מאגר הכתר ויקרא פרק יט עם פירוש ראב"ע

פרק יט
{פרשת קדשים} [א] וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
[ב] דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[ג] אִ֣ישׁ אִמּ֤וֹ וְאָבִיו֙ תִּירָ֔אוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[ד] אַל־תִּפְנוּ֙ אֶל־הָ֣אֱלִילִ֔ם וֵֽאלֹהֵי֙ מַסֵּכָ֔ה לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[ה] וְכִ֧י תִזְבְּח֛וּ זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים לַיהוָ֑ה לִרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּחֻֽהוּ:
[ו] בְּי֧וֹם זִבְחֲכֶ֛ם יֵאָכֵ֖ל וּמִֽמָּחֳרָ֑ת וְהַנּוֹתָר֙ עַד־י֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף:
[ז] וְאִ֛ם הֵאָכֹ֥ל יֵאָכֵ֖ל בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י פִּגּ֥וּל ה֖וּא לֹ֥א יֵרָצֶֽה:
[ח] וְאֹֽכְלָיו֙ עֲוֺנ֣וֹ יִשָּׂ֔א כִּֽי־אֶת־קֹ֥דֶשׁ יְהוָ֖ה חִלֵּ֑ל וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ:
[ט] וּֽבְקֻצְרְכֶם֙ אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֔ם לֹ֧א תְכַלֶּ֛ה פְּאַ֥ת שָׂדְךָ֖ לִקְצֹ֑ר וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט:
[י] וְכַרְמְךָ֙ לֹ֣א תְעוֹלֵ֔ל וּפֶ֥רֶט כַּרְמְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[יא] לֹ֖א תִּגְנֹ֑בוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁ֥וּ וְלֹא־תְשַׁקְּר֖וּ אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ:
[יב] וְלֹא־תִשָּׁבְע֥וּ בִשְׁמִ֖י לַשָּׁ֑קֶר וְחִלַּלְתָּ֛ אֶת־שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה:
[יג] לֹא־תַעֲשֹׁ֥ק אֶת־רֵעֲךָ֖ וְלֹ֣א תִגְזֹ֑ל לֹֽא־תָלִ֞ין פְּעֻלַּ֥ת שָׂכִ֛יר אִתְּךָ֖ עַד־בֹּֽקֶר:
[יד] לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה:
[שני] [טו] לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֙וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט לֹא־תִשָּׂ֣א פְנֵי־דָ֔ל וְלֹ֥א תֶהְדַּ֖ר פְּנֵ֣י גָד֑וֹל בְּצֶ֖דֶק תִּשְׁפֹּ֥ט עֲמִיתֶֽךָ:
[טז] לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה:
[יז] לֹא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא:
[יח] לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה:
[יט] אֶֽת־חֻקֹּתַי֘ תִּשְׁמֹרוּ֒ בְּהֶמְתְּךָ֙ לֹא־תַרְבִּ֣יעַ כִּלְאַ֔יִם שָׂדְךָ֖ לֹא־תִזְרַ֣ע כִּלְאָ֑יִם וּבֶ֤גֶד כִּלְאַ֙יִם֙ שַׁעַטְנֵ֔ז לֹ֥א יַעֲלֶ֖ה עָלֶֽיךָ:
[כ] וְ֠אִישׁ כִּֽי־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה שִׁכְבַת־זֶ֗רַע וְהִ֤וא שִׁפְחָה֙ נֶחֱרֶ֣פֶת לְאִ֔ישׁ וְהָפְדֵּה֙ לֹ֣א נִפְדָּ֔תָה א֥וֹ חֻפְשָׁ֖ה לֹ֣א נִתַּן־לָ֑הּ בִּקֹּ֧רֶת תִּהְיֶ֛ה לֹ֥א יוּמְת֖וּ כִּי־לֹ֥א חֻפָּֽשָׁה:
[כא] וְהֵבִ֤יא אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ לַֽיהוָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֵ֖יל אָשָֽׁם:
[כב] וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן בְּאֵ֤יל הָאָשָׁם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה עַל־חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֑א וְנִסְלַ֣ח ל֔וֹ מֵחַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֥ר חָטָֽא: פ
[שלישי] [כג] וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כָּל־עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל וַעֲרַלְתֶּ֥ם עָרְלָת֖וֹ אֶת־פִּרְי֑וֹ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים לֹ֥א יֵאָכֵֽל:
[כד] וּבַשָּׁנָה֙ הָרְבִיעִ֔ת יִהְיֶ֖ה כָּל־פִּרְי֑וֹ קֹ֥דֶשׁ הִלּוּלִ֖ים לַיהוָֽה:
[כה] וּבַשָּׁנָ֣ה הַחֲמִישִׁ֗ת תֹּֽאכְלוּ֙ אֶת־פִּרְי֔וֹ לְהוֹסִ֥יף לָכֶ֖ם תְּבוּאָת֑וֹ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[כו] לֹ֥א תֹאכְל֖וּ עַל־הַדָּ֑ם לֹ֥א תְנַחֲשׁ֖וּ וְלֹ֥א תְעוֹנֵֽנוּ:
[כז] לֹ֣א תַקִּ֔פוּ פְּאַ֖ת רֹאשְׁכֶ֑ם וְלֹ֣א תַשְׁחִ֔ית אֵ֖ת פְּאַ֥ת זְקָנֶֽךָ:
[כח] וְשֶׂ֣רֶט לָנֶ֗פֶשׁ לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בִּבְשַׂרְכֶ֔ם וּכְתֹ֣בֶת קַעֲקַ֔ע לֹ֥א תִתְּנ֖וּ בָּכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה:
[כט] אַל־תְּחַלֵּ֥ל אֶֽת־בִּתְּךָ֖ לְהַזְנוֹתָ֑הּ וְלֹא־תִזְנֶ֣ה הָאָ֔רֶץ וּמָלְאָ֥ה הָאָ֖רֶץ זִמָּֽה:
[ל] אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֽה:
[לא] אַל־תִּפְנ֤וּ אֶל־הָאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים אַל־תְּבַקְשׁ֖וּ לְטָמְאָ֣ה בָהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[לב] מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם וְהָדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה: ס
[רביעי] [לג] וְכִֽי־יָג֧וּר אִתְּךָ֛ גֵּ֖ר בְּאַרְצְכֶ֑ם לֹ֥א תוֹנ֖וּ אֹתֽוֹ:
[לד] כְּאֶזְרָ֣ח מִכֶּם֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם הַגֵּ֣ר׀ הַגָּ֣ר אִתְּכֶ֗ם וְאָהַבְתָּ֥ לוֹ֙ כָּמ֔וֹךָ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[לה] לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֖וֶל בַּמִּשְׁפָּ֑ט בַּמִּדָּ֕ה בַּמִּשְׁקָ֖ל וּבַמְּשׂוּרָֽה:
[לו] מֹ֧אזְנֵי צֶ֣דֶק אַבְנֵי־צֶ֗דֶק אֵ֥יפַת צֶ֛דֶק וְהִ֥ין צֶ֖דֶק יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[לז] וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה: פ

פרק יט
(ב) טעם אל כל עדת בני ישראל - להוציא הגרים , בעבור שהם נזהרים על העריות כישראלים; וטעם להזכיר זאת הפרשה אחרי העריות , שלא יחשבו כי בעבור שמירת העריות לבדם יעמדו בארץ. אמר להם שגם יש מצות אחרות - אם לא תשמרום תגורשו מן הארץ , והם עשרת הדברים הנזכרים (ראה שמ' כ , א - יד). כי הנה אזהרה על עבודה זרה אחר שאמר כי קדוש אני יי' - כי הוא כנגד דבור הראשון על דעת רבים; "ולא תשבעו בשמי" (להלן , יב) הוא דבור "לא תשא" (שמ' כ , ז); "ואת שבתותי תשמורו" (להלן , ג) - "זכור את יום השבת" (שמ' כ , ח); גם "איש אמו ואביו תיראו" (להלן , ג) הוא דבור "כבד את אביך ואת אמך" (שמ' כ , יב); גם "לא תעמד על דם רעך" (להלן , טז) - דבור "לא תרצח" (שמ' כ , יג); ודבר השפחה הנחרפת (להלן , כ - כב) - אזהרת "לא תנאף" (שמ' כ , יג) , עם שהיא חפשית. גם "לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו" (להלן , יא) ו"לא תעשוק את רעך" (להלן , יג) - כנגד השלשה הנשארים (ראה שמ' כ , יג - יד). (ג) וכבר אמרתי לך בפרשת 'ואלה המשפטים' (בפירוש ב , הארוך , שמ' כא , ב) , שכל מצוה ומצוה עומדת בפני עצמה , לכן יש כדמות סמך להדבק הפסוקים. והנה פירוש 'קדושים': תחלתו איש אמו ואביו תיראו; והנה אמר כי יאריכון ימי המכבד (ראה שמ' כ , יב) , אם כן יִקצרון ימי המקלה; על כן אמר תיראו. וטעם להזכיר האם קודם האב - כי הקטן איננו מכיר בתחלה כי אם אמו , ואחר כן אביו. ואחר כן שבת - כי מצוה על הקטן לשמור את השבת , ואין ככה שאר המועדים. ואחר כן יכיר אלהיו , ששבת ביום השביעי , ואחריו "אל תפנו אל האלילים" (להלן , ד). ומורא האבות ידוע מהקבלה (ראה תו"כ קדושים פרשתא א , ב - ד). ואמר 'איש' פעם אחת - דרך קצרה; ואמר 'תיראו' , לשון רבים - כי חייבים הרואים ללמדו ולהכריחו; וכן בשמירת שבת. וטעם אני יי' אלהיכם - שתעשו כמוני , ששבתתי מכל מלאכה. (ד) אל תפנו - בלב , ואפילו להסתכל. האלילים - הם הפסילים; ונקראו כן כי הם דבר שקר , כמו "רופאי אליל כולכם" (איוב יג , ד). ויתכן להיותו מגזרת 'אַל'; והטעם , שאיננו 'יש'. ואלהי מסכה - לקבל כח עליונים , כי אין צורך לאלוה אחר עמי; על כן כתוב אני יי' אלהיכם. ובלשון רבים , תפנו , גם תעשו - כי הרואה ולא יגלה הדבר הוא משתתף עמו. (ה) וכי תזבחו זבח שלמים - דבק עם הכתוב למעלה , בעבור שלא יזבחו לשדים לא אלוה (ע"פ דב' לב , יז; ראה וי' יז , ז) , כי אם לַשם לבדו. וטעם לשון רבים , תזבחו - כי על הרוב דבר הכתוב , שיתחברו אנשים על זבח אחד. וטעם לרצונכם - שיביאו הזבח ברצונם ולא בהכרחה. (ח) ואוכליו - כל אחד מאוכליו; וכן "צדיקים ככפיר יבטח" (מש' כח , א). כי את קדש יי' חלל - אחר שהקריבו האֵמוּרים לגבוה , הנה כל הבשר יִקדש. וחלל - מגזרת "חול" (ש"א כא , ה); שאין לו טעם כדמות "חלל" (תה' קט , כב). ובפרשה הזאת באר עונש העון: ונכרתה הנפש ההיא. (ט) וטעם ובקצרכם אחר זבח השלמים (ראה לעיל , ה - ח): כאשר נתתם לַשם האֵמורים , כן תתנו מקציר ארצכם לכבוד השם לעני ולגר (ראה להלן , י). ודקדוק ובקצרכם - זר , והוא שם הפועל. פאת שדך - שיעזוב פאה בשדה. ולקט - ידוע. (י) תעולל - תכרית העוללות , הם הקטנים , כדמות "עולל" (יר' ו , יא); גם יקראו "יונקות" (ראה יח' יז , כב). וזאת המלה כמו "ושרשך מארץ חיים" (תה' נב , ז) , שטעמו: יכרית השרש; וכן "מסעף פורה" (בנוסחנו: פארה; יש' י , לג) - יכרית הסעיף. ופרט - ידוע מדברי הקבלה (ראה משנה פאה ו , ה); מגזרת "הפורטים על פי הנבל" (עמ' ו , ה). לעני - ישראל. ולגר - הגר אתכם (ע"פ וי' יט , לד). (יא) וטעם לא תגנובו אחר כן: כי הנה צויתיך שתתן משלך לכבוד השם , אף כי שתקח מה שהוא לאחרים! וטעם תגנובו - כי הרואה ומחריש גם הוא גנב. תכחשו - בפקדון מופקד אצלך; והיודע ואיננו מעיד , גם הוא מכחש. תשקרו - שיבקש ממון מי שאין לו אצלו כלום. (יב) וטעם ולא תשבעו בשמי אחר "לא תגנובו" (לעיל , יא) - כי החשוד בגנבה ופקדון , ישבע. וטעם תשבעו - להכניס המשביע. וטעם וחללת - שהנשבע לשקר מכחש השם , כאשר פירשתי (בפירוש ב , הארוך , שמ' כ , ז). (יג) לא תעשוק את רעך - בסתר; ולא תגזול - בגלוי , בחזקה. פעולת - כמו 'שכירות'; וכן "ופעולתו לפניו" (יש' מ , י). ויתכן היותו דרך קצרה , והטעם: שכר פעולתו. ורבים (ראה רש"י) פירשוהו על שכיר יום; שיאמר לו: גם תעשה בבקר , ובבקר אתן לך שכר שני ימים. והמעתיקים אמרו (ראה ב"מ קי , ב) כי הוא שכיר לילה; כי שכיר יום "לא תבא (בנוסחנו: תבוא) עליו השמש" (דב' כד , טו). (יד) וכן לא תקלל חרש - בעבור שיש לך כח. וכן ולפני עור. ויראת מאלהיך - שהוא יכול להענישך , לשומך חרש ועור. (טו) לא תעשו עול - על הדיינים והעדים ידבר. גדול - בממון , כברזלי (ראה ש"ב יט , לג). (טז) רכיל - כמו "רכולתך" (יח' כו , יב); "מכל אבקת רוכל" (שה"ש ג , ו); והטעם: המלשין; כי הרוכל מעתיק (ע"פ איוב ט , ה): יקנה מזה ויתן לזה , ורכיל יגלה (ע"פ מש' יא , יג) לזה מה ששמע מזה. ולא תעמד על דם רעך - שלא יתחבר עם אנשי דמים. וידוע כי כמה נרצחו ונהרגו בעבור המלשינות; ודואג האדומי לעד (ראה ש"א כב , ט - יט). וטעם אני יי' - רואה מה שאתה עושה בסתר. (יז) לא תשנא את אחיך... - והנה אלה המצות כולם נטועות בלב , ובהשמרם יֵשבו בארץ; כי על שנאת חנם חרב בית שני. הוכח תוכיח - שמא תחשדהו בדבר , ולא היה כן; וזה טעם ולא תשא עליו חטא - כי עונש יהיה לך בעבורו. (יח) לא תקום ולא תטור - מפורש בדברי רבותינו ז"ל (ראה תו"כ קדושים פרשתא ב פרק ד , י - יא). ואהבת לרעך כמוך - על דעת רבים שהלמ"ד נוסף , כלמ"ד "הרגו לאבנר" (ש"ב ג , ל). ועל דעתי שהוא כמשמעו: שיאהב הטוב לחבירו כמו לנפשו. וטעם אני יי' - כי אני , אלוה אחד , בראתי אתכם. (יט) וטעם להזכיר אחרי אלה המצות בהמתך לא תרביע כלאים - להזהיר: אחר היותך קדוש , שלא תעשה חמס לבן אדם כמוך , גם לא תעשה לבהמה , לשנות מעשה השם; על כן כתוב את חוקותי תשמרו - לשמור כל מין , שלא יתערב מין עם מין. כלאים - שני מינין; ועוד אפרש מלת כלאים. וטעם השדה והבגד - להיות לזכרון; כי יש מצות רבות לזֵיכר , כחג המצות (ראה שמ' כג , טו) , וסוכות (ראה וי' כג , מג) , וציצית (ראה במ' טו , לט) , ושופר (ראה וי' כג , כד) , ומזוזה (ראה דב' יא , יח - כ) , ותפילין (ראה שמ' יג , ט). ופה ארמוז לך סוד: דע , כי השלם - שלם , על כן כתוב באברהם "וישמור משמרתי מצותי חוקותי ותורותי" (בר' כו , ה). שעטנז - המעתיקים אמרו (ראה תו"כ קדושים פרשתא ב פרק ד , יח) , שהוא שלש מלות , או מחומשת; ופירושה: 'מעורב'. והוא שם , והוא לבדו במקרא. (כ) והיא שפחה - אמרו המכחשים , שאיננה יהודית. והנכון על הפשט , שהיא הנזכרת בפרשת "וכי ימכור איש את בתו לאמה" (שמ' כא , ז) , והיא ישראלית. והטעם , שהיא יעודה שיקחנה אדוניה או בנו , ואינה מאורשה. וזה טעם כי לא חופשה - אינה חפשית עד שתהיה מאורשה כמשפט הבנות. ומלת נחרפת - על דעת רבים (ראה רש"י): 'יעודה'. ולפי דעתי , שהמלה מגזרת "חרפה" (בר' לד , יד) , בעבור היותה שפחה והיא בתולה ברשות אחר , ואינה מאורשה. והפדה - שם הפועל מ'הבנין שלא נקרא שם פועלו' מ'הכבד הנוסף'. והטעם , שלא פדאה אביה או אחד ממשפחתה קודם היותה בוגרת. או חופשה - השרק במקום קמץ חטף , כי האחד "חופש" (יח' כז , כ). הטעם , שהיה המנהג לכתוב לה גט חופש אם מכרה האב עד זמן קצוץ. והמעתיקים אמרו (ראה תו"כ קדושים פרשתא ב פרק ה , ב) , שחציה חפשית וחציה אמה; והוא האמת. בקרת תהיה - יש אומרים שפירושו כמו "פילגש" (בר' לה , כב) , ואמרו (ראה רס"ג תהלים) כי כן "בנות מלכים ביקרותיך" (תה' מה , י). ולא פירשו נכון , כי "ביקרותיך" טעמו: השפחות היקרות; ונעלם היו"ד , בעבור היות האות המשרת בחרק; והיה בחרק , בעבור התחברות שנים שואין נעים: האחד תחת האות המשרת , והשני תחת האות הראשון שלהשרש בלשון נקבות (ראה מ"א ה , לא) , ואין כח בלשון להזכיר ככה; וכן משפט כל הלשון , ואין מלה זרה חוץ ממלת "מִיְּשֵינֵי אדמת עפר" (דנ' יב , ב) על קריאת בן נפתלי. ויש אומרים: בקורת - מגזרת "לא יבקר הכהן" (וי' יג , לו); והטעם , שיחפש הדבר. והמעתיקים אמרו (ראה מכות כב , ב) , כי יש עליו מלקות ברצועה של בָּקָר; וזה אמת מדברי הקבלה , והמלה כדמות אסמכתא. (כא) וטעם להזכיר זאת הפרשה , כי הוא עושק אדוני השפחה , על כן יביא איל אשם. ועוד , על דרך דרש , שזאת השכיבה כמו "כלאים" (לעיל , יט): חפשי עם שפחה. (כב) ונסלח לו - אפרשנו עוד (במ' יד , יט). (כג) וטעם להזכיר ערלת הפרי - בעבור שהזכיר זרע השדה (ראה לעיל , יט) , וזרע האשה (ראה לעיל , כ) שהיא כארץ , הזכיר גם הנטוע. וידוע כי הפרי הבא עד שלש שנים אין בו תועלת , ומזיק כאשר יזיק לגוף כל דג שאין לו סנפיר וקשקשת (ראה וי' יא , י) , ויזיק לנפש החכמה בשר כל עוף דורס והבהמות הטמאות (ראה שם , ב - ח , יג ואי'); והמשכיל יבין. וטעם וערלתם ערלתו - שאותו הפרי הוא חשוב כערלה , שהיא מזקת ולא תועיל , כערלת שפה (ראה שמ' ו , ל) ואזן (ראה יר' ו , י) וערלת בשר (ראה בר' יז , יד). וטעם וערלתם - שיהיה נחשב בעיניכם כדבר ערלה; גם יפה הוא מתורגם בארמית. יהיה לכם ערלים - פירוש 'וערלתם'. (כד) קדש הלולים - להלל לשם. והכהן יאכלנו. (כה) וטעם להוסיף לכם תבואתו - דבק עם "קדש הלולים" (לעיל , כד) , ואם הוא רחוק; וכן "שלם ישלם ואם אין לו" (ראה שמ' כב , ב) דבוק עם "חמשה בקר ישלם תחת השור" (שמ' כא , לז); ורבים כמוהם. וטעם אני יי' אלהיכם - שאוסיף ברכה בתבואה. (כו) לא תאכלו על הדם - דבק עם הכתוב למעלה , כי הזהיר על עץ נטוע שלא יאכל מפריו עד השנה החמישית , גם כן כל בשר טהור לא יאכל עד שיזרוק דמו על מזבח השם , אם היה קרוב אל מקום הקדש (ראה וי' יז). והעד הנאמן: דברי שאול , כי הארון היה עמו; כי כן כתוב "הנה האוכלים על הדם" (ראה ש"א יד , לג) - כאילו אכלו זבחים לשעירים , כאשר פירשתי (וי' יז , ז) , שהיה כן מנהגם במצרים לזבוח בשם השדים. כי אחר שלא נזרק הדם על המזבח , הנה הדבר ברור. על כן דבק עמו לא תנחשו - כי במצרים היו אוכלים על הדם וזונים אחרי השדים , ובארץ כנען מנחשים ומעוננים , כי כן כתוב (ראה דב' יח , י); גם זה "כמעשה ארץ מצרים... וכמעשה ארץ כנען" (וי' יח , ג). ומלת "מנחש" (דב' יח , י) - מנסה , כמו "נחשתי ויברכני יי'" (בר' ל , כז). יש נִחוש בצורות ובמקלות ובמעשים ובתנועות ובימים ובשעות. תעוננו - יש אומרים: מלשון "ענה" (ראה מי' ו , ה) - שיחשוב בלבו דבר , ויטה אזניו לשמוע מה יענה המדבר; ולא אבה הדקדוק (ע"פ דב' כג , ו). ויש אומרים: מ'עוֹנָה' , לשון "ועונתה לא יגרע" (שמ' כא , י). והנכון בעיני: מגזרת "ענן" (בר' ט , יד) , כי ידוע כי יש מי שיסתכל בעננים ובדמותם ותנועתם. ויתכן להיות 'תעוננו' מפעלי הכפל , כמו 'תסובבו' , כי מצאנו "ועוננים כפלשתים" (יש' ב , ו). גם יתכן היותו מהבנין ה'כפול' , והעד: "מעונן ומנחש" (דב' יח , י). (כז-כח) וטעם זכר לא תקיפו פאת ראשכם - כמעשה הגוים , להיותם מובדלים מהם; ואחר ששער הראש והזקן לתפארת נברא , אין ראוי להשחת. ויש אומרים כי זה הפסוק דבק עם ושרט לנפש , כי יש מי שישחית פאת ראש , גם פאת זקן , בעבור המת. ושרט , גם הפאה בראש ובזקן , ידועים מדברי הקבלה (ראה תו"כ קדושים פרשתא ג פרק ו , ג - ט). ומלת לנפש - לנפש הגוף המת , וכן מתורגם; והוא האמת. ולא נדגש הנו"ן , להקל על הלשון. וכתובת קעקע - יש אומרים שהוא דבק עם ושרט לנפש , כי יש מי שירשום גופו בצורה ידועה באש , על המת; ויש עד היום מורשמים בנערותם בפניהם , להיותם מוכרים. ומלת 'קעקע' - 'כפולה' , כמו "רוקע הארץ וצאצאיה" (יש' מב , ה); והיא מגזרת "והוקע אותם" (במ' כה , ד). ועל דעת המתרגם היא מלה זרה; גם הוא נכון. (כט) וטעם להזכיר אל תחלל את בתך - בעבור "שרט לנפש" (לעיל , כח): שלא תתגלה לעיני הכל; כי קול באשה ערוה , ואף כי שרט. ולא תזנה הארץ - טעמו: יזנו אנשי הארץ; כמו "ארץ כי תחטא לי" (יח' יד , יג). (ל) וטעם להזכיר את שבתותי תשמורו - בעבור המת (ראה לעיל , כח); שאין אבילות בשבת. וטעם ומקדשי תיראו - על הכהן הגדול , שלא יהיה כשאר האבלים. וכן אזהרה על כל אנשי המקדש. וטעם אני יי' - שאם לא ייראו ממקדשו ויתנו לו כבוד , יענישם. (לא) וטעם להזכיר האובות והידעונים - בעבור המת (ראה לעיל , כח); וכן כתוב בישעיה "בעד החיים אל המתים" (ח , יט). האובות - מגזרת "וכאובות חדשים" (ראה איוב לב , יט); כי הם עיקר זאת האומנות. והידעונים - מגזרת "דעת" (במ' כד , טז); שיבקשו לדעת העתידות. וריקי מוח אמרו: לולי שהאובות אמת , גם כן דרך הכשוף - לא אסרם הכתוב. ואני אומר הפך דבריהם , כי הכתוב לא יאסור האמת , רק השקר; והעד: האלילים והפסילים. ולולי שאין רצוני להאריך , הייתי מבאר דבר בעלת אוב (ראה ש"א כח , ז ואי') בראיות גמורות. וטעם אל תפנו - ליודע האומנות. וטעם אל תבקשו - לִשְאוֹל כְּשָאוּל (ראה שם). וטעם אני יי' אלהיכם - שלא תבקשו כי אם השם לבדו. והנה הזכיר לטמאה - כי נפש הפונה והמבקש טמאה היא , אינה דבקה בשם. (לב) וטעם להזכיר מפני שיבה תקום - בעבור המת (ראה לעיל , כח); כי הזקן קרוב למיתה , כי גופו כמת נחשב. והנה טעמו: כל זקן וכל איש שיבה. וטעם ויראת מאלהיך - שיענישך בימי הזקנה. (לג) וכי יגור אתך גר - הזכירו אחר הזקן , והטעם: כאשר הזהרתיך לכבד הזקן הישראלי בעבור שאין לו כח , כן אזהירך על הגר; שכחך גדול מכחו , בעבור שהוא בארצך , ברשותך. (לד) ואהבת לו - מפורש (לעיל , יח). (לה) וטעם לא תעשו עול - בעבור הגר (ראה לעיל , לג - לד) , כטעם "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו" (דב' א , טז). וכן במדה - שלא יעשה מרמה במדת האמת; גם האמות משתנות. וכן במשקל , וכן במשורה; וזאת המלה לבדה , חוץ מספר יחזקאל (ד , יא) , והוא כלי לָמוֹד לח ויבש. ויתכן להיות פירוש במשפט - במנהג הידוע בארץ. (לו-לז) מאזני צדק אבני צדק - פירוש "במשקל" (לעיל , לה). איפת צדק - ביבש. והין צדק - בלח , פירוש "במשורה" (שם). וטעם אני יי' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם - בעבור שהזכיר "כי גרים הייתם בארץ מצרים" (לעיל , לד) , על כן אתם חייבים לשמור חקותי ומשפטי - בלבבכם , ועשיתם אותם. וטעם אני יי' - שתרדפו אחרי חקות ששמתי , כי כלם צדק.