בשמן המשחה , שאם יצאו בשעת העבודה חייבין מיתה; מניין לכל הכהנים שבכל הדורות? תלמוד לומר: כי שמן משחת יי' עליכם. וכן ראיתי עוד בתוספתא של סנהדרין (ד , א): אמרו לו לרבי יהודה: אין "מן המקדש לא יצא" (וי' כא , יב) אלא בשעת עבודה בלבד. והנה לפי זה , האזהרה הזו והענש היו באהרן ובניו , שאם יצאו מפתח אוהל מועד בשעת העבודה יהו חייבין , ואהרן היה מקריב ביום הזה והזהירוֹ שלא יניח עבודה ויצא , אבל בניו ביום זה אוננין היו ואינן עובדין , ואיך יהיו בכלל זה? ואולי נאמר , שמשה אמר לכולם: ומפתח אהל מועד לא תצאו בשעת עבודה , פן תמותו , והם היודעים כי אהרן מקריב אונן , והוא באזהרתו מעתה , ובניו בכלל האזהרה והעונש כשיהיו ראויים לעבודה מיום זה ואילך. ומפני זה אמר בכאן סתם: ומפתח אהל מועד לא תצאו , ולא פירש עד מתי , אם עד הערב או למחרתם , כי הכוונה שלא יניחו עבודה; והיא מצוה נוהגת לדורות. ויתכן שיהיה לבנים הוראת שעה , שלא יצאו משם ביום הזה כאביהם - לכבוד השמחה; אבל הכהנים שבכל הדורות מוזהרים שלא יניחו עבודה מן הכתוב שאמר "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל" , כי כל כהן שיצא ויניח עבודתו - מחלל. ולא הוצרכו ללמוד מכאן אלא העונש , שנתרבה כל מניח עבודה ויוצא למיתה מכי שמן משחת יי' עליכם - שהמשיחה לדורות היא עליהם , כמו שנאמר "והיתה להם משחתם לכהונת עולם לדורותם" (שמ' מ , טו). וכך שנו שם בברייתא של 'תורת כהנים' (שמיני מילואים פרשתא א , כח): מכאן אמרו: הרוגי בית דין אין מתעסקין עמהם לכל דבר; שמא תאמרו: הרי אנו הולכין לבתינו מתאבלין , אוננין ובוכין - והלא כבר פקדנו המקום ש'לא תצאו מן המקדש'. נראה מכאן , שהיתה הוראת שעה שיהיו המתים בבית דין של מעלה כנהרגין בבית דין על העברות , שבאין ושואלין בשלום הדיינין ובשלום העדים. אף כאן - יעמדו לפני השם "ביום חתונתו וביום שמחת לבו" (שה"ש ג , יא); "ביום חתונתו" - זה יום סיני , "וביום שמחת לבו" - זה אהל מועד (ראה ויק"ר כ , י). (ט) יין ושכר - יין דרך שכרותו; לשון רבנו שלמה. ופירושו: שאם הפסיק בו או שנתן לתוכו מעט מים - פטור. ודעתו של הרב שלא הוזהרו אלא על היין , לא על שאר המשכרים , ונלמוד שכר מן הנזיר; וכן הדבר לפי דעתי. אבל על דעת הרב רבי משה (מש"ת ביאת המקדש א , ב): על שאר המשכרים באזהרה , ושכר כפשוטו. והטעם בצוָאה הזאת עתה - שלא יטעה הכהן בשכרות היין ויבא לידי מחשבה שאינה כהוגן וימות בה , כאשר עשו בניו. ויתכן כי מה שדרשו (ראה ויק"ר יב , א) , שהיו נדב ואביהוא שתויי יין - לומר כי מפני יינם טעו באש זרה , לא שיהיה הענש מפני היין , כי עדיין לא הוזהרו ממנו , אבל ענשם שטעו באש יי' , כאשר רמזתי (לעיל , ב). בבואכם אל אהל מועד - אין לי אלא בבואם להיכל , בגשתם למזבח מנין? נאמר כאן 'ביאת אהל' ונאמר בקדוש ידים ורגלים 'ביאת אהל' , מה להלן עשה גישת מזבח כביאת אהל , אף כאן עשה גישת מזבח כביאת אהל; לשון רבנו שלמה ו'תורת כהנים' (שמיני פרשתא א , ד). והנראה לפי ההיקש הזה , שאין הכהן חייב מיתה בגישת המזבח ולא בביאת האהל , אלא אם כן עבד שם עבודה; כדרך קדוש ידים , שאין האזהרה שם אלא שלא יעבוד , כמו שנאמר "או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה ליי'" (שמ' ל , כ). וכלשון הזה שנוי שם בספרא (שמיני פרשתא א , ד): רבי אומר: נאמר כאן בבואכם אל אהל מועד ונאמר להלן "בבואם אל אהל מועד" (שמ' ל , כ) - מה להלן עשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ואינו חייב אלא בשעת העבודה , אף כאן עשה את היציאה כביאה , ואת המזבח כאהל מועד , ואינו חייב אלא בשעת העבודה; כלומר , שאין החיוב אלא שלא יעבוד , בין שנכנס שכור או ששתה שם ועבד. ושם אמרו (תו"כ שמיני פרשתא א , ח): חקת עולם - לרבות היציקות והבלילות , התנופות וההגשות , הקמיצות וההקטרות , המליקות וההזיות; כי מפני שאמר הכתוב "להקטיר אשה" (שמ' ל , כ) , הוצרכו אלו לרבותם. ונראה עוד , שאין החיוב הזה במקריב בבמה , ולכך אמרו שם (תו"כ שמיני פרשתא א , ה): אין לי אלא אהל מועד , מנין לרבות שילה ובית עולמים? תלמוד לומר: חקת עולם. כי האזהרה לכהנים בעבודתם , ואין כהן בבמה. והנה פירוש בבואכם - כאשר תעבדו עבודה. ואמר בלשון הזה , כי כל העבודות שם היו או בתוך האהל או במזבח העולה אשר פתח אהל מועד. והכלל , כי האזהרה והעונש אינן אלא שלא יעבוד שתוי יין או שאינו רחוץ ידים ורגלים , וכן מחוסר בגדים , אבל על הכניסה - אין בה בתורה שום מניעה מאלו. ומה ששנינו (משנה כלים א , ט): רבי יוסי אומר: בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל: שאין בעלי מומין ופרועי ראש ושלא רחוץ ידים ורגלים נכנסין לשם , וכו' - מתניתין מעלות דרבנן הם. ועל דעת הרב רבי משה (מש"ת ביאת המקדש ב , ד) , יש בכניסה בלא עבודה 'לאו' שאין בו מיתה. (טו) שוק התרומה וחזה התנופה - לשון "אשר הונף ואשר הורם" (שמ' כט , כז); תנופה - מוליך ומביא , תרומה - מעלה ומוריד; ולמה חלקן הכתוב , תרומה ב שוק ו תנופה ב חזה - לא ידענו , ששניהם ב'הנפה' ו'הרמה'. לשון רבנו שלמה. והנראה אלי בטעם זה , כי במלואים היה השוק תרומה ליי' והוקטר עם הלחם ועם החלבים (ראה וי' ח , כה - כח) , והמורם מן השלמים יקרא 'תרומה' , כמו שנאמר "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה ליי'" (וי' ז , יד) , וכל שכן אלו שהעלו אותם לגבוה , שהם כולם תרומת יי'; ולא יקרא בשם 'תנופה' , כי תנופתו היתה עם הלחם ועם החלבים כדי להקטירם לשם , אבל החזה הונף בפני עצמו , ולא היה חלוק משאר הבשר אלא בתנופה , ובתנופה זו בלבד נתקדש וזכה בו משה להיות לו למנה (ראה וי' ח , כט). ומפני שזכות אהרן ובניו בחזה ושוק - לדורות היה מיום המלואים , וזכו בשוק בתרומתו ליי' ובחזה בתנופתו , ושאר הבשר לבעלים , יקרא לעולם השוק 'תרומה' והחזה 'תנופה' , כאשר היה בהם ביום הזכות. על אשי החלבים - כמו: 'על חלבי האשים'; מכאן שה חלבים למטה בשעת תנופה. לשון רבנו שלמה; ואין צורך , כי אשי - תאר לחלבים , כמו שאמר "לחם אשה" (וי' ג , יא); "אשי יי' ונחלתו יאכלון" (דב' יח , א). ופירוש הכתוב הזה , שהוא טעם למה שאמר "כי חקך וחק בניך נתנו מזבחי שלמי בני ישראל" (לעיל , יד). יאמר: שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו - אותם בני ישראל הנזכרים; להניף תנופה לפני השם - שיהיו קדושים לפניו , ויהיו לך ולבניך לחק עולם; כי הצואה בתנופה אין זה מקומה , אבל לפי דרכנו למדנו בה , שהחלבים למטה בשעת תנופה. (טז) שעיר החטאת - שעיר מוספי ראש חדש. ושלשה שעירים קרבו בו ביום: "קחו שעיר עזים לחטאת" (וי' ט , ג) , ושעיר נחשון (ראה במ' ז , טז) ושעיר ראש חדש (ראה במ' כח , טו); ומכולם לא נשרף אלא זה. ונחלקו בדבר חכמי ישראל (ראה תו"כ שמיני פרשתא א פרק ב , ח - י; זבחים קא , א): יש אומרים: מפני טומאה שנגעה בו נשרף; ויש אומרים: מפני אנינות נשרף. לשון רבנו שלמה. ועל דעת האומר 'מפני טומאה נשרף' - כתב הרב בפסוק "ואכלתי חטאת היום הייטב" (להלן , יט) - היום אסור , אבל אנינות לילה מותר , שאין אונן אלא יום קבורה; כי לפי זה , אם מפני אנינות - היה להם לאכלו בערב , אלא קסבר: אין אנינות בלילה; ולמאן דאמר 'מפני אנינות נשרף' , קסבר: אנינות לילה - דאוריתא. (יט) הן היום הקריבו - מה הוא אומר? אלא אמר להם משה: שמא זרקתם דמה אוננין? שהאונן שעבד - חלל; אמר לו אהרן: וכי הם הקריבו , שהם הדיוטות? אני הקרבתי , שאני כהן גדול ומקריב אונן! לשון רבנו שלמה; וכך הוא בגמרא בפרק 'טבול יום' (זבחים קא , א): ודלמא אקריבתיה ופסלתיה וכו'. ואני תמה , שהרי קודם האנינות נעשו כל הקרבנות , דכתיב "וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים" (וי' ט , כב) , ואחר כן נכנסו לאהל מועד והתפללו , ואחר כך ירדה האש לקרבנות ואז הקטירו נדב ואביהוא קטרת זו. ושמא לא היה משה רואה את מעשיהם , וחשש שמא מצאו דם השעיר הזה שלא נזרק עדין , וזרקוהו; ואהרן אמר לו: הלא הזריקה שלי היא , וכשנזרקה - מידי נזרקה , ולא נפסלה באנינות. ומשא ומתן של הלכה היה , אבל לא נעשה בהן דבר באנינות כלל.