מאגר הכתר ויקרא פרק יח עם פירוש ראב"ע

פרק יח
(ב) ובעבור שהזכיר דברי השעירים שהיו עושים במצרים (ראה וי' יז , ז) , נסמכה זאת הפרשה. והעריות - על מעשה ארץ כנען , כי כן מפורש בסוף (ראה להלן , כד - כז). וטעם אני יי' אלהיכם - על זה התנאי אהיה אלהיכם. (ג) ובחוקותיהם לא תלכו - שלא ירגיל אדם ללכת בְּדרך עד שיהיה לו חוק. ומעשה ארץ מצרים - על המשפטים; והראיה: "את משפטי תעשו" (להלן , ד) - הם הכתובים על ספר הברית , המפורשים בפרשת 'ואלה המשפטים' (שמ' כא - כג). (ד) אני יי' אלהיכם - אז אהיה אלהיכם. (ה) וטעם ושמרתם את חוקותי ואת משפטי - לבאר שהם חיים לעושיהם בשני עולמות; כי המבין סודם , חי העולם יחיינו ולא ימות לעולם. על כן כתוב אני יי' , כאשר פרשתי. (ו) איש איש - כל איש ואיש. ובעבור שלא הזכיר 'מבית ישראל' (ראה וי' יז , ג) , לא נעזב הגר שיעשה אחת מהתועבות הנזכרות בארצנו , שלא יטמא את הארץ. אל כל שאר בשרו - שם כלל לכל העריות; ואחר כן פרט. ורב אהרן אמר , שפירושו שלא להוציא שכבת זרע לבטלה. תקרבו - כנוי לשכיבה; וכן "ואקרב אל הנביאה" (יש' ח , ג); וקרוב ממלת "אל תגשו אל אשה" (שמ' יט , טו). ערוה - דבר מגונה נחשף , צריך להתכסות. וטעם אני יי' - שהשם אוהב הנבדל לעָבדו ולשמוע דברו; והר סיני לעד (ראה שם) , גם הראשון (ראה פירושו לבר' ג , ו); והוא סוד האדם. ובעבור שיצר לב האדם כבהמות , לא יתכן לאסור כל הנקבות , והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל שעה. ובפרשת "כי תצא מחנה" (דב' כג , י) אגלה לך סוד סתום וחתום. והנה כל המתגאל , ירחק משם השם המקובל; על כן הזכיר אני יי'. (ז-י) ערות אביך - והחל מהאב , שהוא קודם הבן; ואמר , שאסור הוא כל מי שהיא ערות אב ואם. והנה היא , האם , בראש , ואחר כן ערות אשת אב ואיננה אם , ואחר כן האחות שהיא בת אביו או בת אם. מולדת בית - דברי המתרגם ארמית ידועים. גם מולדת בית - שנולדה על משפט בית ישראל אחר אירוסין וקדושין. מולדת חוץ - חוץ מהמנהג. ויש אומרים כי פירוש מולדת - כמו "יולדו על ברכי יוסף" (בר' נ , כג): שגדלה עמך בבית; או היא במקום אחר ומדינה אחרת , וגדלה בחוץ מבית האב עמך. ואחר כן הזכיר בת בנך. (יא) ערות בת אשת אביך - יש אומרים , שהיא האחות מאב ואם; ואנחנו ידענו כי השוכב עמה עובר על שני 'לאוין'. ויש אומרים: בא זה הפסוק לחזוק. הצדוקים אמרו שאיננה בת אם , ויפרשו מולדת אביך - שגִדְּלה אביך; והטעם , שלקח האב אשה , והיתה לה בת קטנה. וכן יפרשו על תמר , וראייתם: "דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך" (ש"ב יג , יג); רק לא היתה מולדת דוד. ואחר שהמעתיקים אמרו (יבמות כב , ב) כי בת אשת אב מותרת , אין צורך להשיב על הבודאים מלבם. ויתכן להיות בת אשת אביך - בת אנוסה. (יב-יג) ומלת 'שאר' ו'בשר' (ראה לעיל , ו) קרובים בטעם. (יד) דודתך היא - חשובה היא כדודתך; וכן "לעיני חנמאל דודי" (יר' לב , יב). והנה מה יעשו הסומכים במצות על התורה לבדה , כי לא אסר הכתוב אשת אחי האם , ולא אם האב ואם האם?! על כן אנחנו צריכים לקבלה. ויתכן שלא הזכיר אשת אחי האם כי נלמוד מאשת אחי האב , והזכירה ב'קדושים' (ראה וי' כ , כ). גם הנזכרות אם האב ואם האם , שלא הזכירם - כי הכתוב דבר על ההוה. (טז) ערות אשת אחיך - בפרשת "כי ישבו אחים" (דב' כה , ה). והאומר: למה לא הזכיר הכתוב הבת? - והיא מפורשת: "ערות אשה ובתה" (להלן , יז) - בתו או שאיננה בתו; כי אחר ששכב עם האם , נאסרה הבת. (יז) שארה הנה - הם שני שמות: "שאר" (לעיל , יב) עם שארה; והיה האל"ף ראוי לנוח כלמ"ד "שַׂלְמָה" (שמ' כב , ח) , לולי שהוא מהגרון. (יח) לצרור - מגזרת "וכעסתה צרתה" (ש"א א , ו). והנה לא הזכיר בפרשת 'קדושים תהיו' (ראה וי' כ) עונש השוכב עם שתי אחיות , כאשר לא הזכיר עונש השוכב עם בת בנו ובת בתו. וטעה המפרש כי רחל ולאה לא היו אחיות , וראייתו: "כי את כל התועבות האל" (להלן , כז); וזאת איננה ראיה גמורה. והשואל: איך יעניש השם על דבר שלא הזהיר? יש משיבים , כי בני נח נצטוו על אלה העריות; ואחרים אמרו: אע"פ שהכתוב אמר "את כל התועבות" , בשם כלל , אין הפירוש על כולם כי אם על רובם. ודעתי - תדענה בפרשת 'וילך משה' (דב' לא , טז). (יט) והשוכב עם הנדה חשוב מהעריות. (כ) ואל אשת עמיתך - להוציא השבויה; ויש אומרים כי כבר היתה אסורה. ואשר גברה תאות יצרם על דעת לבם תעו בפירוש לזרע. וידענו , כי המשגל נחלק לשלושה חלקים: האחד לפריה ורביה בלא תאוה , והשני להקל מִלֵחת הגוף , והשלישי לתאוה , הנמשלת לתאות הבהמה. ואחר שאמר הכתוב לזרע , שטעמו: אפילו לזרע , הנה היא אסורה איסור חמור; ו"מזרעך לא תתן" הבא אחריו (להלן , כא) לעֵד. והוסיף לטמאה בה - כי לא יִנָקה כל הנוגע בה , והוא טמא לעולם. ובפסוק זה אסר הנכרית כלל. ואין טענה מהשבויה , כי היא מתיהדת. (כא) למולך - שם צלם. ודרשו רבותינו ז"ל (ראה סנה' סד , א) שהוא שם כלל: כל מי שימליכנו עליו. ויתכן שהוא תועבת בני עמון (ראה מ"ב כג , יג). ומלת להעביר - כמו "לשרוף" (יר' ז , לא) , כי זאת היתה עבודתו. ויש אומרים , כי יעביר הבן על האש , ויש מי שיחיה ויש מי שימות. ואחרים פירשו , בעבור שאין בפסוק זֵיכר אש: להעביר מתורת השם לדת המולך. וחללת השם שהוא נקרא עליך (ע"פ דב' כח , י) , שהוא אלהיך , בתתך מזרע קדש למולך. והגאון אמר (ראה רס"ג לשמות ע' צט - ק) , כי הניאוף - על שמונה מעלות , והקשה שבכולם - הבהמה , שהיא ממין אחר; ואחריה הזכר - שכל המין אסור; ואחריה ערות אשת אב וחביריה שהם אסורות בכל עת. ולא אאריך , כי לא יועילו אילו הדברים , כי הכתוב אמר על כולם "ונכרתו הנפשות העושות" (להלן , כט). (כב) ואת זכר - אחר שמצאנו "הן שכבתי אמש את אבי" (בר' יט , לד) , הנה אזהרה לשוכב ולנשכב. ויאמר רב חננאל ז"ל , כי יש מי שיחדש בגופו כצורת בשר אשה; וזה לא יתכן בתולדת. ויש אומרים (ראה יבמות פג , ב): אנדרוגינס. וכל הצער הזה בעבור 'משכבי אשה' - לשון רבים; ודברי יחידים: שני משכבים (ראה תו"כ קדושים פרשתא י , ט). והנכון בעיני , שהמצוה כפשוטה. גם אנשי תושיה (ראה יבמות פג , ב) חייבו מיתה עליה. והכתוב אחז דרך כבוד , לאמר כמו "לא תקרב" (לעיל , יד). ואחר שהזכר נברא לעשות והנקבה להעשות , הזהיר הכתוב שלא תהפך דברי השם. ויש להוציא הזרע , על כן מלת משכבי; ואין ראוי להאריך. והזכיר תועבה היא - כי הוא דבר נתעב לנפש קדושה , אפילו בתולדת. (כג) ומלת שכבתך - כבר פרשתיה (ראה וי' טו , טז). ויתכן להיותו "משכבי" (לעיל , כב) , כי עם השכיבה יקרה קרי. וכאשר אמר באשת איש "לטמאה בה" (לעיל , כ) , כן אמר בבהמה. ובכל בהמה - נקבה , ולפני בהמה - זכר. לרבעה - שב אל הבהמה , כי האשה היא הנרבעת. וזאת המלה מגזרת "ארבעה" (מש' ל , כד). תבל הוא - אנשי הדקדוק אמרו (ראה רקמה ע' קמח) , שזאת המלה מהכפל , כמו "תמס יהלוך" (תה' נח , ט) , והתי"ו נוסף. ואמרו , כי טעמה כמו 'השחתה'. ויש אומרים (ראה השגה: 'שרר') כי גם "מבול" (בר' ט , יא) ממנו , וקרוב מגזרת "בלל יי' שפת כל הארץ" (בר' יא , ט). וזה הכלל: אסר הכתוב כל מי שיוכל אדם להתיחד עמם , ואשת איש ונכריה ואשר לא יוליד; כי מין לא יוליד כי אם ממינו ובמינו. (כד) אל תטמאו - דגשות הטי"ת להתבלע תי"ו 'התפעל' , ולא נו"ן בנין 'נפעל'; והעד: דגשות המ"ם כמשפט. והנה הזכיר על כלם שהם מטמאים הנפש. משלח מפניכם - טעמו: מהארץ הטהורה; מתים או מגורשים. (כה) ותקיא הארץ - וכל מה שיקיא האדם הוא נתעב בעיניו , ואליו לא ישוב. (כו) ושמרתם... את חקותי - אלה שאמרתי לכם: אלה תהיינה אסורות. ואת משפטי - שתעשו המשפט שאצוה על העובר על אחת מהן. וטעם ולא תעשו מכל התועבות האלה , שנית - להכניס הגר; כי זאת המצוה היא שוה לאזרח ולגר , בעבור שהוא דר בארץ ישראל. ואם יש לך לב תוכל להבין , כי בימי יעקב , שלקח שתי אחיות בחרן (ראה בר' כט , כג - כח) , ואחריו עמרם , שלקח דודתו במצרים (ראה שמ' ו , כ) , לא נטמאו בהן. (כז-כח) וטעם כי את כל התועבות האל - שתדעו זה גם אתם גם בניכם , שתִשָמרו אתם ותהיה הארץ טהורה ולא תקיא הארץ אתכם. 'האל' עם "האלה" (לעיל , כו) - שוה; כמו "ההם" (בר' ד , ו) - "האנשים ההמה" (במ' ט , ז). ואין זאת דעת הגאון. כאשר קאה - פועל עבר , מגזרת "שתו ושכרו וקיו" (יר' כה , כז); כי אותיות יהו"א מתחלפים. ויש 'ארץ' לשון זכר: "נעתם ארץ" (יש' ט , יח); "ולא נשא אותם הארץ" (בר' יג , ו). או תחסר מלת 'היא' , כאילו הוא: 'כאשר היא קאה' , על משקל "באה עם הצאן" (בר' כט , ו). (כט) ונכרתו הנפשות העושות - בפרהסיא , שתמיתום; ואם בסתר , אני אכריתם. (ל) ושמרתם את משמרתי - זאת המשמרת , והיא: לבלתי עשות. וטעם אשר נעשו לפניכם - שלא יאמר אדם: הואיל ועשו כן הקדמונים , אעשה כן גם אני (ע"פ דב' יב , ל). וטעם אני יי' אלהיכם - דבק עם משמרתי; שלא ישאל חסר לב: למה זאת המשמרת? כי אם אני יי' אלהיכם , עשו כל אשר אצוה אתכם!