מאגר הכתר ויקרא פרק יט עם פירוש רלב"ג

פרק יט
{פרשת קדשים} [א] וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
[ב] דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[ג] אִ֣ישׁ אִמּ֤וֹ וְאָבִיו֙ תִּירָ֔אוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[ד] אַל־תִּפְנוּ֙ אֶל־הָ֣אֱלִילִ֔ם וֵֽאלֹהֵי֙ מַסֵּכָ֔ה לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[ה] וְכִ֧י תִזְבְּח֛וּ זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים לַיהוָ֑ה לִרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּחֻֽהוּ:
[ו] בְּי֧וֹם זִבְחֲכֶ֛ם יֵאָכֵ֖ל וּמִֽמָּחֳרָ֑ת וְהַנּוֹתָר֙ עַד־י֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף:
[ז] וְאִ֛ם הֵאָכֹ֥ל יֵאָכֵ֖ל בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י פִּגּ֥וּל ה֖וּא לֹ֥א יֵרָצֶֽה:
[ח] וְאֹֽכְלָיו֙ עֲוֺנ֣וֹ יִשָּׂ֔א כִּֽי־אֶת־קֹ֥דֶשׁ יְהוָ֖ה חִלֵּ֑ל וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ:
[ט] וּֽבְקֻצְרְכֶם֙ אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֔ם לֹ֧א תְכַלֶּ֛ה פְּאַ֥ת שָׂדְךָ֖ לִקְצֹ֑ר וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט:
[י] וְכַרְמְךָ֙ לֹ֣א תְעוֹלֵ֔ל וּפֶ֥רֶט כַּרְמְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[יא] לֹ֖א תִּגְנֹ֑בוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁ֥וּ וְלֹא־תְשַׁקְּר֖וּ אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ:
[יב] וְלֹא־תִשָּׁבְע֥וּ בִשְׁמִ֖י לַשָּׁ֑קֶר וְחִלַּלְתָּ֛ אֶת־שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה:
[יג] לֹא־תַעֲשֹׁ֥ק אֶת־רֵעֲךָ֖ וְלֹ֣א תִגְזֹ֑ל לֹֽא־תָלִ֞ין פְּעֻלַּ֥ת שָׂכִ֛יר אִתְּךָ֖ עַד־בֹּֽקֶר:
[יד] לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה:
[שני] [טו] לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֙וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט לֹא־תִשָּׂ֣א פְנֵי־דָ֔ל וְלֹ֥א תֶהְדַּ֖ר פְּנֵ֣י גָד֑וֹל בְּצֶ֖דֶק תִּשְׁפֹּ֥ט עֲמִיתֶֽךָ:
[טז] לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה:
[יז] לֹא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא:
[יח] לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה:
[יט] אֶֽת־חֻקֹּתַי֘ תִּשְׁמֹרוּ֒ בְּהֶמְתְּךָ֙ לֹא־תַרְבִּ֣יעַ כִּלְאַ֔יִם שָׂדְךָ֖ לֹא־תִזְרַ֣ע כִּלְאָ֑יִם וּבֶ֤גֶד כִּלְאַ֙יִם֙ שַׁעַטְנֵ֔ז לֹ֥א יַעֲלֶ֖ה עָלֶֽיךָ:
[כ] וְ֠אִישׁ כִּֽי־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה שִׁכְבַת־זֶ֗רַע וְהִ֤וא שִׁפְחָה֙ נֶחֱרֶ֣פֶת לְאִ֔ישׁ וְהָפְדֵּה֙ לֹ֣א נִפְדָּ֔תָה א֥וֹ חֻפְשָׁ֖ה לֹ֣א נִתַּן־לָ֑הּ בִּקֹּ֧רֶת תִּהְיֶ֛ה לֹ֥א יוּמְת֖וּ כִּי־לֹ֥א חֻפָּֽשָׁה:
[כא] וְהֵבִ֤יא אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ לַֽיהוָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֵ֖יל אָשָֽׁם:
[כב] וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן בְּאֵ֤יל הָאָשָׁם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה עַל־חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֑א וְנִסְלַ֣ח ל֔וֹ מֵחַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֥ר חָטָֽא: פ
[שלישי] [כג] וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כָּל־עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל וַעֲרַלְתֶּ֥ם עָרְלָת֖וֹ אֶת־פִּרְי֑וֹ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים לֹ֥א יֵאָכֵֽל:
[כד] וּבַשָּׁנָה֙ הָרְבִיעִ֔ת יִהְיֶ֖ה כָּל־פִּרְי֑וֹ קֹ֥דֶשׁ הִלּוּלִ֖ים לַיהוָֽה:
[כה] וּבַשָּׁנָ֣ה הַחֲמִישִׁ֗ת תֹּֽאכְלוּ֙ אֶת־פִּרְי֔וֹ לְהוֹסִ֥יף לָכֶ֖ם תְּבוּאָת֑וֹ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[כו] לֹ֥א תֹאכְל֖וּ עַל־הַדָּ֑ם לֹ֥א תְנַחֲשׁ֖וּ וְלֹ֥א תְעוֹנֵֽנוּ:
[כז] לֹ֣א תַקִּ֔פוּ פְּאַ֖ת רֹאשְׁכֶ֑ם וְלֹ֣א תַשְׁחִ֔ית אֵ֖ת פְּאַ֥ת זְקָנֶֽךָ:
[כח] וְשֶׂ֣רֶט לָנֶ֗פֶשׁ לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בִּבְשַׂרְכֶ֔ם וּכְתֹ֣בֶת קַעֲקַ֔ע לֹ֥א תִתְּנ֖וּ בָּכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה:
[כט] אַל־תְּחַלֵּ֥ל אֶֽת־בִּתְּךָ֖ לְהַזְנוֹתָ֑הּ וְלֹא־תִזְנֶ֣ה הָאָ֔רֶץ וּמָלְאָ֥ה הָאָ֖רֶץ זִמָּֽה:
[ל] אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֽה:
[לא] אַל־תִּפְנ֤וּ אֶל־הָאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים אַל־תְּבַקְשׁ֖וּ לְטָמְאָ֣ה בָהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[לב] מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם וְהָדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה: ס
[רביעי] [לג] וְכִֽי־יָג֧וּר אִתְּךָ֛ גֵּ֖ר בְּאַרְצְכֶ֑ם לֹ֥א תוֹנ֖וּ אֹתֽוֹ:
[לד] כְּאֶזְרָ֣ח מִכֶּם֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם הַגֵּ֣ר׀ הַגָּ֣ר אִתְּכֶ֗ם וְאָהַבְתָּ֥ לוֹ֙ כָּמ֔וֹךָ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[לה] לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֖וֶל בַּמִּשְׁפָּ֑ט בַּמִּדָּ֕ה בַּמִּשְׁקָ֖ל וּבַמְּשׂוּרָֽה:
[לו] מֹ֧אזְנֵי צֶ֣דֶק אַבְנֵי־צֶ֗דֶק אֵ֥יפַת צֶ֛דֶק וְהִ֥ין צֶ֖דֶק יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[לז] וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה: פ

פרק יט
(ב) קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלהיכם - רוצה לומר , שתתקדשו מחסרונות החומר ותפרדו מעניינו בתכלית מה שאפשר לכם , ובזה תדמו לו לפי מה שאפשר , כי אני נבדל מחומר ונקי ממנו בכל האופנים. (ג) איש אמו ואביו תיראו - צוה במורא ההורים , כי בזה תועלת נפלא לקבל האדם מוסרי התורה. וזה , כי ההורים ייסרו זרעם ויַקנו להם המוסר אשר ישָמרו בו מהשחית עצמם וזולתם , כי זאת התכונה היא להורים בטבע לאהבת זרעם; ולזה ישמרו בכל האופנים שאפשר שלא יוזקו מצד רוע מנהגיהם בפעולותיהם , ושלא יזיקו זולתם , לשמרם שלא יזיקום. ועם זה גם כן ייסרום שלא יטו אל רוב המאכל והמשתה , כדי שלא ישחיתו קנייניהם. וזה כלו נמשך הוא לכוונת התורה; אמר: "כי כאשר ייסר איש את בנו יי' אלהיך מיסרך" (דב' ח , ה). ולזה התחיל שלמה בספר משלי להזהיר על זה המוסר; אמר: "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך" (א , ח). ולהיות מוסר ההורים מישיר לקבל מוסר התורה , הפליגה התורה בעונש הבן שלא יקבל מוסר ההורים , כמו שיתבאר בדין סורר ומורה (ראה דב' כא , יח - כא). עם שבזאת המצוה תועלת נפלא להיישיר האדם ליראת השם יתעלה; וזה , שאם צונו לירא מההורים לפי שכבר היו כלי מה לתולדתינו , כל שכן שיותר ראוי לאין שיעור לירא מהשם יתעלה , שהוא הסבה האמתית במציאותינו ובמציאות ההורים. וזה , שלא נוכל לייחס הוייתנו , עם מה שבה מיתרון החכמה , אל זרע האב והאם , ולא אל האב והאם , כי לא נמצא בהם אומנות בזה המעשה , עד שיכונו לעשות האיברים בזה האופן הנפלא שהם עליו. ולזה יחוייב שיהיה הפועֵל האמתי באלו ההויות שֵכֶל משיג מה שיעשהו , כמו שבארנו בספר מלחמות יי' (ה) , והתבאר עוד ב'מה שאחר הטבע'. והנה יראת ההורים הוא לעשות מה שיצוו לעשות , ולהשמר ממה שיזהירו מעשותו. וכן יהיה מיראתם שלא לחלוק על דבריהם , וכן תהיה מיראתם לשום מעלה גדולה בנפש; ולזה יחוייב שלא יקל לשבת במקומם או לעמוד במקומם. והוא מבואר , שלא יחוייב מפני יראת ההורים לעבור את דברי השם יתעלה כשיצוו על זה; וזה , כי יראתינו אותם הוא מפני מצות השם יתעלה , ולזה ראוי שנירא יותר מהשם יתעלה. והוא מבואר גם כן , שהאשה , אחר שתנשא , לא תמשול על זאת המצוה , כי היא מוכרחת לעבוד בעלה. ולזה לא ימשול האב להפר נדריה בהיותה בית אישה , אבל ימשול על זה אישה , כי היא מוכרחת להמשך לרצונו , כמו שיתבאר בפרשת 'ראשי המטות' (במ' ל , ז - טז). ואת שבתותי תשמורו - העירנו בזה , כי ביראת ההורים תועלת במדות ובדיעות , כמו העניין בשמירת שבתות השם יתעלה , שיש בהם תועלת במדות ובדיעות , כמו שביארנו במצות שבת (שמ' כ , התועלת העשירי) , ויתבאר עוד במה שיבא בשאר המועדות (סוף פרשת 'אמור'). (ד) אל תפנו אל האלילים - רוצה לומר , שלא תפנו במחשבתכם לענין האלילים , שיהיה זה סבה שתזנו אחריהם. והנה קרא העבודה הזרה 'אליל' , להורות שאין בה ממש , אבל הוא כמו הדבר שאין לו מציאות. ואלהי מסכה לא תעשו לכם - לפי שכבר אמר בפרשת 'יתרו': "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל" (שמ' כ , ד) , ואמר בזה המקום: ואלהי מסכה לא תעשו לכם , הנה נלמד ביאור זה העניין מהעניינים הנמשכים לו; וזה , שבפרשת 'וישמע יתרו' אמר תחלה: "לא יהיה לך אלהים אחרים" (שם , ג) , ואחר כן אמר: "לא תשתחוה להם" (שם , ה) , וזה מורה ששם הורה על עשיית הפסל , לא לעבדו; ובזה המקום , לפי שסְמָכה אל העניין שהוא תוספת קדושה , והוא אמרו אל תפנו אל האלילים , הנה תהיה הכונה בזה שלא נעשה אלהי מסכה אפילו לזולתינו. וזה , כי גם הצורות שהם לנוי - מנעה התורה שלא נעשם לנו , כמו שהתבאר מאמרו ואלהי מסכה לא תעשו לכם. ולזה הוא מבואר , שנמנע ממנו מעשיית אלהי מסכה לנוי: שאם היה לעבדו , הנה הוא נכלל באמרו "לא תעשה לך פסל" , ואם הוא לנוי נכלל באמרו "ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמ' כ , כ). ולזה תהיה הכונה בזה המקום , שנזהר מעשיית אלהי מסכה גם לזולתנו. והנה אמר לכם , כי מדרך עושה המלאכה שינתן לו שכר עליה , ולזה הוא עושה אותו בעבורו , לא בעבור בעל המלאכה. ורצתה התורה בזה: אע"פ שלא נכוין בזה הפועל בעבור עבודה זרה , אבל בעבורנו , והוא לקחת שכר מזה המעשה - הנה עם כל זה הוא אסור; וזהו תוספת הקדושה אשר בזאת האזהרה. (ה-ז) וכי תזבחו זבח שלמים ליי' - כבר נתבאר זה הדין מהשלמים בפרשת 'צו' (ראה וי' ז , טו , יח). ומשם יתבאר , כי אמרו ואם האכול יאכל ביום השלישי - רוצה לומר: אם יחשוב עליו שיֵאָכל ביום השלישי על יד המקריב אותו , באופן שביארנו שם. (ט-י) ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור - צותה התורה בזה לחונן הדלים ממה שהשפיע השם יתעלה לאדם מן הטובות. והנה יקל לאדם להניח להם מעט מהקמה , כי זה ממה שלא החזיק בו עדיין , וכן הענין בשאר המתנות האלו שזכר בזה המקום; ואולי אם ימתין עד בא קצירו ותבואתו לידו , יקשה בידו לתת לו זה. אבל על כל פנים , אם לא הניח הפאה באופן שצותה התורה , או הלקט או העוללות או הפרט , כבר יתחייב לתת לעניים ממה שבא בידו מזה , שנאמר: לעני ולגר תעזוב אותם - הנה הוא מצוה לעזבם על כל פנים לעני ולגר. והנה הפאה הוא לפי מה שיורה עליו הגדר - בסוף השדה , כי הוא מה שתכלה אליו הקצירה. והוא מבואר מצד עצם העניין , שבאיזה מקום שתכלה הקצירה יוכל להניח פאה , אע"פ שהוא באמצע שדהו; כי לא דקדקה התורה , אלא שיניח קצת מהקמה לעניים , ואין הבדל לעניים בין היותה באמצע השדה או בסוף השדה. והנה הקצירה תֵאָמר על מה שילקט כלו כאחד , והוא אוֹכֶל , ומכניסין אותו לקיום , וגדולו מן הארץ - כמו תבואת השדה. והוא מבואר עוד , שהוא בלתי נוהג במה שאין לו בעלים , כמו ההפקר , שנאמר: פאת שדך. ומזה יתבאר שזה בלתי נוהג בשדה הקדש ובשדה הנכרי , שאין אני קורא בהם שדך. וראוי שיובן מזה , שכן הדין במה שיתלש יחד , כי התלישה בו דומה לקצירה בתבואת השדה. ואמנם זכרה התורה התבואות הנקצרות , כי זהו היותר נהוג. והנה גדר הקצירה היא לקיטת התבואות על ידו או על יד שלוחו , לתכלית שיאסוף זה אל ביתו. ואמנם מה שישחית הבעל חיים , או ילקטוה הלסטים לעצמם , או שישחת באופן אחר - לא יקרא 'קצירה'. וכן לא יקרא 'קצירה' אם קצר זה קודם שתהיה התבואה ההיא ראויה לקצור באופן מהאופנים , אבל יהיה השחתה , לא קצירה. והוא מבואר עוד , שאין ראוי שיניח מן השדה על חברתה , כי אין זה פאת השדה הנקצרת. והוא מבואר , שאלו המתנות - אין בהם דבר לכהנים וללויים , אבל הם לעניים; שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם. וראוי שתדע , שכאשר יגיע העת שלא ילכו העניים עוד לבקש בשדות ובכרמים אלו המתנות , יוכלו הבעלים ללקחם; שאם יעזבו אותם שם לא יהיו לעני ולגר , אבל לעורבים ולעטלפים וכיוצא בהם , וזה הפך כוונת התורה. ולקט קצירך לא תלקט - הנה לקט הוא לפי הוראת הגדר - מה שיפול מתוך ידו בלקטו השבלים הנקצרות , או הנופל מתוך המגל , שהוא הכלי ללקט; כאלו תאמר , שנשארה שם שבולת אחת או שתים שלא נקצרו , ולא נשאר סביב דבר יקצרו עמו; ואולם בזולת זה האופן לא יהיה לקט , והנה הוא שבולת אחת או שתים יחד. אבל אם היה יותר מזה , הנה הוא 'קציר' לא 'לקט הקציר' - והוא מבואר מצד הוראת הגדר. וכרמך לא תעולל - רוצה לומר , שלא תקח העוללות. והנה העוללות הם מגזרת "עולל" (יר' ו , יא) שהוא קטן. והם לפי הוראת הגדר הענבים חסרי ההויה , שאין משדרתם מסתעפים אשכולות , ואין גרגיריהם מתקבצים זה על זה כגון העניין בענבים השלמים; אבל גרגיריהם מפוזרים. והנה יתבאר מזה , שאפילו היה הכרם כלו עוללות , הנה הוא לעניים. ופרט כרמך לא תלקט - פרט הוא הגרגירים הנפרטים מהענבים בעת הבצירה , וזה , כשנפרט ממנו מה שאין בעל הבית מקפיד לו לפי הנהוג; כמו אם נפרט גרגיר אחד או שנים מהענבים , לא יותר מזה. ולזה ראוי שלא ישימו הבוצרים הסל תחת הענבים בעת הבצירה כדי שיפול שם הפרט. והוא מבואר , שזה הדין יהיה בלקיטתם הענבים אחד אחד. ואולם אם שמו הענבים בקרקע בעת הבצירה וחזרו ולקטום משם , יהיה פרט אפילו אשכול , כי ממנהגם שלא יקפידו האנשים בזה כשיהיה בזה האופן; וזה מבואר מן החוש. והיה זה כן , כי יחסו קטן אל מה שלקטו משם , ולזה יקלו האנשים בזה כשהיתה הלקיטה בזה האופן. וכבר יתבאר שלמות אלו הדינין בפרשת 'כי תצא' (ראה דב' כד , יט - כא). לעני ולגר תעזוב אותם - ראוי שתדע , שהקציר בא לפי הנהוג משנה לשנה; ומי שאין לו מהעניינים מה שאפשר שיסתפק בו שנה אחת , הוא הנקרא עני לזה העניין. וזה מבואר מאד , כי מה יעשה זה שיש לו כדי פרנסת קצת השנה; הֲיִמָצאו לו אלו המתנות בעת שתחסר לו פרנסתו? והגר הוא גר צדק שקבל עליו לקיים כל התורה. וזכרה אותו התורה , לפי שיתכן יותר שיהיה עני , כי אין לו חלק ונחלה בארץ , לפי מה שיתבאר , כי מה שיקנה מן הקרקעות ישוב לבעליו בעת היובל. (יא-יב) לא תגנבו - היא האזהרה על גנבת ממון; וזה יתבאר מהענינים הנלוים לו. וכבר נתבאר העונש על גנבתו בפרשת 'ואלה המשפטים' (ראה שמ' כב , ג). ולא תכחשו - מפני שהזכירה התורה בפרשת 'ויקרא' (ה , כא - כו) העונש על מי שכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל ונשבע על שקר , לזה הזהירה בזה המקום שלא לכחש ושלא לשקר; רוצה לומר , שאם כחש לא ישבע על זה לשקר. וכבר נתבאר שם העונש. ולא תשבעו בשמי לשקר - הוא האזהרה מעבור על שבועת בטוי , שנתבאר העונש בזה בפרשת 'ויקרא' (ה , ד - יג). ונתבאר בזה המקום , שכבר יעברו על השבועה אע"פ שאינה בשם מיוחד , כיון שהיא בשם מהשמות שנקרא בהם השם יתעלה; שנאמר: ולא תשבעו בשמי לשקר - בכל שם שהוא שמי. וחללת את שם אלהיך - הוא מבואר , ששבועת שקר הוא חלול השם יתעלה; שאם היתה גדולה מעלתו אצל הנשבע כראוי , היה נשמר תכלית השמירה שלא ישבע בשמו הנכבד לשקר. (יג) לא תעשוק את רעך ולא תגזול - הנה הגזלה הוא הדבר הנגזל בעין מיד הבעלים בחזקה , כמו שאמר: "ויגזול את החנית מיד המצרי" (ש"ב כג , כא). והעושק הוא מה שיכבוש האדם מזולתו בחזקה ולא ירצה להשיבו לו; כאלו תאמר , שיכבוש שכר שכיר או הלואה או פקדון. וכבר נתבאר בפרשת 'ויקרא' (ה , כג) שכבר יתחייב להשיב הגזלה או העושק , עם שהוא מבואר בנפשו. לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר - הנה הלנת פעולת שכיר לא תהיה בשכיר לילה , כי לא נתחייב לו השוכר שכירותו עד סוף הלילה; ולזה תהיה זאת ההלנה בשכיר יום. ונתנה התורה זמן לבעלים לפרוע השכיר עד סוף הלילה , ומשם ואילך יתחייב ב'לא תעשה'. ומזה המקום יתבאר ששכר שכיר לילה גובה כל היום עד הלילה , ובבא הלילה יעבור עליו ב'לא תעשה' , כי היחס אחד; ועליו אמרה תורה במה שיבא "ביומו תתן שכרו" (דב' כד , טו). (יד) לא תקלל חרש - היא האזהרה שלא לקלל אחד מישראל. והנה זכר החרש , לפי שהוא בלתי שומע ובלתי מתפעל מזה , ועם כל זה הזהיר על קללתו; וכל שכן שראוי להזהר מלקלל מי שאינו חרש , כי יקרו מזה קטטות והפסדים בקבוצים המדיניים. ואולם המקלל את המת אינו חייב , כי הוא בזה הדין למטה מהחרש; וזה מבואר מהשרשים הכוללים. וראוי שתדע שלא יתחייב על הקללה , אם לא יקלל בשם מהשמות המיוחדים לשם יתעלה , כמו שביארנו בפרשת 'ואלה המשפטים' (שמ' כב , כז). ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך אני יי' - הרצון בזה , שמי שהוא עור בדבר , לא תתן מכשול לפניו להפילו. כאלו תאמר: אם שאל ממך מדבר מה , אם הוא מותר או אסור , ואמרת לו בדבר האסור שהוא מותר; או שאל ממך עצה ונתת לו עצה בלתי הוגנת להזיק לו באי זה אופן שיהיה; או אם היה האיש בעל תכונות רעות והמצאת לו הדברים אשר בהם יעשה הרעות - הנה בכל זה יעבור משום לפני עור לא תתן מכשול. ומי ששם מכשול בדרך להפיל העובר שעובר שם , עובר גם כן על זאת האזהרה , ויתחייב עם זה בנזקיו , לפי מה שנתבאר ממה שנזכר בפרשת 'ואלה המשפטים' (שמ' כא , לג - לד). (טו) לא תעשו עול במשפט - ראוי שתדע , שעשיית העול במשפט יהיה משני צדדין: או ישפט שלא כדין כשיְזַכה את החייב; או כשיהיה ראוי לשפוט ולגמר הדין , ולא יגמר הדין , לחמוס על דין הזכאי ולהאריכו , כי זה גם כן עול בענין המשפט. ובכלל , הנה כשלא יתנהג בענייני הדין כראוי להוציא המשפט לאור בעת הראוי לפי הדבר ההוא , ויעשה זה בכונה לעשות דין אחד מהבעלי דינין , הנה הוא עובר על 'לאו' זה. ואמנם , אם יעשה זה להוסיף חקירה באימות הענין , אין זה עול , אבל הוא יושר. ולא (בנוסחנו: לא) תשא פני דל - הנה הכונה בזה לפי הדברים הנלוים לו , שלא תשא פני דל - למשפט , להטות המשפט מפני דלותו. והנה הוצרכה התורה להזהיר בזה , כי אולי יחשוב השופט , כי מפני שהעשיר מחוייב לפרנס העני די מחסורו , והיה האופן היותר שלם בזה שינתן זה לעני באופן שלא יבוש , כמו שיתבאר בענין הצדקה , הנה יהיה צדקה אם יזכה הדל ויתפרנס מהעשיר דרך כבוד; לזה הוצרכה התורה להזהיר בזה בביאור , כי על כל פנים ראוי שישפוט כדין. ולא תהדר פני גדול - רוצה לומר: בבואו לדין. ועניין ההידור - שלא יכבדהו השופט בבואו לפניו לדין יותר מבעל דינו , כטעם "והדרת פני זקן" (להלן , לב). והטעם בזה , שאם יראה בעל דינו שהגדול מכובד בעיני השופט , יירא שתהיה דעת השופט קרובה לו , ויצטער מזה ויכאב לבו , עד שלא יוכל לסדר טענותיו כראוי בפני השופט , לחשבו שלא יועילו לו טענותיו. בצדק תשפוט עמיתך - לפי שלא צוה בזה אחר אמרו לא תעשו עול במשפט , והמתין לזכור זה אחר אלו הלאוין , הוא מבואר שזו היא מצות 'עשה' כנגד אלו הלאוין הקודמים. ואמנם היותו כנגד לא תעשו עול במשפט ולא תשא פני דל , הוא מבואר , כי מי שיעשה עול במשפט או ישא פני דל במשפט , איננו שופט בצדק. וכן יתבאר , כי מי שיהדר פני גדול איננו שופט בצדק , כי הוא סבה באופן מה אל שיתחדש עול במשפט , כמו שקדם. (טז) לא תלך רכיל בעמך - ענין הרכילות הוא , שיספר האדם דברים מאיש אחד לאיש אחר אע"פ שהם דברי אמת , באופן שתוכל להתחדש בזה שנאה ותחרות ביניהם; כי בזה מההפסד בקבוץ המדיני , מה שלא יעלם. והנה יתבאר מזה , שהוא ראוי להזהר מלספר בגנות חבירו; וזה , שאם הזהירה התורה מסיפור הדברים שיבאישו ריח האיש ההוא בעיני איש אחר או בעיני אנשים מיוחדים , כל שכן שראוי שיזהר מספור הדברים שיבאישו ריח האיש ההוא בעיני האנשים כלם. לא תעמוד על דם רעך - זכרה התורה זאת האזהרה אחרי ה'לאו' הקודם , להורות שהרכילות מביאה להריגת נפשות. והנה עניין זאת האזהרה - שמי שיוכל למלט מהמות איש אחד , אם בדבריו אם בהשתדלותו אם בפעולותיו , הנה הוא עובר על זאת האזהרה. (יז) לא תשנא את אחיך בלבבך - רוצה לומר: אע"פ שלא יזיק לו כלל , כיון ששונא אותו בלבו , עובר על זאת האזהרה. והנה תועלת זאת האזהרה מבואר , כי השנאה - אפשר שתביאהו להמנע מהשתדלות בהצלתו; ולזה סמך ענין זאת האזהרה לאזהרה הקודמת. וכן אפשר שתביאהו השנאה להמנע מהוכיחו כשיעשה דברים בלתי ראויים , ולזה סמך לזה הצווי הנמשך לו: הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא - רוצה לומר: כשיעשה דבר כנגדך או כנגד השם יתעלה תוכיחנו , כדי להשיבו אל הדרך הטובה. והנה יש בתוכחתו אותו תועלת אם עשה דבר כנגדו , כי אולי יתקן את אשר עוותו , או יראהו שלא עשה דבר כנגדו. או אם עשה כנגד השם יתעלה , יש בהוכחתו תועלת להשיבו מדרכו הרעה. ולזה ראוי שתהיה הוכחתו אותו באופן שיתכן שיגיע מהתוכחת זה התכלית; וזה יהיה כשיאמר לו בינו לבין עצמו דברים מושכים לבבו לעבודת השם יתעלה , ומרחיקים אותו מאלו הפעולות המגונות. לא כשיאמר לו זה בקנטוריא , ושיספר בגנותו בפני בני אדם , כי בזה התוכחת ישא עליו חטא המוכיח; רוצה לומר , שכבר יהיה המוכיח; חוטא בזה בביישו אותו בפני בני אדם. ולזה הזהירה התורה שתהיה זה התוכחת באופן שלא ישא עליו המוכיח חטא. (יח) לא תקום ולא תטור את בני עמך - ביאור אלו האזהרות לָמֵד מעניינו , שהוא במה שבין בני אדם מהֵעָזר קצתם בקצת הדברים שדרך השכנים להעזר קצתם בקצת , אשר יקשה בעיניהם כאשר לא יֵעָזרו מהם בזה האופן. וזה מבואר מן החוש בדברים המדיניים. כי כבר יקשה לאדם בבקשו משכנו שישאילהו כלי מה מעט מהזמן , ולא יתרצה להשאילו לו. והוא מבואר , כי מכמו אלו העניינים תתחדש בינם מריבה. ואם יקח האיש נקמתו ממנו בכמו זה האופן , תשאר השנאה ביניהם והמריבה. ולזה הזהירה תורה שלא יקום. אבל אם יקרה שישאל ממנו כלי מה מי שמנע ממנו כליו - ישאילהו לו , כי בזה האופן תסור הקטטה מביניהם. והזהירה עם זה שלא יטור בלבבו זה העניין כלל , כדי שתסור הקטטה מביניהם , ויהיו באהבה; ולזה סמך לו הצווי הנמשך לזה. ואולם בנזקי הממון והחבלות לא הזהירה שלא יקום ולא יטור , אבל התבאר במה שעבר , שכבר יקח נקמתו ממנו על יד בית דין; וכל שכן שלא הוזהר מהנטירה. ולזה חוייב שתהיה הנקימה והנטירה בכמו אלו הדברים שאמרנו. ואהבת לרעך כמוך - רוצה לומר , שיאהבהו כגופו , ולזה יבחר לו כפי היכולת - הטובות האפשריות לו , וירחיק ממנו ההזיקים , כמו שיעשה זה לעצמו. אלא שהמצוה בזה הוא באופן שלא יגיע בו נזק לאוהב מפני זאת האהבה , ושלא יחוייב לאדם להניח מלאכתו מפני מלאכת חברו , כי אהבתו עצמו קודמת לאהבתו זולתו. וכן אם יקום עליו להרגו , אינו מחויב שיאהבהו ולא יזיק לו; אבל יחוייב למלט את נפשו , ואפילו בנפש הקם עליו. וזה יתבאר באור שלם בפרשת נערה המאורשה (דב' כב , כה - כז). (יט) את חקתי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים - הנה הרביעה רמז למשגל , כמו שאמר במה שקדם: "ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה" (וי' יח , כג). ועניין זאת האזהרה הוא , שלא ירביע דבר ממין אחד מהבעלי חיים על נקבה ממין אחר. ולפי שאינו מרביע אותם בהעלאתו אותם זה על זה , כי להם מעצמם התחלה בזה הפועל כשיאותו זה לזה למשגל , או שלא יאותו , הנה לא יעבור על זאת האזהרה אם העלם זה על זה , אם לא הכניס בידו אבר הזכר באבר הנקבה. והתועלת בזאת המצוה מבואר , כי בזה מהפסד הסדר והיושר אשר בדברים הטבעיים , מה שלא יעלם. עם שזה יהיה סבה להפסק התולדה מהנולד מכלאים , כמו שהתבאר בספר 'בעלי חיים' , ולזה יפסד בזה האופן הרבה מהטוב שהשפיע השם יתעלה באלו הנמצאות. עם שזה יביא להאמין שאין בכאן צורה יתחלף בה דבר מדבר , כמו שחשבו הרבה מהקודמים. ובכלל , הנה ההאמנה בשיש בכאן מינים מיוחדים יתחלפו קצתם מקצתם במהותם , הוא מפני הצורה אשר בה ייוחד מין מין מהם. ולזה צותה התורה בזה להחכימנו , כי זה ממה שיישירנו להשגתו יתעלה , כמו שזכרנו פעמים רבות , רוצה לומר: ההאמנה במציאות הצורות. שדך לא תזרע כלאים - רוצה לומר , שלא תזרע בו יחד שני מיני זרעים , אלא אם היה הזרע האחד בשדה אחד , והזרע השני בשדה אחר. והתועלת בזאת האזהרה הוא התועלת אשר באזהרה הקודמת - להיישירנו שנאמין במציאות הצורות גם באלו הדברים , כי היה אפשר שיחשב בהם שלא יתחלפו כי אם במקרים; כמו שחשבו קצת מהקודמים , שיהיה התחלפות אלו הדברים , עם היותם מדברים אחרים בעצמם , מצד התחלפות החלקים שמהם הורכבו במצב והסדר והתמונה. וראוי שתדע , כי זריעתו הזרעים כלאים הוא , כשיהיה מהזרע האחד עם האחר שיעור מורגש. ואולם אם היה באופן שיקרא כל הזרוע בשם הזרע האחד , הנה הוא מבואר שאינו כלאים; כי המדקדק לזרוע הזרע האחד לא יקפיד בזה השיעור , אם נתערב בו מזרע אחר. והנה עמדו על זה השיעור רבותינו ז"ל (ראה משנה כלאים ב , ב) לפי מה שקבלו מפי משה רבינו עליו השלום , והוא אחד מעשרים וארבעה; רוצה לומר , שאם נתערב עם הזרע מזרעים אחרים אחד מעשרים וארבעה בתערובת ההוא , הנה הם כלאים , אבל בפחות מזה השיעור אינם כלאים. וזה אמנם יהיה כשנתערבו מיני תבואה או קטנית קצתה בקצת. ואמנם אם נתערבו זרעוני גנה בתבואה או קטנית , לא יהיה שיעורם אחד מעשרים וארבעה כי כבר יהיו פחות אחד מעשרים וארבעה כשנזרע , ועם כל זה היה להם שיעור נרגש בנזרע. והמשל , כי זרע הכרוב - אם נתערב שיעור אחד ממנו בשלשים שיעורים מתבואה או קטנית , הנה כמעט שיחזיק זרע הכרוב מהארץ הנזרעת שיעור שוה לשיעור שיחזיק בו זרע התבואה או הקטנית , ולזה יהיה שיעורו אחד מעשרים וארבעה מהמקום שיזרע בו המעורב; רוצה לומר , שאם היה הזרע בהזרעו מחזיק שיעור אחד מהארץ , כאלו תאמר אמה על אמה , והתבואה שנתערב עמה מעשרים ושלש אמות מרובעות , הנה הכל כלאים. והנה מבואר , שאין הסבה בהרחקת כלאי זרעים אלא מפני מראית העין , לא מפני יניקתם מחלק אחד מהארץ; שאם היה הדבר מפני היניקה , לא היתה התורה אומרת שדך לא תזרע כלאים , אבל תזהיר שלא תזרע הארץ כלאים. ואמנם התורה לא הזהירה בזה. והוא מבואר , שאפשר לזרוע בשדה אחד חטים ובשדה אחר סמוך לו שעורים. ומזה המקום יתבאר , שאם היה המקום שזרע בו חטים בלתי ראוי להקרא 'שדה' , אסור לו לזרוע סמוך לו שעורים; וכן הענין בשאר זרעים. והנה השִעוּרים יתחלפו לפי מזג הדבר הנזרע. והמשל , כי זרעוני גנה יוזרע מהם יחד שיעור קטן , כי המקום ההוא הוא 'שדה' לפי הזרע ההוא; ולזה אפשר לזרוע מהם במקום קטן מינים רבים. והשִעוּרים באלו הדברים , עם שהם מקובלים מפי רבינו משה עליו השלום , הם עוד מבוארים מצד מנהג ההזרע באלו הזרעים. ולפי שהתורה לא חששה בכלאי זרעים אלא מפני מראית העין , כמו שבארנו , הנה כשיתערב בזרע הנזרע זרע שאין מה שיוציא ראוי לאכילה - לא יתחייב עליו משום כלאים , כי הרואה לא ישפוט שנזרע זה הזרע כלאים בכונה , כי הוא בלתי ראוי לאכילה. וראוי שתדע כי הזריעה תהיה אם כשיזרעו בידו אלו הזרעים בשדה , או כשיחפה אותם בעפר אם היו בארץ , כי הוא ישים אותם זרעונים בזה החפוי. והוא מבואר , שזאת האזהרה אינה נוהגת אלא בארץ ישראל , כי היא תלויה בארץ. וראוי שתדע מזאת האזהרה , שאין בזורעי אילנות כלאים כי נזרעו יחד , כי אין האילנות דומין לזרעי השדה שסמוכין זה לזה. ולזה אם הקפידה התורה בזה בכמו אלו הזרעים , אין ראוי שנלמד מהם זה הדין בזרעי האילנות , כי הם בזה הדין למטה מזרעי השדה. וזה כבר התבאר מהשרשים הכוללים. ואולם יתבאר , שהרכבת מין במין אילנות - הצורה אסורה; וזה , שאם הקפידה התורה בזרעים שלא יזרעו כלאים , ואע"פ שכל אחד מהם גדל בפני עצמו , כל שכן שתקפיד בהרכבת מין במין. ולזה יתבאר , שהמרכיב אילן באילן או ירק באילן לוקה. ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך - כבר יתבאר במה שיבא , שזה הכלאים הוא צמר ופשתים לבד , שנאמר: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו" (דב' כב , יא). וידמה , שלפי הוראת הגדר יֵאָמר שעטנז על הבגד ששִתְיוֹ פשתים , וערב בו צמר , או הפך זה; ולזה אמר אחר כן שם: "צמר ופשתים יחדו" , להורות שאיך שיהיה צמר ופשתים יחדו הוא אסור ללבשו , אע"פ שלא היה ארוג הצמר עם הפשתים , אלא שהוא 'שוע' עמו , כמו הלבדים אם היו מצמר ופשתים. או אם היה מחובר עמו חיבור ישים הצמר עם הפשתים כלי אחד. ואפשר שיהיה שעטנז שֵם נאמר בכללות על אלו המינים שזכרנו מהחבור לצמר עם הפשתים. ואיך שהיה , הנה כשיתחברו הצמר עם הפשתים באחד מהאופנים הנזכרים יהיה הבגד ההוא אסור ללבשו משום כלאים. והוא מבואר מן התורה , שאין אסור כי אם ללבשו , אבל מותר להציעו מצע תחתיו , שנאמר: "לא תלבש שעטנז" (דב' כב , יא) , ואמר בזה המקום: לא יעלה עליך - ראיה שכבר יתכן לשומו תחתיו. וראוי שתדע , שלא יקרא 'צמר' - רק צמר הצאן. ויתבאר שחבורי חבורין - יְחַבֵּר לענין כלאים. והמשל , שאם היה בכאן רצועה של עור והיה בצד אחד ממנה חוט של צמר נקשר בה ומצד השני חוט של פשתן , אסור לחגור אותה , כי הוא צמר ופשתים יחדו , כמו שהתבאר בתשיעי מכלאים (משנה כלאים ט , ט). וכן העושה בגד מצמר ארנבים , וארג חוט של צמר מצד זה וחוט של פשתן מצד זה הרי זה אסור משום כלאים , כמו שנתבאר בחמשי מתוספת כלאים (הלכה ח). ומזה המקום יתבאר , שהבגד של צמר שתפרו בו עורות , והיו העורות תפורין בפשתן , או היה בהן חוט של פשתן קשור באופן שיהיה חבור , הנה הוא כלאים , כי חבורי חבורים הם "יחדו" , כמו שביארנו; עם שהוא מבואר בנפשו. וכבר הארכנו בזה , לפי שראינו בזמנינו זה רבים בלתי נשמרים מזה. ואם טען אדם עלינו ויאמר , שאין שם כלאים מן התורה אלא כשהיה שוע טווי ונוז , כמו שנפסקה ההלכה בזה במסכת נדה (סא , ב) כמר זוטרא , שאומר: עד שיהיה שוע טווי ונוז - אמרנו לו , שאין פסק ההלכה ההיא שם מחכמי התלמוד אבל מהגאונים הראשונים , ולזה לא תשגיח בפסק ההלכה ההיא , כי שם בתלמוד הלכות רבות שהם מהגאונים הראשונים , כמו שזכר רש"י בפירושו למסכת חולין (? ראה רש"י ברכות לז , א דבור המתחיל 'ה"ג') ולזה הדעת נטה הרב המורה (מש"ת כלאים י , ב - ד). והנה תמצא ברביעי ממנחות (? ראה פסחים קג , ב) מאמר לרבא חולק על מאמר מר זוטרא בזה; והתבאר בעירובין כי מר זוטרא היה תלמיד לרבא (? ראה עירובין מא , ב). ומשרשינו בתלמוד , שאין הלכה כתלמיד במקום הרב. ועוד , שזה המאמר הוא אגב גררא , ולזה לא יתן רושם גדול בהאמתת זה הפסק. ועוד , שכל המשניות שהם בתשיעי מכלאים מלאות מסתירת דעת מר זוטרא במסכת נדה. ועוד , שכבר יתכן שיפורש מאמר מר זוטרא במסכת נדה באופן בלתי סותר זה הדעת , וזה , שהוא יאמר כי מלשון שעטנז לא יתבאר שיהיה שוע או טווי או נוז. אבל אם היתה הוראתו זאת ההוראה , רוצה לומר: שוע טווי ונוז , היה ראוי יותר שיורה על מה שהוא שוע טווי ונוז יחד , לא מה שהוא שוע או טווי או נוז. ומזה הצד אמרו שם דהלכתא כמר זוטרא , מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא. והנה , אע"פ שנודה שיהיה האמת מה שיאמר מר זוטרא , כי לשון שעטנז יורה על מה שהוא שוע טווי ונוז , הנה מה שאמרה התורה אחריו "צמר ופשתים יחדיו" (דב' כב , יא) - כלל כל האופנים שיהיה בהם הבגד צמר ופשתים יחדו. וכבר יצאנו ממנהגינו בזה הביאור; ואמנם הביאנו לזה מה שזכרנו במה שקדם. והנה התועלת בזאת האזהרה , עם שהוא לפי מה שיראה להרחיק מההליכה בחקות הגוים , הנה הוא התועלת בעינו אשר בשאר האזהרות הקודמות בעניין הכלאים , וזה , שהצמר הוא בא מן החי בהכרח החומר , כמו שהתבאר בספר 'בעלי חיים' , והפשתים הם באים מן הצמח , והוא מין מכוון בעצמו. והנה יגיע מזה תועלת , כי הצמר והפשתים , עם היותם מסכימים ברכות והספוגיות , ושמהם יעשו בגדים לאדם , הנה יש בהם הבדל עצמי מצד צורותיהם. כי זה מהצמח וזה מהחי , והפשתים הוא צמח יותר שלם מהצמר , כמו שיתבאר מפועל הצמיחה בפשתים וצמר. ועוד , כי הוא מין מהמינים מכוון בעצמו , והצמר אינו כי אם מהכרח החמר. וכל זה להחכימנו בזה האופן להשיג מציאות הצורות ומדרגות הנמצאות קצתם עם קצת , כי מזה נעמוד על מציאות השם יתעלה , כמו שזכרנו פעמים רבות. (כ) ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע - התבאר במה שקדם (וי' טו , יח) שזאת השכיבה תהיה אפשרית בקטן בן תשע שנים ויום אחד. והנה זאת השכיבה הוא , שישכב עמה כדרכה ויגמור ביאתו , כי כבר אמר הכתוב: שכבת זרע. והיא שפחה נחרפת לאיש - רוצה לומר: בעולת בעל. ולפי שאין אישות לגוי , כמו שהתבאר , למדנו שזה האיש הוא ישראלי. ולא יהיה זה בזולת איסור אלא בעבד עברי , שכבר התבאר בפרשת 'ואלה המשפטים' (שמ' כא , ד) , שרבו מוסר לו שפחה כנענית. ולפי שכבר התבאר שם שאין לו אישות בה , ולזה תהיה האשה וילדיה לאדוניה בצאתו , ולא תשאר נקשרת עמו כלל בקשר האישות , הנה הוא מבואר שזאת השפחה היא בת חורין בצד , ושפחה בצד. וזה אמנם יהיה כשתהיה משני שותפין. וכתב לה אחד מהם גט שיחרור , או שנפדית ממנו , ונשארה חציה שפחה וחציה בת חורין. והנה יהיה הרצון בנחרפת - בעולה , מענין 'חרפה' , כי זה הענין הוא חרפה לנו , רוצה לומר: המשגל , כי הוא לאדם מצד שהוא בעל חי לא מצד שהוא אדם. או יהיה מעניין כריעה ונפילה , ובזה נקראת 'חורף' התקופה שישפל בה השמש תכלית השפלות במקומות מהארץ אשר בהם היישוב. וכן אמר: ""לא יחרף לבבי מימי" (איוב כז , ו); רוצה לומר: לא יפול ולא יכנע להודות לדבריכם. ומזה הענין נקראו 'חרפות' הדברים אשר יאמרו כנגד איש או אשה להשפיל מדרגתם. ולזה יהיה אמרו נחרפת לאיש - נכנעת ונופלת לבעל לשכב עמה. והנה לא אמרה התורה 'בעולת בעל' , לפי החסרון שיש בזאת הבעילה לפי הנימוס התוריי. והפדה לא נפדתה או חופשה לא ניתן לה - רוצה לומר , שאמנם קרא אותה שפחה מפני שלא נפדתה בשלמות או בכסף או בשוה כסף , או לא נתן לה שטר שחרור. וזה ממה שיורה גם כן שאין הכתוב מדבר במי שהיא שפחה בשלמות , שאם היה העניין כן , יהיה אמרו והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה - מוֹתָר , אין צורך לו. בקורת תהיה - רוצה לומר , שהיא לוקה על זאת הבעילה , אם היה זה בעדים והתראה. לא יומתו כי לא חופשה - מגיד , שאם היה נשלם שיחרורה , היו בני מות; וזה ממה שיורה גם כן שהיא נשואה לישראל. (כא) והביא את אשמו ליי' - לפי שהיה מדבר מתחלה באיש , וזכר מתחלה עונש השפחה קודם זכרו עונש הבועל , למדנו , שלא יחוייב האיש להביא אשם אם לא תתחייב היא מלקות. כאלו אמר , שכאשר תלקה היא , אז יחוייב להביא את אשמו. ובכלל זה הנה יתבאר עוד מהמקומות הכוללים. ומזה יתבאר גם כן שהוא יתחייב להביא אשם אם היה בן תשע שנים ויום אחד , כיון שהיא לוקה על ידו. איל אשם - רוצה לומר: האיל אשר יביאו לאשם , והוא הבא בכסף שקלים , כמו שהתבאר בפרשת 'ויקרא' (ה , טו). (כב) על חטאתו אשר חטא - למדנו , שהוא מביא אשם אחד על בעילות הרבה. וממה שקדם (לעיל , כ) יתבאר , שלא יתחייב אשם אם לא היתה היא גדולה ובעולה , ושתהיה מזידה. (כג) וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו - למדנו , שהנוטע אילן מאכל בארץ ישראל , יאסר פריו שלש שנים מיום שנטעו. והנה קראו 'ערלה' - להורות שהוא מוֹתָר , אין בו תועלת , כמו העניין בערלת הבשר. וטעם זה הוא , כי בהתחלה לא יתכן לרוב האילנות שיתנו פרים באופן שישלם החום היסודי בו , כי לכח הזן בהם טרדה במה שיצטרך לו מן המזון לגודל גופם , ולזה לא יתחזקו על שיהיה שם מהמזון מותר מצומק ומבושל , יֵעשה ממנו הפרי. וכבר תראה זה בביאור ביין ענבי הגפן הילדה , שהוא חלוש החום היסודי מאד. ולפי שרצתה התורה שיהיה ראשית פריו קדש הילולים ליי' (ראה להלן , כד) , להעיר כי השם יתעלה הוא הפועל באמת לכל הפעולות הטבעיות ומאתו הכל - חוייב שימתין זה עד השנה הרביעית , שיהיה נבחר מה שיהיה ליי'. שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל - ראוי שתדע , שהאכילה היא אחת ממיני ההנאה , ולזאת נלמד ממנה , שפרי זאת הנטיעה אסור בהנאה שלש שנים. ולפי שאמר ונטעתם כל עץ מאכל , למדנו , שאם נטעו לא למאכל , פטור מן הערלה. והוא מבואר , שנטיעת ייחור מן האילן או זריעת זרע האילן הוא אחד לזה העניין. וזה מבואר מהמקומות הכוללים. והנה הפרי הוא הכולל הקליפין והגרעינין אשר הם עמו. וזה מבואר מצד הוראת הגדר. (כד) ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי' - רוצה לומר , שיהללו עליו ליי' על הטובה אשר השפיע להם; וזה אמנם הוא להעיר שכל הטובות הם מאתו יתעלה. ולפי שהוא קדש , למדנו שיחוייב לאכלו בירושלם לפנים מן החומה כמו העניין בשאר הקדשים , כמו שיתבאר (דב' יב , ז). ואמנם קדשי הקדשים היו נאכלים לפנים מן הקלעים כמו שהתבאר (וי' ו , ט , יט). ויתבאר שנטע רביעי - פירותיו לבעלים , ממה שנאמר בפרשת 'נשא': "ואיש את קדשיו לו יהיו" (במ' ה , י). ומזה יתבאר גם כן , שמעשר בהמה הוא לבעלים , שנאמר בו: "קדש ליי'" (וי' כז , לב). ובכלל , הנה אם היה זה הקדש לכהן , לא שתקה התורה מזה. ולפי שלא זכרה התורה בזה דבר , הנה הוא מבואר שאלו הפירות לבעליהן. ולפי שאמר כל פריו - למדנו , שאין בהם לעניים דבר , ולא לכהנים וללויים. (כה) ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו - אמרה התורה זה , שלא יכבד עלינו מה שמנעה התורה פירות השלשה שנים; גם פירות השנה הרביעית לא התירה לאכל אותם כי אם במקום אשר יבחר , כמו שקדם (ראה לעיל , כד) , כי זה יהיה סבה שתדבק השגחתו יתעלה בנו , ויוסיף לנו מפני זה תבואות הצמחים עם מה שישפע לנו משאר הטובות ומהטובות האנושיות , כמו שבארנו בספר מלחמות יי'. ואפשר עם זה שיהיה זה לַתועלת שזכר הרב המורה (מו"נ ג , לז) , להרחיק מעבודות עבודה זרה הקדומות שהיו עושים פעולות מגונות למהר נתינת האילן פריו להוסיף תבואתו. והתורה הערימה לעמוד כנגד הדיעות הנפסדות ההם לפי מה שאפשר , לנקותינו מטומאותם. (כו) לא תאכלו על הדם - הנה מפני שסמך אל זה אמרו לא תנחשו ולא תעוננו , למדנו שהאכילה על הדם היתה לכונה שיוָדעו להם העתידות. וזה אמנם היה , שהיו זובחים הבעל חי , והיה דמו יורד תוך חפירה אחת , וסביבה היו אוכלים בשר הבעל חי ההוא , ויחשבו שיהיו אוכלים בזה האופן עם השדים על שלחן אחד , ותתחזק האהבה וההכרה ביניהם , עד שיודיעום השדים העתידות , כמו שזכר הרב המורה (מו"נ ג , מו) , שראה בספרים ההם. לא תנחשו - הוא שישפטו בדבר טוב או רע מפני דבר אחר בלתי מעיד עליו כלל. כמו שיאמר אומר: לא אעשה דבר פלוני שייעדתי לעשות , שאם אעשנו לא אשיג בו רצוני; והעד על זה , שהרי נפלה פתי מפי. ולא תעוננו - רוצה לומר , שלא תשימו העתים סבת הדברים כמו שיעשו הסכלים , שיאמרו: יום פלוני מחדש פלוני או מהשנה הפלונית טוב , ויום פלוני רע. כי זה , כשלא יאמר בו יותר מזה השיעור , הוא מביא להאמין שלא תהיה בכאן סבה פועלת , ויהיה הכל מתחדש מהקרי , כמו שחשבו רבים מהקודמים. ואולם אם חִברו עם העת מה שיתכן שיהיה סבה לזה , לא יהיה בזה חטא. והמשל , אם אמרו: העת פלוני קשה להקזה , לפי שהשמש היא אז במקום שתחמם האויר חום נפלא; וכן אם בחרו לזרוע בעת מהשנה הנאות לזרוע מצד טבע התקופה וטבע הזרע - לא יהיה בזה אשם. וכמו זה , אם אמרו שאין טוב לזמור הכרם בתחלת החדש אם היתה הגפן ילדה , או בסוף החדש אם היתה הגפן זקנה; כי אלו הדברים כלם הם מבוארי הסבות , לפי מה שנתן השם יתעלה מהכח בכוכבים להשגיח באלו הנמצאות השפלות. וראוי שתדע שכן ההיקש במה שיתחייב משאר הכוכבים , כי התורה העירה שהם נבראו להשגחה באלו העניינים השפלים , כמו שבארנו בפרשת 'בראשית' (א , יד). ואולם החטא הוא כשייחס זה העניין אל דעת מופשט מסבות אחרות. וזהו מה שאמר רבי עקיבא בביאור זה (סנה' סה , ב): כגון אלו שהם אומרים: למודות ערבי שביעיות להיות יפות. ולזה לא יהיה חטא במי שמחשב על פי האצטגנינות מזה הצד , אלא אם ייחס הפועל לכוכבים עצמם בזולת התחלה קודמת להם , כי זהו מכת עבודה זרה בלי ספק. ואולם מי שייחס הפועל לשם יתעלה באמצעות הכוכבים ממה שנתן להם מהכח בזה , לא יחטא בזה האופן. אלא שראוי שלא יֵעָלם ממנו שזה המשפט לא יתן האמת על כל פנים , אבל ימצא בו הכזב הרבה , לקצורנו מהעמידה על מה שיצטרך לעמוד עליו בנסיון , למי שירצה שישפוט בזה משפט צדק. עם שהשם יתעלה הוא השליט על זה הסדור , לבלבל אותו על צד ההשגחה , כמו שבארנו בספר מלחמות יי'. ולזה ימצא בזאת ההודעה מהכזב הרבה. ובכלל האזהרה הזאת - מי שיְדַמֶה להודיע העניינים הנעלמים באחיזת עינים. כמו שיעשו קצת האנשים , שיעשו נר מדברים ידועים וידליקו אותו , ויהיה שם קטן שלא ראה קרי , ויחשבו שהקטן יראה שם אמתת זה הדבר אשר בקשו לדעת עניינו , איך הוא. ואולי יקרה לו שיראה שם קצת דמיונים באחוזת עינים. ומזה הסוג - מה שיעשו , שינעצו סכין בלחם אחד , ובבא שם האיש החשוד על הדבר ההוא ידמה להם שיתנועע הלחם. וזה הסוג מאחוזת עינים - יתחייבו עליו מלקות. ואמנם האוחז את העינים שהוא פטור , הוא , כאשר היה בדברים שידומו מפעולות הכשוף מזולת שיהיה כן; כמו שתראה שיעשו אנשים באחוזת עינים , שידמה לאנשים שעומדים שם שתרנגול קטן ישא קורה גדולה , ומה שידמה לזה. (כז) לא תקיפו פאת ראשכם - ידוע שממנהג עבודה זרה היה להקיף פאת ראשם , רוצה לומר: לגלח אותה בתער. וכבר נשאר רושם זה המנהג עד היום. והתורה צותה אלינו שלא נלך בחקותיהם כדי שנתרחק מדיעותיהם הנפסדות בתכלית מה שאפשר , עם שבזה תועלת להחכימנו ולהעמידנו על סודות הבריאה האנושית. וכבר יתבאר , שחלקי הראש הם בלתי מתדמה הטבע; ומזה הצד הבדילה התורה בין הקרחת והגבחת (ראה וי' יג , מ - מב). והנה הקפת הראש יביא לחשוב שיהיה הכל מטבע אחד , כי טבע העגול - אחד ומתדמה. ולזה מנעה התורה זה , כדי להעמידנו על הבדל הדברים; כי עמידתינו על הבדלי הדברים ומה שיוחדו בו קצתם מקצת , תביאנו לעמוד על מהות הדברים וטבעיהם. ומי שלא יחקור בזה האופן , אבל יחשוב כל הדברים כולם מתדמים , תבצר ממנו כל החכמה , ויהיה זה סבה אל שיאמין שאין בכאן כי אם הצורה החמרית , כמו שחשבו הרבה מן הקודמים. ולפי שטבע פאת הראש הימנית הוא מתחלף לפאת הראש השמאלית , הנה יתחייב על שתי אלו הפאות שתי מלקויות. וראוי שתדע , שהמגלח פאת חבירו - הוא שיתחייב מלקות , אע"פ שאינו הוא המתגלח. ואמנם המתגלח לא יתחייב מלקות כי לא עשה מעשה. ויתחייב , שזה הדין הוא באיש לבד , לפי שסמך לזה ולא תשחית את פאת זקנך , והאשה אין לה זקן. ולזה יתבאר , שהאשה שגלחה פאת ראשה או פאת ראש האיש - פטורה. ולא תשחית את פאת זקנך - זאת ההשחתה היא לפי הוראת הגדר - גלוח בתער. והנה המקומות שהם פאה בזקן לפי הוראת הגדר הם חמשה פאות: שתים מימין: אחד בלחי העליון ואחת בלחי התחתון , ושתים כנגדן בשמאל. ואחת חבור לחי התחתון הימיני לשמאלי. (כח) ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם - אחשוב , כי הקודמים , לחשבם כי אין יתרון לאדם אחר המות , היו שורטים בשרם במות אחד מקרוביהם; והתורה הזהירה מעשות כמו זה הפועל המגונה. ויתבאר , שהוא חייב על כל שריטה ושריטה , שנאמר: ושרט לנפש לא תתנו. וכן אם שרט שריטה אחת על מתים רבים , חייב על כל מת ומת , שנאמר: לנפש - לחייב על כל נפש ונפש. וכתובת קעקע - הוא כתב נעשה בצבע מהצבעים בעור האדם , אחר הִקָרַע המקום שיעבור בו הצבע. וזה היה מנהג הגוים בזמנים הקודמים , לרשום על עצמם רושם העבודה זרה , להורות שהם עבדים לה. והזהירה התורה מעשות זה אפילו לשם יתעלה , שלא לילך בחקותיהם; עם שהתורה בכללה היא להטיב לנו לא להכאיב גופותינו , כמו שהיו עושים הסכלים ההם. ולזה אמר: "כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם" (דב' יב , לא); ואולם השם יתעלה נהג בזאת התורה השלמה מנהג האב עם הבנים , שישתדל להטיב להם בכל עוז ולשמרם מהפגעים. ולזה אמרה במשנה תורה: "בנים אתה ליי' אלהיכם לא תתגודדו" (דב' יד , א). (כט) אל תחלל את בתך להזנותה - זאת היא מצות 'לא תעשה' לא מנאה הרב המורה. ועניינה , שלא ימסור אדם בתו לביאה שלא לשם אישות. ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה - רוצה לומר , שמי שיחלל בתו להזנותה יהיה סבה שתזנה הארץ , כי היא תפקיר עצמה לכל ולא תבוש , אחרי ראותה שאביה רוצה בזה; ויהיה זה סבה שתמלא הארץ זמה , כי יקרה מזה שלא יוָדע ממי הרתה , ויבוא העניין שישא האב - בתו , והאח - אחותו. (ל) את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו - זכר שתי אלו המצות יחד , לפי שהם מתדמות בכונותיהם , כמו שיתבאר מדברינו בהם (שמ' כ התועלת העשירי). והנה מורא המקדש הוא , שלא יכנס בו שלא לצורך וינהג בו בכבוד וביראה , כי זה ממה שיישירהו לעמוד על הכונה אשר בעבורה היה באופן הנפלא הזה שצוה השם יתעלה. (לא) אל תפנו אל האובות - ידוע ממה ששאל שאול באוב לאשה בעלת אוב (ראה ש"א כח , ח) , כי האוב הוא פועל יביא לדמות שהעלו בו המת , ויתפעל הדומיון באופן שיתדמה לו שהוא שומע קול מהמת ההוא , יודיע לו העתידות. והתבאר , שזה הקול המדומה הוא נמוך מאוד; אמר: שפל מאוב קולך (ראה יש' כט , ד). וידמה שמה שנתפרסם מההודעה המגעת בכמו זה האופן בלקיחת גלגלת המת , הוא מזה הסוג. ואל הידעונים אל תבקשו לטמאה בה - הנה הידעוני היה , שהיו לוקחים עצם מעוף ששמו 'ידוע' והיו משימים אותו בפיהם , ויעשו פעולות להתבודד דמיונם , עד שיגיע מזה שידברו בפיהם דברים ויחשבו שיודיעו בזה האופן מה שעתיד להיות. והנה הפליגה התורה בהרחקת זה , לפי שהיותר חזקה שבראיות על שיש בכאן שכל פועל כל אלו הדברים אשר בכאן , היא ההודעה , שהגיע מזה בחלום או בקסם או בנבואה , כמו שבארנו בשני ממלחמות יי'. ולזה תמצא שאמר הנביא: "מי פעל ועשה קורא הדורות מראש" (יש' מא , ד) , רוצה לומר , שהודעתו הדברים העתידים טרם היותם , הוא ראייה חזקה על היותו פועל אותם; ומי שישים סבת ההודעה - המתים או העצמות , יבטל שיהיה בכאן סדור מסודר משכל , אבל יהיה החומר - הוא התחלה לכל הדברים; וזה בתכלית הגנות וההפסד. (לב) מפני שיבה תקום - הוא מצות 'עשה' , לקום מפני כל איש שיבה כדי לכבדו , לא מנאה הרב המורה. ובזה תועלת , כי מפני זה ישמעו צעירי הימים לדברי הישישים ויהיו דבריהם אצלם יקרים , ולזה יתנהגו במוסריהם; כי הישישים , לרוב ממה שראו מענייני קורות העולם , יודיעו להם על צד הנסיון דברים רבים בפילוספיא המדינית. ולזה יקרה למי שישמע דבריהם להנצל מהרבה מהפגעים אשר היו באים עליו לולא עצת הישישים , עם שבזה יתיישב בנפש לתת כבוד נפלא לשם יתעלה שהוא קדמון , לא סר מהיותו נמצא ולא יסור. והדרת פני זקן - היא מצות 'עשה'. והרצון בזקן לפי הוראת הגדר - חכם , כי החכם יקרא זקן , אע"פ שהוא צעיר לימים; אמר: "זקנים משער שבתו" (איכה ה , יד). וההדור הוא לעמוד מפניו כדי להדרו. ויראת מאלהיך - ירצה בזה , שזה יביאך לירא מאלהיך יראה עצומה , כי גבהה חכמתו לאין קץ על חכמת הזקן שתחויב בו לכבדו , ונפלאה קדמת מציאותו לאין קץ מקדימת מציאות האיש הישיש. (לג) וכי יגור אתך גר בארצכם - זה גר צדק. לא תונו אותו - ידמה שיהיה הרצון בזה - אונאת דברים; כאלו תאמר , שיזכיר לו מעשה אבותיו לביישו. ולפי שצותה התורה לתת כבוד לראוי לו מפני החכמה והישישות , צותה שלא לבזות אלו האנשים שתלויה מאחריהם קופה של שרצים. (לד) ואהבת לו כמוך - היא מצות 'עשה'. והוסיפה התורה לצוות על אהבתו , ואם הוא נכלל במה שאמר: "לרעך כמוך" (לעיל , יח) , לפי שהוא משולל מהקרובים האוהבים בטבע ולזה יצטרך יותר שיאהבוהו הבלתי קרובים , עם שכבר יקל לאדם להתנגד לו , כי אין עוזר; ולזה צותה התורה שנאהבהו כנפשנו. (לה) לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה - הכונה במשפט בזה הפסוק: המשפט שיהיה על פי המדה , המשקל והמשורה. והמשל , שהמודד הבגד בקנה המדה או המודד בארץ , הוא השופט על פי המדה ההיא , כמה ראוי שינתן אל זה האיש מהבגד או מהארץ או משאר העניינים הדומים. וכן השוקל במאזנים איזה משקל שיהיה מאיזה דבר שיהיה , שופט על פי המשקל ההוא כמה יותן לזה האיש מהעניין ההוא. וכן העניין במשורה , והיא המדה המכילה שיעור מה מהפירות או מהמשקים. ולזה ראוי שלא יטה השופט המשפט בשום צד מהצדדים. (לו) מאזני צדק אבני צדק - צותה התורה שיהיו הכלים הם בעצמם , שבהם ישלם המשקל , בתכלית מהיושר והצדק , באופן שלא יהיה עול מצדם במשקל. והנה העול יהיה במאזנים מפנים רבים. מהם שיהיה מרחק הכפות מהאמצע מרחק בלתי שוה , ומהם שיהיו קשי הנפילה או קלי הנפילה מאד , ומהם שיהיו חוטי הכפות בלתי שוים באורך. וכן ההיקש בשאר הדברים אשר להם רושם כשלא ימצא הצדק במאזנים. איפת צדק והין צדק - הנה האיפה היא מדת הפרות היבשים , וההין היא מדת הלח. והעול הנה ימצא באיפה וההין , אם היו חסרות או יתרות. וכבר ימצא העול באיפה , מפני היותה מחזקת , כשימחוה מצד אחד , יותר ממה שתחזיק כשימחוה מהצד השני. וכן ימצא העול בכלי אשר ימחקו בו אם אינו ישר , או הוא יותר כבד מן הראוי או יותר קל מהראוי.