מאגר הכתר ויקרא פרק יח עם פירוש רמב"ן

פרק יח
(ב) אמר בעריות: דבר אל בני ישראל - בלבד; בעבור היות אזהרת העריות שוה בכל ישראל , לא יתיחדו בה הכהנים , ולכן כללם כאחד. ואמר בתחלה: אני יי' אלהיכם - כַּטעם בעשרת הדברות. וטעם דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני יי' אלהיכם - כאלו הוא: ואמרת אליהם בשמי: אני יי' אלהיכם; וכן "קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלהיכם" (וי' יט , ב). ואיפשר כי הטעם , כי בצאת משה מלפני השם בלי מסוה , "ויצא ודבר אל בני ישראל את אשר יצֻוה" (שמ' לד , לד) - איננו צריך לומר להם 'כה אמר יי'' , כי ידוע להם כי רוח השם ידבר בו ומלתו על לשונו (ע"פ ש"ב כג , ב) , לא ידבר מעצמו. וכן במקומות רבים במשנה תורה כך ידבר , כמו "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את יי' אלהיכם ולעבדו" (דב' יא , יג) , "ונתתי מטר ארצכם בעתו" (שם , יד) , "ונתתי עשב בשדך" (שם , טו) - ואין משה הנותן מטר על פני ארץ (ע"פ איוב ה , י) ומצמיח עשב בשדה , אלא שהם דברי השם הנכבד יתברך; וכן "ולא נתן יי' לכם לב לדעת" (דב' כט , ג) - "ואולך אתכם... במדבר" (שם , ד) , "לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני יי' אלהיכם" (שם , ה). וטעם "לאהבה את יי' אלהיכם" - כבר נתפרש. (ג) ועל דעת רבי אברהם (ראה וי' יז , טז) הזכיר כמעשה ארץ מצרים - על השעירים הנזכרים , וכמעשה ארץ כנען - על העריות שהיו הכנענים בהם רעים וחטאים (ע"פ בר' יג , יג) , כאשר אמר בסוף "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ" (להלן , כז). ועל דעת רבותינו ב'תורת כהנים' (אחרי מות פרשתא ט , ג) היו גם המצרים שטופים בזמה , בכל העריות ובזכוּר ובבהמה; והוא האמת , כי גם קָדֵש היה בארץ (ע"פ מ"א יד , כד) בזכוּר מאז ועד עתה , והכתוב מעיד בהם: "בני מצרים גדלי בשר" (יח' טז , כו) , ואומר "אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם" (שם כג , כ); וה'בשר' - כנוי , וכן "זב מבשרו" (וי' טו , ב); "דם יהיה זובה בבשרה" (שם , יט). (ד-ה) את משפטי תעשו - אלו דברים האמורים בתורה במשפט , שאלו לא נאמרו כּדי היו לאמרן; לשון רבנו שלמה. וב'תורת כהנים' (אחרי מות פרשתא ט פרק יג , י): אלו דברים הכתובים בתורה שאלולי לא נכתבו בדין הוא לכתבן , כגון הגזלות והעריות ועבודה זרה ושפיכות דמים וקללת השם. ועל דרך הפשט: משפטי - כמשמעם , הדינים האמורים בפרשת 'ואלה המשפטים' (שמ' כא - כג) ובכל התורה , ולכך יאמר: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם - כי הדינים נתנו לחיי האדם בישוב המדינות ובשלום האדם , ושלא יזיק איש את רעהו ולא ימיתנו. וכן יחזקאל הזכיר פעמים רבות במשפטים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" (כ , יא , יג , כא) , ובשבתות אומר "להיות לעד ביני וביניכם" (שם , יב); וכן בעזרא "ובמשפטיך חטאו בם אשר יעשה אדם וחיה בהם" (נחמ' ט , כט). ורבותינו אמרו (ראה יומא פה , ב): וחי בהם - ולא שימות בהם; ללמד על פיקוח נפש שדוחה את המצות. ומדרשו עוד (ראה תו"כ אחרי מות פרשתא ט , י): וחי בהם - לעולם הבא; אם תאמר: בעולם הזה - והלא סופו הוא מת! ואם כן , יחזור אשר יעשה אותם האדם גם על חקותי. ודע , כי חיי האדם במצות - כפי הכנתו להם; כי העושה המצות שלא לשמן , על מנת לקבל פרס בעולמו , יחיה בהם בעולם הזה ימים רבים בעושר ונכסים וכבוד (ע"פ קה' ו , ב); ועל זה נאמר "ובשמאלה עשר וכבוד" (מש' ג , טז) , ופירשו (ראה שבת סג , א): למשמאילים בה עושר וכבוד. וכן אשר הם מתעסקים במצות על מנת לזכות בהן לעולם הבא , שהם העובדים מיראה - זוכים בכונתם להנצל ממשפטי הרשעים , ונפשם בטוב תלין (ע"פ תה' כה , יג). והעוסקים במצות מאהבה , כדין וכראוי , עם עסקי העולם הזה , כענין הנזכר בתורה בפרשת 'אם בחקותי': "והשיג לכם דיש את בציר" וגו' (וי' כו , ה) , יזכו בעולם הזה לחיים טובים במנהגו של עולם , ובחיי העולם הבא - זכות שלימה שם. והעוזבים כל עניני העולם הזה ואינם משגיחים עליו , כאלו אינם בעלי גוף , וכל מחשבתם וכונתם בבוראם בלבד , כאשר היה הענין באליהו , בהדבק נפשם בשם הנכבד - יחיו לעד בגופם ונפשם , כנראה בכתוב באליהו (ראה מ"ב ב , יא) , וכידוע ממנו בקבלה , וכמו שבא במדרשים (ראה מדה"ג בר' ה , כד) בחנוך (ראה בר' ה , כד) ובבני העולם הבא העומדים בתחיית המתים ולכך יאמרו הכתובים בשכר המצות: "למען יאריכון ימיך" (שמ' כ , יב); "למען תחיה" (דב' טז , כ); "והארכת ימים" (דב' כב , ז) - כי הלשון יכלול מיני החיים כולם , כפי הראוי בכל אחד. (ו) אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה - טעם איסור העריות בשאר הבשר איננו מפורש. והרב אמר ב'מורה הנבוכים' (ג , מט) , כי הוא למַעט המשגל ולמאוס אותו ולהסתפק ממנו במעט; והנשים האלה , אשר אסר הכתוב בִּשאֵר האשה , הן המצואות עמה תמיד , וכן בּשאֵר עצמו מצויות לו תמיד והוא נסתר עמהן. וכטעם הזה יגיד הרב על כולן. וכבר כתב רבי אברהם גם כן , כי בעבור היות יצר לב האדם כבהמות , לא יתכן לאסור כל הנקבות , והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה. וזה טעם חלוש מאד , שיחייב הכתוב 'כרת' על אלה בעבור הִמצאן עמו לפעמים , והתיר שישא האדם נשים רבות למאות ולאלפים! ומה יזיק אם ישא בתו לבדה , כמותר בבני נח (ראה סנה' נח , ב) , וישא שתי אחיות כיעקב אבינו (ראה בר' כט , כג - ל)? ואין לאדם נשואין הגונים כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו , כי הארץ - "לא תהו בראה לשבת יצרה" (יש' מה , יח). ואין בידינו דבר מקובל בזה , אבל כפי הסברא יש בענין סוד מסודות היצירה , דבוק בנפש , והוא מכלל סוד העיבור שכבר רמזנו לו (בר' לח , ח; מו , ב; שמ' כא , י). ודע , כי המשגל דבר מרוחק ונמאס בתורה זולתי לקיום המין , ואשר לא יוָלד ממנו הוא אסור , וכן אשר איננו טוב בקיום ולא יצלח בו - תאסור אותו התורה; וזה טעם אל כל שאר בשרו , "כי את שארו הערה" (וי' כ , יט) - ירחיק הדבר מפני השאֵר ― והלשון נגזר מן "הנשאר בציון והנותר בירושלם" (יש' ד , ג) ― ולכך יאמר "שארה הנה זמה היא" (להלן , יז); כלומר: אינם נשואין ואישות כי לא יצליח , אבל הם "זמה" - מחשבת תאוה בלבד. והנה העריות מכלל ה'חקים' , דברים שהם גזרת מלך; וה'גזרה' הוא הדבר העולה על דעת המלך , שהוא החכם בהנהגת מלכותו והוא היודע הצרך והתועלת במצוה ההיא שיצוה בה , ולא יגיד אותו לעם , זולתי לחכמי יועציו. (ז-ח) ערות אביך וערות אמך. לשון רבנו שלמה: ערות אביך - זו אשת אביך; וערות אמך - להביא אמו שאינה אשת אביו; ערות אשת אביך - לרבות לאחר מיתה. וכן פירש "ערות אחי אביך לא תגלה" (להלן , יד): ומהו ערותו? - "אל אשתו לא תקרב" (שם). וכן הוא באמת כפי משמעותו הנכון. אבל בגמרא במסכת סנהדרין (נד , א) העלו , כי ערות אביך ו"ערות אחי אביך" - על הזכרים ממש , ולחייבו בשוגג שתים. ואני תמה לדעתם: למה לא יזהיר כן בבן ובאח עם ערות נשיהם? אולי חששה התורה בכבוד הזקנים יותר. אבל כל פסוק בפרשה אזהרה אחת , לא באו בפרשה שתי אזהרות ב'לאו' אחד , כי האחיות כולן וכן הבנות (ראה להלן , י) אחת הנה. והנכון בעיני על דרך הפשט , כי ערות אביך וערות אמך - 'לאו' אחד הוא ואזהרה אחת , ימנע שלא יבא על אמו; כי בבֹאו עליה יגלה ערות אביו וערות אמו , וזהו שאמר: אמך היא , כי עשית בה שתים רעות , שגלית ערות אם וערות אב. ואחרי שהזהיר על ערות אביו שהיא אמו , חזר והזהיר על ערות אשת אביו שאינה אמו , ואמר: ערות אשת אביך לא תגלה ערות אביך היא. וכן "ערות אחי אביך לא תגלה" - פירושו: "אל אשתו לא תקרב"; ולכך לא אמר 'ואֶל'. (ט) מולדת בית או מולדת חוץ - בין שאומרין לאביך: קיים את אמה , בין שאומרין לאביך: הוצא את אמה , כגון ממזרת או נתינה; לשון רבנו שלמה. ואיננו נכון , כי יצא מזה שאחותו מן העריות לא תהיה בכלל האיסור הזה , והן כולן ב'כרת' , חוץ מן הנולדת משִפחה ונכרית. ואני תמה על הרב , שהרי בגמרא יבמות בפרק שני (ראה כב , א; כג , א) מפורש: ואימא פרט לאחותו מחייבי 'לאוין'?! אמר רב פפא: חייבי 'לאוין' תפסי בהו קדושי , דכתיב "כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה" (דב' כא , טו) - וכי יש אהובה לפני המקום ויש שנואה לפני המקום? אלא "אהובה" - אהובה בנשואיה , "שנואה" - שנואה בנשואיה; ואמר רחמנא "כי תהיין" - ואימא פרט לאחותו מחייבי כריתות?! אמר רבא: אמר קרא: ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ; בין שאומרין לאביך: קיים , בין שאומרין לאביך: הוצא; ואמר רחמנא "אחותך היא" (להלן , יא). והנה פירושו שאומרין לו 'הוצא' - שתוציאנה מביתך , שאינה אשתך ואין קדושיך תופסין בה , שהם חייבי כריתות ומיתות בית דין , ואף על פי כן חייב עליה משום אחותו; אבל אחותו מן השפחה והנכרית איננה בכלל האיסור הזה , מפני שהוָלד כמוה. ועל דרך הפשט , יאמר: ערות אחותך... בת אמך מולדת מן הנשואין - שהכניסה האיש לו לבית , או מולדת חוץ - שמצא איש אותה בחוץ ותפשה ושכב עמה וילדה לו , לא תגלה ערותה. הזכיר בבת אמו בין שתוָלד מן הנשואין או מן הזנות - כי אע"פ שכל אחת משתיהן בת אמו ולא בת אביו , יעלה על הדעת שראוי לנהוג כְּבוד האחוה במולדת הנשואין ולא בבאים מן הזנות שהכל הפקר; ולכך הוצרך הכתוב להזהיר על הכל. ועוד הזכיר באחותו מן האב כתוב אחר , "ערות בת אשת אביך מולדת אביך" (להלן , יא) , והיא אחותו בת אביו מן הנשואין. והוצרך להזכיר זה , בעבור שהזכיר ערות אחותך בת אביך סתם , ופירש בבת אמו מולדת בית , בנשואין , או מולדת חוץ , בזנות; ויחשב מזה בבת האב מן הזנות שתהיה מותרת , כי אולי לא תחוש התורה לשאֵר האיש הבא מן הזנות בעבור שאין הנולדים ידועים לו , ולכך באר ואמר "ערות בת אשת אביך מולדת אביך" - להגיד כי בת אביו הנזכרת בתחלה אינה בת אשת אביו. ובעבור שהיה בבני נח אסור באחוה מן האם ולא מן האב (ראה סנה' נח , א) , יפרש הכתוב כי בישראל כולן שוות באיסור. והנכון בפשט הכתוב הזה מה שאמרו חכמים בגמרא יבמות (כב , ב): הבא על אחותו , והיא לו בת אשת אביו שאינה אמו , חייב משום אחותו ומשום בת אשת אביו; ומפרש שם: מכדי , כתיב ערות אחותך בת אביך , "בת אשת אביך מולדת אביך" למה לי? שמע מינה: לחייבו משום אחותו ומשום בת אשת אביו , ויכפול הכתוב ב'לאוין' לחייב על כל שם ושם , כי אפילו בשרצים יכפול 'לאוין' רבים בשם אחד ללקות עליהן. (יז) זמה היא - תרגם אנקלוס: "עצת חטאין היא". וכתב רבנו שלמה: שיצרך יועצך לחטוא. ולא ידעתי טעם לזה: שכל העריות , גם העברות האחרות , היצר יועצו לחטוא! אבל הענין הוא , כי שֵם 'זמה' גזרו מן "כאשר זמם לעשות לאחיו" (דב' יט , יט); ולמחשבה ההגונה יקראו 'מזמה': "ולא יבצר ממך מזמה" (איוב מב , ב); ולזנות העשוי במחשבה בסתר יקראו 'זמה' , כענין שנאמר "אם נפתה לבי על אשה ועל פתח רעי ארבתי" (איוב לא , ט); "כי היא זמה והוא עון פלילים" (שם , יא); וכן "זמתך ותזנותיך" (יח' כג , כט) , ו"זמת זנותך" (יר' יג , כז) - הנאוף בסתר ובגלוי. ולפי דעתי אמר הכתוב "זמה היא" באשה ובתה , ואשה ואמה (ראה וי' כ , יד) - לגנות הענין , לומר כי כשישכב עם האחת שהיא אשתו יחשב באחרת , בעבור קרבתן ודמיונן , והנה תהיה שכיבת שתיהן לו זמה. והוא הענין שהזכירו רבותינו (ראה נדרים כ , ב): "וברותי מכם המורדים והפושעים בי" (יח' כ , לח) - אלו בני תשע מדות וכו'. ולכך אמר הכתוב: ערות אשה ובתה , וכן יאמר "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה" (וי' כ , יד) , ולא אמר 'ערות בת אשתך לא תגלה וערות אם אשתך'. וטעם הכתוב , כי בתחלת הפרשה אמר "איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו" (לעיל , ו) , כי אסר הקרובות לו משום 'שאֵרו' , ונותן בהם טעם: "כי ערותך הנה" (לעיל , י); ועכשו , כשאסר קרובות אשתו אמר: שארה הנה , לומר שגם הנה אסורות מפני שהן שאר זו לזו , ותהיה משכבן בשתיהן זמה , כמו שפירשתי. וכן אמר הכתוב "ואיש את כלתו טמא בזמה" (יח' כב , יא) , שטמאה לבעלה , כי גם בהיותה עמו תחשוב באביו בעבור דמיונם. וקרא הכתוב שכיבת הבהמה "תבל" (להלן , כג) , שיבלבל זרע אדם וזרע בהמה , וכן אמר בשכיבת הכלה "תבל הוא" (וי' כ , יב) , שתערב האב והבן להיותם לה כאיש אחד , תשכב עם שניהם יחד במחשבה. (יח) לצרור לגלות ערותה עליה בחייה - בכאן יפרש הכתוב טעם האיסור: יאמר שאינו ראוי שתקח אשה אל אחותה , לצרור אותן זו לזו , כי הן ראויות שתהיינה אוהבות זו את זו , לא שתהיינה צרות. ולא אמר כן באשה ובתה ואשה ואמה , כי הֵנה שאֵר ואסורות אפילו לאחר מיתה. (יט) ואל אשה בנדת טומאתה - אסר הכתוב הנדה מפני הטעם שהזכרתי (לעיל , ו) , כי לא תתיר המשכב , רק לקיום הזרע , והנה הוָלד נוצר מדם האשה או כלו או רובו , כאשר הזכרתי כבר (וי' יב , ב) , ומדם הנדות לא יהיה נוצר כלל; ואיך יעשה ממנו ולד , והוא סם המות , ימית כל בעלי חיים שישתה אותו או יאכלנו?! והנה בהיות ברחם דם נדה הרבה לא תתעבר , כי ממנו לא יוָצר כלל; ואף אם תתעבר מדם אחר ויהיה נזון מזה - הוא ימיתנו. וכבר הזכירו הרופאים עוד , שאם יהיה נזון מדם משובח וכל מזונו מדם טוב , אלא שנשתקע בתוכו מדם הנדות , יחמיץ אותו ויוליד בוָלד השחין והאבעבועות למיניהן. ועל דעת רבותינו (ראה תנח' מצורע א): אם ישאר ממנו בגופו קצת , יהיה הולד מצורע. ומכל הפנים האלה ראוי שתרחיק התורה משכב הנדה. ועוד הגידו בו נסיון אמתי , והוא ממפלאות תמים דעים (ע"פ איוב לז , טז) בתולדת , כי הנדה בתחלת זובה אם תביט במראה של ברזל הבהיר ותאריך לראות בה , יראו במראה טיפות אדומות כטיפות דם; כי הטבע הרע המזיק שבה תוליד גנאי ורוע באויר , ידבק במראה , והרי היא כאפעה הממית בהבטתו. וכל שכן שתזיק לשוכב עמה , אשר תדבק גופה ומחשבתה בו ומחשבתו , ולכך גזר עליו הכתוב "ותהי נדתה עליו" (וי' טו , כד) , כי רעתה רוע מִדַּבֵּק; והוא שאמר: בנדת טומאתה , ויאמר "טמאת הנדה" (יח' לו , יז) - יזכיר בה לעולם 'טומאה' , כי היא כשרץ וכאיש המצורע שטומאה להם בגופם. ויתכן שזהו טעם "את מקורה הערה והיא גלתה את מקור דמיה" (וי' כ , יח) - כי המקור המשחת ההוא ראוי שיסתם , לא שיִגָלה וישאבו ממנו מים הרעים המזיקים מאד. והנה נאסר לזרע הקדש כל ימי טומאתה עד שתטבול במים , כי אז תטהר גם במחשבתה ותהיה נקייה לגמרי. (כ) ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע - אמר רבי אברהם , כי המשגל נחלק לשלשה חלקים: האחד לפריה ורביה , והשני להקל מִלֵחֹת הגוף , והשלישי לתאוה הנמשלת לתאות הבהמות. ואמר הכתוב לזרע - להזכיר טעם באיסור , וטעמו: אפילו לזרע; והנה היא אסורה לגמרי. ואיפשר שאמר לזרע - כי לא יוָדע הזרע למי הוא , ויבאו מזה תועבות גדולות ורעות לשניהם; ולא הזכיר זה בענש (ראה וי' כ , יח) , כי אפילו הערה בה ולא הוציא זרע יתחייב; ולכך אמר בסוטה "ושכב איש אותה שכבת זרע" (במ' ה , יג) , כי בעבור הזרע תהיה קנאתו; וכן בשפחה חרופה הזכיר "שכבת הזרע" (וי' יט , כ) , כי האיסור בעבור שיוליד זרע מן השפחה. והנכון בעיני , כי בעבור היות אשת עמיתו אסורה לו לגמרי , "לא ינקה כל הנוגע בה" (מש' ו , כט) , הוצרך לומר לזרע , שאם אמר 'לא תתן שכבתך' בלבד , היה נראה שיזהיר אפילו בשוכב עמה לחבק ולנשק - וכאן בחייבי הכריתות יזהיר , על כן הוצרך להזכיר שכיבה לזרע , לפרש כי במשגל יזהיר. [והוא הטעם בשפחה חרופה שהיא כאשת איש; וכן יאמר באשת איש "אשר ינאף את אשת רעהו" (וי' כ , י) ולא יאמר 'ישכב' , כי לא בשכיבה בלבד יזהיר.] ולא אמר בכאן 'לגלות ערותה' - כי לא יזכיר כן , רק בשאֵר הבשר ובנדה , שהאיסור בהן בעבור הגלוי , כמו שאמר "את שארו הערה" (שם , יט). ורבותינו דרשו באשת איש: למעט משמש מת; ואמרו בשפחה , שאינו חייב אלא בגומר ביאתו , כמו שמפורש ביבמות (נה , ב). (כא) למולך - עבודה זרה ששמה 'מֹלֶך'. והזכירוֹ הכתוב בשם הידיעה , כי היה במצרים וידוע להם. ורבי אברהם אמר , כי יתכן שהוא "מלכום תועבת בני עמון" (מ"ב כג , יג). וכן נראה , כי כתוב "אז יבנה שלמה במה לכמוש שקוץ מואב... ולמולך שקוץ בני עמון" (מ"א יא , ז); וגם הוא היה ידוע להם. וכתב רבנו שלמה: וזו היא עבודתה , שמוסר את בנו לכומרים , והכומרים עושין שתי מדורות גדולות ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש. לא תתן - זהו מסירתו לכומרים; להעביר למולך - זהו העברת מדורת האש. וזה אינו כן , שהרי אמרו בגמרא סנהדרין (סד , ב): העבירו ברגל - פטור , אלא כמשורתא דפוריא , שהוא מעבירו בתוך האש ממש. והזכיר בו הכתוב 'נתינה' ו'העברה' , שאינו חייב עד שימסרנו לכומרים והעבירו באש , כמו שמפורש בסנהדרין (שם). וכן מה שהרב (רש"י) אומר , שמסרו לכומרים והם מעבירים אותו , וכך כתב אף בפירושיו במסכת סנהדרין (סד , א) - אינו נראה כן מלשונם שם בגמרא; ועוד , איך יתחייב הוא מיתה בעבודת אחרים?! ולשון הכתוב עצמו , "מעביר בנו ובתו באש" (דב' יח , י) - כך נדרש , שהאב בעצמו מעבירו! אבל הענין כך הוא , שהאב עצמו מוסרו לכומרים לשם שקוצם , וזהו שכתוב "נתן למולך" (וי' כ , ג) , כעין שעושין בפנים , כדכתיב "ונתנם אל הכהן" (וי' טו , יד). ואולי הכומרים עושין בו תנופה או הגשה לפני המולך , והם מחזירין אותו לידי האב , והוא לוקחו ומעבירו בלהב האש , וזהו "מעביר בנו ובתו באש" (דב' יח , י). וכך אמרו בירושלמי (סנה' ז , י [כה , ב]): לעולם אינו חייב עד שימסור לכומרים , ויטלנו ויעבירנו; כלומר , שיטלנו מהם ויעבירנו הוא. אבל לא היה שורפו , שהרי אמרו (סנה' סד , ב): המעביר את עצמו , פטור - שהוא חי אף לאחר העברה; וכך פירש רבנו שלמה. ועם כל זה , הנראה בעיני מהכרע הפסוקים , כי היה הבן למאכולת האש (ע"פ יש' ט , ד) , שהכתוב אומר "וגם את בניהן... העבירו להם לאכלה" (יח' כג , לז) , ושם נאמר "ובשחטם את בניהם לגלוליהם" (שם , לט) - שהיו מעבירין אותו באש עד שישרף או שימות באש , והיא שחיטתן. כי הלשון הזה , "העבירו להם" - במולך הוא , ואמר בו הכתוב "לאכלה" , והזכיר בו 'שחיטה'; אם כן מה שאמרו (סנה' סד , ב) 'כמשורתא דפוריא' - לומר שהיו מעבירין אותו על השלהבת פעמים רבות , והוא מת בלהב האש. והנה הוא חייב בדין התורה משעת העברה הראשונה , משתמשל בו האוּר , כגון שנתפס האש באחד מאיבריו; ולכך הוצרכו לומר , שהמעביר עצמו - פטור; אבל היה האש אוכלת בו , כי זה היה קרבנם למולך. ולשון 'מעביר באש' יאמר בכל מקום על הדבר שהוא בוער באש ואינו אוכָּל (ע"פ שמ' ג , ב) , מפני שנותנין אותו באש ומעבירין אותו ממנו ואינו נעשה אפר כנשרפים; כענין בכלי הגוים שמלבנין אותן באוּר , שנאמר בהן "תעבירו באש וטהר" (במ' לא , כג). ואמר בבני עמון "והעביר אותם במלבן" (ש"ב יב , לא) , לומר ששרף אותן כאשר יעשו הלבנים במלבן. אם כן , 'מעביר בנו ובתו באש' היא נתינתו באש שתמשל בו האוּר , לא העברה בעלמא; והיא 'העברה' הנזכרת במולך , שהיא באש על דעת רבותינו , שלמדו (סנה' סד , ב) בגזרה שוה 'העברה' - 'העברה': מה להלן "באש" (דב' יח , י) , אף כאן באש; מה כאן למולך , אף להלן למולך. וראיה לדבריהם , שכתוב ביאשיה "וטמא את התפת אשר בגיא בן הנום לבלתי להעביר איש את בנו ואת בתו באש למולך" (מ"ב כג , י); אם כן , 'העברה' הנזכרת במולך היא באש. וכן כתוב במנשה "והוא העביר את בניו באש בגיא בן הנם" (דה"ב לג , ו); ומצאתי שכתוב באחז "וגם את בנו העביר באש כתועבת (בנוסחנו: כתעבות) הגוים אשר הוריש יי' אותם מפני בני ישראל" (מ"ב טז , ג) , ובדברי הימים נאמר בו "ויבער את בניו באש כתועבות הגוים אשר הוריש יי'" (דה"ב כח , ג) - אם כן , ה'העברה' היא 'הבערה באש' ממש! ומה שאמר הכתוב "והספרוים שורפים את בניהם לאדרמלך וענמלך אלהי ספרוים" (מ"ב יז , לא) - והיא עבודה זרה אחרת , שעבודתם לשרוף אותם לגמרי כעולה. וכן היו עושין לבעל , כמו שכתוב בירמיה "ויצאת אל גיא בן הנם" (יר' יט , ב) , ושם כתוב "ומלאו את המקום הזה דם נקיים. ובנו את במות הבעל לשרוף את בניהם באש עולות לבעל אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי" (שם , ד - ה); ועוד כתוב "ויבנו את במות הבעל אשר בגיא בן הנם להעביר את בניהם ואת בנותיהם למולך אשר לא צויתים ולא עלתה על לבי לעשות התועבה הזאת" (יר' לב , לה). אבל מפני ששני הפסוקים האלה ב"במות הבעל" ושניהם ב"גיא בן הנם" , והאזהרה בשניהם: "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי"; ושם , במקום ההוא הטמא , היה שם מולך , כמו שכתוב ביאשיהו (ראה מ"ב כג , י) - נראה מכל זה שהיו שורפים את בניהם עולות למולך , והוא הבעל; ושניהם לָשון קָרוב במלכות ואדנות. ואיננו "בעל פעור" (במ' כה , ג) ו"בעל זבוב" (מ"ב א , ב) , כי זה יקרא 'הבעל' סתם , כאשר יקָרא 'המולך'. אבל הזכיר בו הכתוב 'העברה' - כי עיקר עבודתו בהעברה משתמשֹל בו האוּר; ותקרא 'שריפה' כי ימותו שם , ולכך יקראו 'עולות'. וכן אני סובר , כי "אלהי ספרוים" הוא המולך , כי הכנוי בהם - 'מלך' (ראה מ"ב יז , לא) , אבל היו שני נעבדים , כנוי לאחד 'אדר' בלשון כבוד , ולשני 'ען' מלשון 'עונה' , ושתפו בשניהם 'מלך' והוא כמו 'מולך'; והשריפה היא מיתתם באש , כאשר פירשתי. ואם נאמר שהשקוצים האלה אינם המולך , יתכן כי בעבור היות עבודתם בבנים ובנות להביאם באש , כענין במולך , ישתפו בהם שמו , 'מלך' ו'בעל'; ואין עבודתם שוה , כי המולך - ב'העברה' , ואלהי ספרוים - ב'שריפה' , והבעל - ב'שחיטה' ו'שריפה' כעולות; ונאמר שהיו במקום התפת אשר בגיא בן הנם במות לבעל , ושם עוד מולך. ומה שאמר הכתוב "ויבנו את במות הבעל אשר בגיא בן הנם להעביר את בניהם למולך" (יר' לב , לה) - יהיה פירושו: 'ולהעביר את בניהם למולך'. ורבותינו אמרו (ראה סנה' סג , ב): אף חזקיהו מלך יהודה - בקש אביו לעשות לו כן , שישרוף אותו באש , אלא שסָכְתוֹ אמו סלמנדרא. והנה אחז - למולך העביר אותו , כדכתיב "וגם את בנו העביר באש כתועבות הגוים אשר הוריש יי' מפני בני ישראל" (מ"ב טז , ג) , וזהו הלשון הכתוב במולך; אם כן , היא הבערה , שתמשל בו האוּר וימות , ונצל הצדיק בסלמנדרא הזו שבראה הקדוש ברוך הוא בעבורו. ועל דרך הפשט אמרו , כי 'מעביר בנו ובתו באש' - מין ממיני הכשפים , כי בענין הכשוף נאמר "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף" (דב' יח , י) , ואמר במנשה "והוא העביר את בניו באש בגי בן הנם ועונן ונחש וכשף ועשה אוב וידעוני" (דה"ב לג , ו) , וכתיב "ויעבירו את בניהם ואת בנותיהם באש ויקסמו קסמים וינחשו" (מ"ב יז , יז). והמולך היא עבודה זרה שמקריבים לו הקטנים; אבל אחר שמצאנו כתוב "לבלתי להעביר איש את בנו ואת בתו באש למולך" (מ"ב כג , י) , נאמנו דברי רבותינו (ראה סנה' סד , א - ב) , שהכל למולך באש. אבל יתכן שהיתה העבודה ההיא להם לקסם שוא , והיו מתנבאים בה כפי סכלותם , והם נביאי הבעל המקריבים לו הבנים והבנות ויֵרָאו להם חלומות שוא ומקסם כזב (ע"פ יח' יג , ז) , ולכן תיחס התורה ענין המולך בענין הקסמים; כי בכאן סמכוֹ אל "הנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים" (וי' כ , ו) , ובמשנה תורה - כל הפרשה במתנבאים לדעת עתידות בשקר (ראה דב' יח , ט - יד). והנה הזכיר הכתוב כי העברת הזרע למולך הוא חלול השם , ובפרשה האחרת הוסיף "למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי" (וי' כ , ג); ואולי טעמו: למען טמא את העם המקודש לשמי , שצויתי "והתקדשתם והייתם קדושים" (וי' יא , מד) , "כי קדוש אני יי' מקדשכם" (וי' כא , ח); "ולחלל את שם קדשי" - בעברם על העברה החמורה לפני; כי כן יאמר בעבירות החמורות "איש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קדשי" (עמ' ב , ז). ויתכן שיאמר כן , מפני שהמקריב מזרעו למולך ואחר כן יבא אל מקדש יי' להקריב קרבן - מטמא את המקדש , כי קרבנותיו טמאים ותועבה לַשם; והוא עצמו טמא לעולם , שנטמא ברעה שעשה , כמו שאמר באוב וידעוני "לטמאה בהם" (וי' יט , לא) , וכתיב "ובגלוליהם טמאוה" (יח' לו , יח). והזכיר בו 'חלול השם' (ראה שם , כ) - כי כאשר ישמעו הגוים שכיבד את המולך בזרעו ויקריב מבהמתו קרבן לַשם , הוא חלול השם; וזהו שאמר הנביא "וגם את בניהם אשר ילדו לי העבירו להם לאכלה; עוד זאת עשו לי טמאו את מקדשי ביום ההוא" (יח' כג , לז - לח); ואומר "ובשחטם את בניהם לגלוליהם ויבאו אל מקדשי ביום ההוא לחללו והנה כה עשו בתוך ביתי" (שם , לט). ועל דרך האמת: ישראל זרע הקדש נולדים בבית יי' , וזה טעם "אשר ילדו לי"; והנה המקריב אותו למולך מטמא מקדשו ומחלל שמו הגדול , כלשון "ולא יחלל זרעו בעמיו" (וי' כא , טו). ולכך אמר בו "ואני אתן את פני באיש ההוא"; "ושמתי אני את פני" וגו' (וי' כ , ג , ה); והמשכיל יבין. (כב-כג) וטעם הזכוּר והבהמה מפורסם - כי הוא דבר נתעב ואיננו בקיום המינין , כי אדם ובהמה לא יולידו. וכתב רבי אברהם: אחר שמצאנו "הן שכבתי אמש את אבי" (בר' יט , לד) , הנה לא תשכב - אזהרה לשוכב ולנשכב. ואם כדבריו , למה לא היתה האשה בכלל ובכל בהמה לא תתן שכבתך , כי הנשים בכלל האזהרות בכל התורה? אבל טעם "שכבתי אמש את אבי" - בעבור שהן השוכבות כדי שיצא ממנו הזרע , כידוע שהזרע יבוא מן התנועה או מן הגוף כולו , כמו שיתהוה הקצף בפיות הסוסים במרוצתם , או שיתיַלֵד בגידים הקרובים משם ויאסף שם בחמום התנועה ויֵצא; ואם לא שכבו אותו לא יָצא ממנו זרע , כי היה כאבן דומם (ע"פ חב' ב , יט) בשכרותו. (כה) ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה ותקא הארץ - החמיר הכתוב בעריות בעבור הארץ , שתטמא בהן ותקיא הנפשות העושות. והנה העריות חובת הגוף , ואינן תלויות בארץ!? אבל סוד הדבר בכתוב שאמר "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים" וגו' , "כי חלק יי' עמו" וגו' (ראה דב' לב , ח - ט). והענין , כי השם הנכבד ברא הכל , ושם כח התחתונים בעליונים , ונתן על כל עם ועם בארצותם לגויהם כוכב ומזל ידוע , כאשר נודע באיסטגנינות. וזהו שנאמר "אשר חלק יי' אלהיך אותם לכל העמים" (דב' ד , יט) - כי חלק לכולם מזלות בשמים , וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם , כענין שכתוב "ושר מלכות פרס עומד לנגדי" (דנ' י , יג) , וכתוב "והנה שר יון בא" (שם , כ); ונקראים 'מלכים' , דכתיב "ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס" (שם , יג). והנה השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדני האדנים לכל העולם (ע"פ דב' י , יז). אבל ארץ ישראל , אמצעות היישוב , היא נחלת יי' מיוחדת לשמו , לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל (ע"פ מש' ו , ז) בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו , זרע אוהביו (ע"פ יש' מא , ח); וזהו שאמר "והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי כל הארץ" (שמ' יט , ה) , וכתיב "והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים" (יר' יא , ד) - לא שתהיו אתם אל האלהים האחרים כלל. והנה קִדש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצות - להיותם לשמו , ולכך אמר "ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא הארץ אתכם" (לפנינו: אתכם הארץ; וי' כ , כב); וכתיב "ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה... אני יי' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים" (שם , כד) - יאמר , כי הבדיל אותנו מן העמים ― אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים ― בתתו לנו הארץ , שיהיה הוא יתברך לנו לאלהים ונהיה מיוחדים לשמו. והנה הארץ , שהיא נחלת השם הנכבד , תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי עבודה זרה ומגלים עריות. והפרשה הזאת הזכירה המולך (ראה לעיל , כא) - לכלל עבודה זרה עם זכרון העריות , ועל כולם אמר "אל תִטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגוים" (לעיל , כד) , ותקיא הארץ את יושביה; וכן אמר בפרשה השניה "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (וי' כ , כו) , שהוא חומר איסור העבודה זרה. ולכך אמר , כי מפני שהם מיוחדים לשמו , בעבור כן נתן להם הארץ , שנאמר "ואומר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה... אני יי' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים" (שם , כד). והנה בחוצה לארץ , אע"פ שהכל לַשם הנכבד , אין הטהרה בה שלימה , בעבור המשרתים המושלים עליה , והעמים תועים אחרי שריהם לעבוד גם אותם. ולכך יאמר הכתוב: "אלהי כל הארץ יקרא" (יש' נד , ה) - כי הוא אלהי האלהים המושל על הכל , והוא יפקד בסוף על צבא המרום במרום (ראה יש' כד , כא) , להסיר ממשלת העליונים ולהרוס מערכת המשרתים , ואחרי כן יפקד על מלכי האדמה על האדמה (ראה שם). וזהו ענין הכתוב שאמר "בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא" (דנ' ד , יד) - יאמר , כי הדבר ההוא הנגזר על נבוכד נצר היא "גזרת עירין" - שגזרו על הכחות הנאצלים מהם לעשות כך; ויקראו 'עירין' - כי מאצילותם יתעוררו הכחות בכל הפעולות , כמו שאמר "ואלו עיר וקדיש מן שמיא נחת. קרא בחיל וכן אמר גודו אילנא" וגו' (שם , י - יא); "ומאמר קדישין שאלתא" (שם , יד) - כלומר , ששאלו מה הרצון העליון עליו , ואחרי כן גזרו להעשות כן (ע"פ אס' ט , יד); וזהו שאמר לו דניאל: "וגזרת עילאה היא" (דנ' ד , כא) , כי הכל מאתו יתברך. והנה השם הנכבד אלהי האלהים בחוצה לארץ , ואלהי ארץ ישראל שהיא נחלת יי'. וזה טעם "וזנה אחרי אלהי נכר הארץ" (דב' לא , טז) - כי האלוהות נכרים בארץ השם ובנחלתו , וזהו שנאמר "לא ידעו את משפט אלהי הארץ וישלח בם את האריות והנם ממיתים אותם כאשר אינם יודעים את משפט אלהי הארץ" (מ"ב יז , כו). והנה הכותיים לא היו ענושים בארצם בעבדם את אלהיהם , לשלח בהם את האריות , ובבואם בארץ השם ועשו שם כמעשיהם הראשונים - שלח בהם האריות הממיתים אותם. וכך שנו בסיפרא (תו"כ קדושים פרשתא י פרק יא , יד): "ולא תקיא הארץ אתכם" וגו' (להלן , כח) - ארץ ישראל אינה כשאר ארצות: אינה מקיימת עוברי עבירה. ובסיפרי (ספ"ד שטו): "ואין עמו אל נכר" (דב' לב , יב) - שלא תהא רשות לאחד משרי אומות העולם לבא ולשלוט בכם , כענין שנאמר "ואני יוצא והנה שר יון בא" וגו' (דנ' י , כ). והוא מאמרם שאמרו (ראה כתובות קי , ב): כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה , שנאמר "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים" (וי' כה , לח) , ואומר "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת יי' לאמר לך עבוד אלהים אחרים" (ש"א כו , יט). ואמרו בתוספתא דעבודה זרה (ד , ה): הרי הוא אומר "ושבתי בשלום אל בית אבי והיה יי' לי לאלהים" (בר' כח , כא) , ואומר "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים" (וי' כה , לח) - כל זמן שאתם בארץ כנען הייתי לכם לאלהים; אין אתם בארץ כנען - כביכול אין אני לכם לאלהים. וכן הוא אומר "כארבעים אלף חלוצי צבא עברו לפני יי'" (יהו' ד , יג) , ואומר "כי נתן יי' בידכם את... הארץ ונכבשה הארץ לפני יי' ולפני עמו" (דה"א כב , יח) - וכי תעלה על דעתך שישראל מכבשין את הארץ לפני המקום? - אלא כל זמן שהן עליה כאלו היא מכובשת; הא אינן עליה - כאלו אינה מכובשת. ומן הענין הזה אמרו בסיפרי (ספ"ד מג): "ואבדתם מהרה" (דב' יא , יז) - אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ , היו מצויינין במצות , שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו וטרפה לבית אביה , אמר לה: הוי מתקשטת בתכשיטיך , שכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. וכן ירמיהו אומר "הציבי לך ציונים" (לא , כ) - אלו המצות שישראל מצויינין בהן. והנה הכתוב שאמר "ואבדתם מהרה... ושמתם את דברי אלה" וגו' (דב' יא , יז - יח) , אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף , כתפילין ומזוזות , ופירשו בהן: כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ; כי עיקר כל המצות - ליושבים בארץ יי'. ולפיכך אמרו בסיפרי (ספ"ד פ): "וירשתה וישבתה בה , ושמרת לעשות" (לפנינו: וירשתם... וישבתם... ושמרתם; דב' יא , לא - לב) - ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה; וכך היא בתוספתא דעבודה זרה (ד , ג). וזו היא מחשבת הרשעים שהיו אומרים ליחזקאל (ראה סנה' קה , א): רבינו יחזקאל , עבד שמכרו רבו - יש לו עליו כלום?! שנאמר "והעולה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן" (יח' כ , לב). וזו היא מצות יעקב אבינו לביתו ולכל אשר עמו בשעת ביאתם לארץ: "הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו" (בר' לה , ב). והשם לו לבדו נתכנו עלילות (ע"פ ש"א ב , ג) , שמתה רחל בדרך [(קטע שרמב"ן הורה למחקו:) ולא הכניס בארץ שתי אחיות] [(תוספת רמב"ן עצמו:) בתחלת בואם לארץ: כי בזכותה לא מתה בחוצה לארץ , ובזכותו לא ישב בארץ עם שתי אחיות; והיא היתה הנשאת באיסור האחוה. ונראה שנתעברה מבנימין קודם בואם בשכם , ולא נגע בה בארץ כלל מפני הענין שהזכרנו]. וזהו שאמר הנביא "ושלמתי ראשונה משנה עונם וחטאתם על חללם את ארצי בנבלת שקוציהם ותועבותיהם מלאו את נחלתי" (יר' טז , יח); והענין הזה הוא במקומות רבות בכתובים , ותראנו מפורש בהם אחר שפקחתי בו עיניך. וכתב רבי אברהם בפרשת 'וילך' (דב' לא , טז): ידענו כי השם אחד , והשִנוי יבא מהמקבלים , והשם לא ישנה מעשיו כי כלם הם בחכמה; ומעבודת השם - לשמור כח הקבול כפי המקום , על כן כתוב "את משפט אלהי הארץ" (מ"ב יז , כו) , ואמר יעקב "הסירו את אלהי הנכר" (בר' לה , ב); והפך המקום - הִדָבֵק בעריות שהם שְׁאֵר; והמשכיל יבין. אלו דבריו ז"ל. ואל תשיב עלי מפסוק "מיכאל שרכם" (דנ' י , כא) , כי הוא שר משרת לבקש רחמים על ישראל , לא שר מלכות; [וכן היה שר צבא הנראה ליהושע ביריחו , הראה לו כי השם שלחו ללחום מלחמותיהם (ראה יהו' ה , יג - יד) , כענין בחזקיהו (ראה מ"ב יט , לה);] וגם שהיה זה בהיותנו בחוצה לארץ. ואין רשות לפרש בענין הארץ יותר מזה , אבל אם תזכה להבין "הארץ" הראשונה הנזכרת בפסוק 'בראשית' (בר' א , א) , והנזכרת בפרשת 'אם בחקותי' (ראה וי' כו , מב) , תדע סוד נשגב ונעלם , ותבין מה שאמרו רבותינו (ראה תנח' ויקהל ז): בית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה; וכבר רמזתי לך בפסוק "כי לי כל הארץ" (שמ' יט , ה). והנה הזכיר הכתוב כי אנשי ארץ כנען נענשו בעבור העריות , ורבותינו אמרו (ראה סנה' נו , ב) , שהוזהרו עליהם מעת היצירה לאדם ולנח , שלא ענש אלא אם כן הזהיר; אבל הכתוב לא יזכיר האזהרה , אבל יאמר כי הארץ תקיא אותם , כי הארץ תתעב "כל התועבות האל" (להלן , כז). והנה לא אנשי ארץ כנען בלבד היו המוזהרין , והפרשה הזכירה "כמעשה ארץ מצרים" (לעיל , ג) , שהיו גם הם עושים ככל התועבות האלה - ולא תקיא אותם ארץ מצרים , ולא שאר ארצות הגוים את גויהם; אבל הענין כולו למעלת הארץ וקדושתה. ואמר הכתוב ותקיא - כי מעת שפקד עונה עליה , שנגזר על הכנענים להִכרת , כאלו כבר הקיאה אותם; או: ותקיא - למעלה , כענין "סר צלם מעליהם" (במ' יד , ט). (כט) ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם - זרעו נכרת וימיו נכרתין; לשון רבנו שלמה (בפירושו לוי' יז , ט). והנה בכריתות בתורה שלשה ענינים: האחד , שנאמר בו "ונכרת האיש ההוא" (וי' יז , ד , ט); והשני , הנאמר בהן: ונכרתו הנפשות העושות , "ונכרתה הנפש ההיא מלפני" (וי' כב , ג); והשלישי , שנאמר בהן "הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה" (במ' טו , לא). ואמר ביום הכפורים "והאבדתי... הנפש ההיא מקרב עמה" (וי' כג , ל) , ואמרו בסיפרא (תו"כ אמור פרשתא יא פרק יד , ד): לפי שהוא אומר 'כרת' בכל מקום ואיני יודע מה הוא , וכשהוא אומר "והאבדתי" לימד על ה'כרת' שאינו אלא 'אבדן'. וביאור הענין: כי האוכל חלב או דם , והוא צדיק ורובו זכיות , אבל גברה תאותו עליו ונכשל בעבירה ההיא - יכָּרתו ימיו וימות בנעורים קודם שיגיע לימי הזקנה , והם ששים שנה; ואין נפשו ב'הכרת' , אבל יהיה לו חלק בעולם הנשמות כפי הראוי למעשיו הטובים , כי צדיק היה , ויהיה לו עוד חלק לעולם הבא , הוא העולם שאחרי התחיה; ובזה אמר "ונכרת האיש ההוא". ואשר עם החטא החמור ההוא יהיו עונותיו מרובין מזכיותיו - עונש ה'כרת' שבעברה החמורה מגיע לנפש החוטאת לאחר שתפרד מן הגוף , והיא נכרתת מחיי עולם הנשמות; ובמחויבי ה'כרת' הזה רומז הכתוב "ונכרתה הנפש ההיא מלפני" , וכתיב "והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה". ואלו אין להם כרת בגופם , אלא פעמים שיחיו ויגיעו לימים רבים , וגם עד זקנה ושיבה (ע"פ תה' עא , יח) , כענין שנאמר "ויש רשע מאריך ברעתו" (קה' ז , טו); וזהו שאמרו רבותינו (ראה ר"ה יז , א): אבל מי שעונותיהם מרובין מזכיותיהם ― ובכללן פושעי אומות העולם בגופם , ואמר רב: בעבירה , כלומר: בערוה מן העריות ― יורדין לגיהנם ונידונין שם שנים עשר חדש , לאחר שנים עשר חדש גופן כָּלֶה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים וכו'. ויש 'כרת' חמור - שנכרת גופו ונפשו , והוא הנאמר בו "כי דבר יי' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה" (במ' טו , לא); ודרשו (ראה שבועות יג , א): "הכרת" - בעולם הזה , "תכרת" - לעולם הבא; לומר , שהוא ימות בנוער וחיתו בקדשים (ע"פ איוב לו , יד) - שלא תחיה נפשו בתחית המתים ואין לה חלק לעולם הבא. ואין כפל ה'כרת' הזה נאמר בתורה אלא בעניני עבודה זרה ומגדף. ורבותינו דרשו בו עוד במסכת שבועות (יג , א): "כי דבר יי' בזה" - זה הפורק עול ומגלה פנים בתורה , "ואת מצותו הפר" - זה המפר ברית בשר; אבל אינו בכל הכריתות. ושם מבואר זה בגמרא , שאין הכפל של "הכרת תכרת" בשאר חייבי כריתות שבתורה אלא באלו הנדרשים מן הכתוב הזה , כי הכתוב הוא במגדף ועובד עבודה זרה; והם הוסיפו במדרשו: הכופרים בעיקר והרשעים המוחלטים , וכמו שנאמר בהם בקבלה "כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה" (יש' סו , כד); והם אותם שמנו במשנה (ראה סנה' יא , א) ובבריתא (ראה סנה' קח , א): 'ואלו שאין להם חלק לעולם הבא'. וכן נראה שאין כל חייבי כריתות בעררות - אין כרת לזרעם אלא באותן שכתוב בהן "ערירים" (וי' כ , כ - כא). ויתכן שהוקשו כל העריות זו לזו , אבל בשאר הכריתות , כגון חלב ודם , אין לנו. וכתב רבי אברהם (וי' כג , ל): יש הפרש בין "והאבדתי" ובין "ונכרתה" , ולא אוכל לפרש. יחשוב החכם (ראב"ע) , כי ה'אובדת' - תאבד , וה'נכרתת' - תִכחד , ולא ישא אלהים נפש (ע"פ ש"ב יד , יד). ותדע ותשכיל , כי ה'כריתות' הנזכרים ב'נפש' - בטחון גדול בקיום הנפשות אחרי המיתה ובמתן השכר בעולם הנשמות; כי באמרו יתברך "ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" (במ' טו , ל) , "ונכרתה הנפש ההיא מלפני" (וי' כב , ג) - יורה כי הנפש החוטאת היא תכרת בעונה (ע"פ יח' יח , כ) , ושאר הנפשות , אשר לא חטאו - תהיינה קיימות לפניו בזיו העליון. ולכך הוא מפרש "הנפש ההיא עונה בה" (במ' טו , לא) - כי העון אשר בה הוא יכריתנה. וטעם זה הענין , כי נשמת האדם נר יי' (ע"פ מש' כ , כז) , אשר נופחה באפינו מפי עליון ונשמת שדי (ע"פ איוב לג , ד) , כמו שנאמר "ויפח באפיו נשמת חיים" (בר' ב , ז). והנה היא בענינה , לא תמות; ואיננה מורכבת , שתִפָּרד הרכבתה ותהיה לה סבת הויה והפסד כמורכבים , אבל קיומה ראוי והוא עומד לעד כקיום השכלים הנבדלים. ולכך לא יצטרך הכתוב לומר כי בזכות המצות יהיה קיומה , אבל יאמר כי בעונש העברות תתגאל ותטמא ותכרת מן הקיום הראוי; והוא הלשון שתפסה בהן התורה 'כרת' - כענף הנכרת מן האילן שממנו יחיה שרשו. והוא מה שאמרו רבותינו (ראה ספ"ב קיב): "מקרב עמה" (במ' טו , ל) - ועמה שלום; כי ה'כרת' של הנפש החוטאת יורה על קיום שאר הנפשות שלא חטאו , והן "עמה" , שהן בשלום. וכבר פירשנו (שמ' ו , ב - ה) , כי כל היעדים שבתורה , בהבטחות או בהתראות , כולם מופתים מן הנסים הנסתרים , בדבר מופתי תבטיח ותזהיר התורה לעולם; ולכן תזהיר בכאן ב'כרת' , שהוא ענין נסי , ולא תבטיח בקיום , שהוא ראוי. והנה הכריתות שבתורה הם שלשים ושש , ומהם רבים באיסורי הערוה , רצוני לומר: על בעילה האסורה; וכן מיתות של בית דין בענין הבעילה רבות , שש עשרה , ואין באיסור המאכלים מיתה כלל. והטעם בהיות העונשין הגדולים , כמיתת בית דין והכרת , בעניני הבעילה - מפני שגלוי עריות דבר נמאס מאד אצל התורה , כנזכר בזאת הפרשה ובמקומות רבים בכתוב. וחכמים מזכירין לעולם: 'עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים' - יזכירו אותה אחר עבודה זרה וקודם שפיכות דמים; וכמו שאמרו (ראה סנה' קו , א): אלהיהם של אלו שונא זמה הוא. ויש לענין יסוד גדול בסוד היצירה. והרב אמר ב'מורה הנבוכים' (ג , מא): בעבור היות יצר האדם גדול בענין המשגל , והתאוה בו רבה; והדברים שהם רבי המכשולות צריכים ענש גדול ליסר מהם. וגם זה אמת.