מאגר הכתר ויקרא פרק יט עם פירוש ר' יוסף בכור שור

פרק יט
{פרשת קדשים} [א] וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
[ב] דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[ג] אִ֣ישׁ אִמּ֤וֹ וְאָבִיו֙ תִּירָ֔אוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[ד] אַל־תִּפְנוּ֙ אֶל־הָ֣אֱלִילִ֔ם וֵֽאלֹהֵי֙ מַסֵּכָ֔ה לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[ה] וְכִ֧י תִזְבְּח֛וּ זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים לַיהוָ֑ה לִרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּחֻֽהוּ:
[ו] בְּי֧וֹם זִבְחֲכֶ֛ם יֵאָכֵ֖ל וּמִֽמָּחֳרָ֑ת וְהַנּוֹתָר֙ עַד־י֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף:
[ז] וְאִ֛ם הֵאָכֹ֥ל יֵאָכֵ֖ל בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י פִּגּ֥וּל ה֖וּא לֹ֥א יֵרָצֶֽה:
[ח] וְאֹֽכְלָיו֙ עֲוֺנ֣וֹ יִשָּׂ֔א כִּֽי־אֶת־קֹ֥דֶשׁ יְהוָ֖ה חִלֵּ֑ל וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ:
[ט] וּֽבְקֻצְרְכֶם֙ אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֔ם לֹ֧א תְכַלֶּ֛ה פְּאַ֥ת שָׂדְךָ֖ לִקְצֹ֑ר וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט:
[י] וְכַרְמְךָ֙ לֹ֣א תְעוֹלֵ֔ל וּפֶ֥רֶט כַּרְמְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[יא] לֹ֖א תִּגְנֹ֑בוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁ֥וּ וְלֹא־תְשַׁקְּר֖וּ אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ:
[יב] וְלֹא־תִשָּׁבְע֥וּ בִשְׁמִ֖י לַשָּׁ֑קֶר וְחִלַּלְתָּ֛ אֶת־שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה:
[יג] לֹא־תַעֲשֹׁ֥ק אֶת־רֵעֲךָ֖ וְלֹ֣א תִגְזֹ֑ל לֹֽא־תָלִ֞ין פְּעֻלַּ֥ת שָׂכִ֛יר אִתְּךָ֖ עַד־בֹּֽקֶר:
[יד] לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה:
[שני] [טו] לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֙וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט לֹא־תִשָּׂ֣א פְנֵי־דָ֔ל וְלֹ֥א תֶהְדַּ֖ר פְּנֵ֣י גָד֑וֹל בְּצֶ֖דֶק תִּשְׁפֹּ֥ט עֲמִיתֶֽךָ:
[טז] לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה:
[יז] לֹא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא:
[יח] לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה:
[יט] אֶֽת־חֻקֹּתַי֘ תִּשְׁמֹרוּ֒ בְּהֶמְתְּךָ֙ לֹא־תַרְבִּ֣יעַ כִּלְאַ֔יִם שָׂדְךָ֖ לֹא־תִזְרַ֣ע כִּלְאָ֑יִם וּבֶ֤גֶד כִּלְאַ֙יִם֙ שַׁעַטְנֵ֔ז לֹ֥א יַעֲלֶ֖ה עָלֶֽיךָ:
[כ] וְ֠אִישׁ כִּֽי־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה שִׁכְבַת־זֶ֗רַע וְהִ֤וא שִׁפְחָה֙ נֶחֱרֶ֣פֶת לְאִ֔ישׁ וְהָפְדֵּה֙ לֹ֣א נִפְדָּ֔תָה א֥וֹ חֻפְשָׁ֖ה לֹ֣א נִתַּן־לָ֑הּ בִּקֹּ֧רֶת תִּהְיֶ֛ה לֹ֥א יוּמְת֖וּ כִּי־לֹ֥א חֻפָּֽשָׁה:
[כא] וְהֵבִ֤יא אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ לַֽיהוָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֵ֖יל אָשָֽׁם:
[כב] וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן בְּאֵ֤יל הָאָשָׁם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה עַל־חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֑א וְנִסְלַ֣ח ל֔וֹ מֵחַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֥ר חָטָֽא: פ
[שלישי] [כג] וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כָּל־עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל וַעֲרַלְתֶּ֥ם עָרְלָת֖וֹ אֶת־פִּרְי֑וֹ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים לֹ֥א יֵאָכֵֽל:
[כד] וּבַשָּׁנָה֙ הָרְבִיעִ֔ת יִהְיֶ֖ה כָּל־פִּרְי֑וֹ קֹ֥דֶשׁ הִלּוּלִ֖ים לַיהוָֽה:
[כה] וּבַשָּׁנָ֣ה הַחֲמִישִׁ֗ת תֹּֽאכְלוּ֙ אֶת־פִּרְי֔וֹ לְהוֹסִ֥יף לָכֶ֖ם תְּבוּאָת֑וֹ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[כו] לֹ֥א תֹאכְל֖וּ עַל־הַדָּ֑ם לֹ֥א תְנַחֲשׁ֖וּ וְלֹ֥א תְעוֹנֵֽנוּ:
[כז] לֹ֣א תַקִּ֔פוּ פְּאַ֖ת רֹאשְׁכֶ֑ם וְלֹ֣א תַשְׁחִ֔ית אֵ֖ת פְּאַ֥ת זְקָנֶֽךָ:
[כח] וְשֶׂ֣רֶט לָנֶ֗פֶשׁ לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בִּבְשַׂרְכֶ֔ם וּכְתֹ֣בֶת קַעֲקַ֔ע לֹ֥א תִתְּנ֖וּ בָּכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה:
[כט] אַל־תְּחַלֵּ֥ל אֶֽת־בִּתְּךָ֖ לְהַזְנוֹתָ֑הּ וְלֹא־תִזְנֶ֣ה הָאָ֔רֶץ וּמָלְאָ֥ה הָאָ֖רֶץ זִמָּֽה:
[ל] אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֽה:
[לא] אַל־תִּפְנ֤וּ אֶל־הָאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים אַל־תְּבַקְשׁ֖וּ לְטָמְאָ֣ה בָהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[לב] מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם וְהָדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה: ס
[רביעי] [לג] וְכִֽי־יָג֧וּר אִתְּךָ֛ גֵּ֖ר בְּאַרְצְכֶ֑ם לֹ֥א תוֹנ֖וּ אֹתֽוֹ:
[לד] כְּאֶזְרָ֣ח מִכֶּם֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם הַגֵּ֣ר׀ הַגָּ֣ר אִתְּכֶ֗ם וְאָהַבְתָּ֥ לוֹ֙ כָּמ֔וֹךָ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[לה] לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֖וֶל בַּמִּשְׁפָּ֑ט בַּמִּדָּ֕ה בַּמִּשְׁקָ֖ל וּבַמְּשׂוּרָֽה:
[לו] מֹ֧אזְנֵי צֶ֣דֶק אַבְנֵי־צֶ֗דֶק אֵ֥יפַת צֶ֛דֶק וְהִ֥ין צֶ֖דֶק יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[לז] וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה: פ

פרק יט
(ב) קדושים תהיו כי קדוש אני - ונאה לקדוש שיהיו משרתיו קדושים. כי אין מושל קדוש יכול לסבול סביביו משרתים , אלא אם כן קדושים; דכתיב "מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים" (מש' כט , יב) , הא 'לדבר אמת' - כל משרתיו צדיקים. שכל אדון - כדומה לו; וכל שכן מלך מלכי המלכים , שראוים להיות משרתיו קדושים. (ג) איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו - כלומר: אעפ"י שאמרתי לכם בעשרת הדברות כן , שהרי אמרתי "כבד את אביך" (שמ' כ , יב) ― לפי הפשט: כבוד וירְאָה עניין אחד להם ― אמר עתה: אני יי' אלהיכם , כלומר: לשם שמים תעשו מה שתעשו; לשם שמים תיראו אותם , ולשם שמים תשמרו שבת ולשם שמים תחללוה. כמו שפירשו רבותינו (ראה תו"כ קדושים פרשתא א , י) , שאם יאמר לך אביך לעבור על דברי תורה , אל תשמע , שאתה והוא חייבין בכבודי; ולשם שמים תחללו שבת , כגון לחולה (ראה יומא פד , ב) ולפקח את הגל (שם פג , א). כדכתיב "ולבך תשית לדעתי" (משלי כב , יז) , וכמו שאמרו רבותינו (משנה אבות ב , יב): וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ורבותינו אמרו (ראה קידושין ל , ב) , ששם (שמ' כ , יב) הזהיר על הכבוד וכאן על המורא. ופירשו איזוהו 'מורא' ואיזהו 'כיבוד' בקידושין (ל , ב - לא , א). ופירשו (שם) , שבכיבוד הקדים האב לאם , לפי שהוא מכבד אמו יותר , לפי שמשדלתו בדברים; לפיכך הקדים האב לאם , והזהירו על הכיבוד של אב. ובמורא הקדים האם: לפי שאדם זריז ביראת אביו יותר , לפי שמייסרו ומלמדו - הקדים האם , שיהיו יריאים. ולפי הפשט: לומר שמצות שניהם שקולה , כמו "הוא משה ואהרון" (שמ' ו , כז) - "הוא אהרון ומשה" (שם , כו). ואיש - לא לפטור נשים מכיבוד ומורא בא , דכשהוא אומר תיראו - הרי כאן שנים , איש ואשה; ששניהם חייבין. למה נאמר איש? איש - סִפֵּק בידו לעשות , אשה - אין סִפֵּק בידה לעשות (ראה תו"כ קדושים פרשתא א , ג); ומיענש האיש טפי. (ד) אל תפנו אל האלילים - אפילו תאמרו: לשם שמים אנו עושים , כדי שנזכיר הבורא לנו , כמו שעושים הגוים. ואלהי מסכה לא תעשו , ולא (אחרים) לכם , דלכם - אלא קאי: לא אתם תעשו לאחרים ולא אחרים לכם (ראה תו"כ קדושים פרשתא א , יב). אני יי' אלהיכם - ואין לדַמּותי; כי מה דמות תערכו לו (ע"פ יש' מ , יח)? כמו שמפורש במקום אחר "כי לא ראיתם כל תמונה" (דב' ד , טו). וכל שכן לעבוד אותם. (ה-ח) לרצונכם תזבחו - תן רצונך בו; שלא תהיה צר עין במה שתקריב לפני המקום. שיש בני אדם שמקריב לפני המקום , וקשה בעיניהם; אלא שרואים אחרים עושים כך , ויש לו בושת שלא יעשה כמותם - זה אינו שוה לו כלום; כי הקדוש ברוך הוא יודע לבות בני אדם. וכן אמר שלמה: "גם כל כשרון המעשה אשר היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל" (ראה קה' ד , ד). ותנהגו בו מנהג כבוד , לאכלו בזמנו ובמקומו , כמו שפירשו רבותינו (ראה זבחים פב , ב): לא תחשוב עליו לאוכלו חוץ לזמנו וחוץ למקומו , ושלא תאכלו ממנו נותר ופיגול. כי את קודש יי' חילל - נוהג בו מנהג חולין , ולא חלק כבוד למלך; אבל בעין יפה ובדרך כבוד תעשה. והוא הדין לכל הקרבנות שאדם מקריב , ולכל הצדקות שאדם עושה. ויש לפרש לרצונכם - עֲשֵה שיבא קרבנך לרצון: שתעשהו בעין יפה , ותשמור אותו בקדושה , כמו שמפרש והולך; והיינו הך. ויש לפרש לרצונכם - שתוכל , לאחר הֶקדשוֹ , לעכבו כרצונך; וכשתרצה - תזבח , ובלבד שלא תעבור ב'בל תאחר' (ראה דב' כג , כב). אבל אכילה - אינה כרצונך; שאם תאכל ביום השלישי , נהגת בו מנהג חולין. ורבותינו פירשו (ראה זבחים מז , א) לרצונכם - לדעתכם; שישים דעת בזביחתו: שלא יהא מתעסק ושוחט. (ט) לא תכלה פאת שדך - מפני שלשה דברים אמרה (תורה) , שמניח אדם פיאה בסוף שדיהו (ראה תו"כ קדושים פרשתא א , י; שבת כג , א): מפני החשד - שאם יניח בראש שדיהו , כשיבא אדם כשיקצור סוף שדהו ויראה שלא יניח כלום , יהא סבור שלא הניח פיאה - והעניים כבר נטלוה. ומפני ביטול עניים - שיהו משמרים להנחת הפיאה מראש הקצירה ועד סופה , שלא ידעו מתי יניח ויתבטלו שם; אבל עכשיו אינם משמרים , עד שיבא לסוף שדהו. ומפני הרמאים - שבראש שדהו היה אומר: בסוף אניחנה; ובסוף יאמר: הנחתיה בראשה. (י) לעני ולגר תעזוב אותם אני יי' - כלומר: לשמי תעזוב אותם , ולא להתפאר ולא להתגדל. (יא) תגנובו - גניבת ממון ממש (ראה מכיל' יתרו בחדש ח). לא תכחשו - אם הפקיד אצלך ממון - לכחש בו: לא ראיתיך , ולא היו דברים מעולם (ראה רשב"ם). ולא תשקרו - שתַתְנֶה לחבירך: אם תתן לי כך וכך , אעשה לך מלאכתך; ותקח את שלו ולא תקיים תנאו. (יב) ולא תשבעו בשמי לשקר - שאם תאמר בפיך דבר שקר או תגנוב או תכחש (ראה לעיל , יא) , כשיבא להשביעך יהא לך בושת להודות שגנבת וששקרת , ותאחז בשקרך , ומתוך כך תשבע לשקר; ונמצאת מחלל שם שמים לבטלה. ועבירה גדולה בידך , שנאמר בה "לא ינקה יי'" (שמ' כ , ז) , ושלא נתנה להשבון. שכל זמן שלא נשבעת , הממון הזה ניתן להשבון; אבל השבועה לא ניתנה להשבון. והכי אמרי רבותינו , ששכר עבירה - עבירה (משנה אבות ד , ב) ― שעבירה קטנה מביאתו לידי עבירה גדולה ― אילו עינייני גניבה ואילו ענייני גזילה. (יג) לא תעשוק את רעיך (בנוסחנו: רעך) - 'עושק' זהו , שלוה לו חבירו ממון או הפקיד אצלו , והוא אומר: הן , אבל איני רוצה לשלם לך; ובאלָמוּת גוזל לו את שלו , כגון "ויגזול את החנית מיד המצרי" (ש"ב כג , כא). ולא תלין פעולת שכיר - שאמר לו: לא אשלם לך עד חמשה ימים; ואין לך גזל גדול מזה , שאין לו מה יאכל , ואליו הוא נושא את נפשו (ע"פ דב' כד , טו). ובאילו לא שייך שבועה , שהרי הוא מודה. (יד) לא תקלל חרש - הוא הדין לכל ישראל שעושה מעשה עַמְּךָ , כדנפקא לן ב'בניין אב' מחֵרֵש ונשיא ודיין (ראה תו"כ קדושים פרשתא י פרק ט , ז) , דכתיב "אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור" (שמ' כב , כז). ומיהו דבר הכתוב בהווה (ראה רשב"ם) , שאילו דרכם לקלל חרש , מתוך שאינו שומעו ואינו ירא שיחזור לו קללתו. נשיא ודיין - מתוך שמייסרין ומוכיחין אותם , שונאים אותם. ו'חרש' קורא כל אותו שאינו שומע ואינו מבין לו , כדמתרגם אנקלוס: "דלא שמע". ולפני עור - מי שהוא עור בדבר; ואפילו מזיד , אבל אינו יכול לעשות אלא על ידי זה; כגון מושיט כוס יין לנזיר , ואבר מן החי לבני נח - דקאי בתרי עברי נהרא (ראה ע"ז ו , ב). ויראת מאלהיך אני יי' - שאעפ"י שזה אינו שומעך , וזה עור , בדבר זה ניחא ליה , ויראת מאלהיך - ממי שרואה ושומע ויודע הכל. (טז) לא תלך רכיל בעמך - כי אז לא תעמוד על דם רעיך (בנוסחנו: רעך); אבל אם תלך רכיל , אז תעמוד. ואילו כתב 'ולא תעמוד' - היה משמע , שהיא מצוה לבדה; ועל כרחין מצוה אחת היא: לא תלך רכיל , כדי שלא תעמוד על דם רעיך; כי כשתאמר: איש פלוני מוציא עליך שם רע - קשה עליו , והורגו. ויחזקאל פירש: "אנשי רכיל היו בך למען שפוך דם" (כב , ט) - אילמא , שהרכלין מביאין לידי שפיכות דמים מצער ובושת. וכן אמרו רבותינו (ראה ערכין טו , ב): לישן תליתאי - קטיל תליתאי. (יז) לא תשנא... אחיך בלבבך - שאם יעשה לך אחיך דבר שקשה בעיניך , לא תשנאנו בתוך לבבך , אלא הוכיחנו ואמור לו: למה עשית לי כזאת? דשמא לא נתכוון לְמַה שאתה סבור , או נאנס , או שום טעם יש בדבר שיאמר לך; ומתוך כך תדע שלא עשה עמך שלא כהוגן. ולא תשא עליו חטא - לשנאותו בחנם. ומצות הוכח תוכיח את עמיתך - אם תראה בו דבר ערוה. ענין אחר: אם תראהו עובר עבירה , אל תאמר: מי יתן יוסיף על חטאתו פשע (ע"פ איוב לד , לז)! אלא הוכח. ולא תשא עליו חטא - אם הוכחתו , ואינו רוצה להניח בשבילך. אבל אם לא תוכיחנו - יש לך חטא , כדכתיב ביחזקאל "ולא הזהרתו רשע להשיב מדרכו הרעה הוא רשע בעונו ימות ואת דמו מידך אבקש" (ראה יח' ג , יח). (יח) לא תקום ולא תטור - כמו שפירשו רבותינו (ראה תו"כ קדושים פרשתא ב פרק ד , י) , שלא תשנאנו על שלו , ולא תטור לו איבה אם אינו רוצה להשאיל לך או לתת לך , דשמא אינו יכול , או צריך לאותו דבר. אבל אם יגזול את שלך או יגנוב , תינקום ותטור וקח שלך מתחת ידו. ולא תטור - אף לא תטור האיבה בלבך. לא תטור - כמו 'לא תשמור'; כמתרגמינן "ואביו שמר את הדבר" (בר' לז , יא): "נטר ית פתגמא" (ת"א). שהנטירה מביאה אותך לידי נקימה. ואהבת לרעך כמוך - כמו שאתה רוצה שיאהוב אותך: דעלך סני לחברך לא תעביד (ראה שבת לא , א). ולכך כתב: ואהבת לרעך כמוך - פירוש: הוא כמוך ביראה; ואם לאו - לא תאהבנו , שנאמר "יראת יי' שנאות רע" (מש' ח , יג; ראה פסחים קיג , ב) [הגה"ה]. שאינו אומר שיאהב אחר כמו עצמו , אלא כתיב "וחי אחיך עמך" (וי' כה , לו) - חייך קודמים לחיי חבירך (ראה ב"מ סב , א). שאם היה רוצה לומר שיאהב אחר כמו עצמו , היה לו לכתוב 'ואהבת את רעך כמוך'; וכן "ואהבת לו כמוך" (להלן , לד) - ולא כתב 'ואהבת אותו כמוך'. אבל במקום אחר , שכתב "ואהבתם את הגר" (דב' י , יט) , לא כתב 'כמוך'. "ואהבת לו" - משמע: לעשות לו "כמוך" , כמו שאתה רוצה שיעשה הוא לך , כמו שפירשנו. ואם תאמר: מאי שְנָא שאין הקדוש ברוך הוא מזהיר ב'לאו' על אותו שלא רצה להשאיל לי מגלו ולא היה לו שום טענה עלי , שלא עשיתי לו מאומה , ועלי , שיש לי טענה עליו , שלא רצה להשאיל לי , הזהיר ב'לאו' אם לא אשאיל לו קרדומי? איכא למימר , שאותו - לא הניח בשנאה , אלא שחביבה עליו מגלו ואינו רוצה להשאילו; ולא הכריחו הכתוב להשאיל את שלו שלא כרצונו. אבל לך , שקרדומך עשוי להשאיל , שהרי היית משאיל לו לולא הנקימה , ואם כן - משנאה ומרוע לב אתה מניח להשאיל! ואומר לך הקדוש ברוך הוא: תנצח האהבה שיש לך עמי את השנאה שיש לך עמו , ותשאיל לו בשביל אהבתי , ולא תקום; ומתוך כך יבא שלום ביניכם. וכן תמצא גבי "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו" (שמ' כג , ה) , שאמר הקדוש ברוך הוא: תנצח האהבה שיש לך עמי את השנאה שיש לך עמו , ותסייענו בשביל אהבתי; וזהו "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" (מש' ג , יז). אני יי' - וראויה אהבתי לְשַכּח את השנאה. (יט) את חקותי תשמורו - חוקים שחקקתי לך כבר מששת ימי בראשית - איני רוצה שתשנה אותם , לעשות בריות בעולם שלא עשיתי אני: בהמתך לא תרביע כלאים - שתרביע סוס על חמור , כן על סוסיָה - חמור , ויצא מהם פרד , שלא בראתי; והנה שינית מעשה בראשית. וכן כל שני מינים , כגון כבש על עז , שתעשה עצמך כמו בורא. ואין הברכה מצויה בהם , ולא יוליד לעולם הפרדה (ראה ספ"ד קיט) ולא שום כלאים; שמתוך ששני 'נטורש' (בלעז: זנים) מתחברים יחד , זה מעכב על זה מלהוליד. וכן שדך לא תזרע כלאים - כגון חטה וחרצן (ראה ברכות כב , א) - שזה מין עשב וזה מין אילן; ופעמים כשזורעין אותם יחד , באים שני גרגרים ומתחברין יחד ומוציאין צמח ביחד , ויוצא דבר ממוצע משניהם , שלא נברא. תדע , שיניקת זה באה בתוך זה , דאמרינן (ראה ב"ק צב , א) , דאריסי דרב יוסף מייתו ליה תמרי מדיקולי דקיימי ביני גופני; טעם בהו טעם חמרא. אמר: למחר אייתו מקורייהו; גופני קני דיקלי , דיקלי לא קני גופני. אלמא , שיניקת וטעם זה באה בתוך זה; וכן כל שני גרגרים כשזורעם. ולפי שאינו ניכר כל כך כמו משתי בהמות , החמיר הכתוב; שאם נטע כרם - שלא יביא זרע לשם , כדכתיב "פן תיקדש המלאה והזרע (בנוסחנו: הזרע) אשר תזרע ותבואת הכרם" (דב' כב , ט). ואם העביר עציץ בכרם , כיון שהוסיף מאתים , כלומר: אחד במאתים , שָׂם איסור (משנה כלאים ז , ז). אבל פחות ממאתים מותר , לפי שהוא בטל במאתים מה שגדל באיסור בתוך הכרם. וכן הרכבת האילן; שגם זה מעביר החוק , שגורם לתַפּוּחַ שמוצִא חבושים או עוזרדים , ובורא בריאה שאינו חוק בעולם - הרי הוא משנה מנהג העולם , ואסור. אבל כלאי זרעים - דבר שאינו ניכר כלל הוא , ולא הקפיד עליו הכתוב , ואינו אלא מדרבנן (ראה קידושין לט , א). ובגד כלאים שעטנז - לפשט (ראה רשב"ם): 'שזה מין בהמה , וזה גידולי קרקע; ולמינים אמרתי: הצמר - צבוע , ופשתים - אינו צבוע , דהקפיד בבגד של שני מראיות; והודו לי'. העיד החכם רב ברכיה נוחו עדן [הגה"ה]. ובגד כלאים - של צמר ופשתים , כדמפרש במקום אחר , דכתיב "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו" (דב' כב , יא); ואינו אוסר שני מינים , רק "צמר ופשתים". כמו שפירשו רבותינו (שבת כו , ב) , דתנא דבי רבי ישמעאל: כיון שנאמרו 'בגדים' בתורה , סתם , ופרט לך הכתוב באחד מהן "צמר ופשתים" , אף כל - צמר ופשתים. וטעמא: לפי שבגדי כהונה היו של כלאים של צמר ופשתים , כדאמרינן (יבמות ד , ב): מד"שש" - כיתנא , "תכלת" (שמ' כח , ו) - עמרא , אסור להדיוט להשתמש בהם; דומיא דחלב ודם , שנאסרו מפני שנקרבים על גבי המזבח. וכן בשמן המשחה , דכתיב "ובמתכונתו לא תעשו לכם" (צירוף של שמ' ל , לב עם פס' לז , שם) , ובקטורת , דכתיב "איש אשר ירקח כמוהו... ונכרת" (שם , לג; וראה שם , לח) - דהוה ליה כמשמש בשרביטו של מלך , ואסור , כמו שאסור להחליף חוקו. ואם תאמר: ליתסר תכלת עם ארגמן ותולעת שני (ראה שמ' כח , ו)? אינו צריך; כיון דנשתנה בדבר אחד , שאין בו כלאים , שוב אינו צריך. כדאמרינן גבי שמן המשחה וקטורת: "ובמתכונתו לא תעשו לכם" - אלמא: כיון ששינה מתכונתו , שוב אינו צריך. וגבי מנורה אמרו רבותינו (ראה ר"ה כד , ב): אבל עושה של ששה ושמונה קנים. וכן הקפיד הכתוב בבגדי אהרון , שנעשו לדורות; אבל בבגדי כהנים הדיוטים ובבגדי לבן של יום הכפורים , שאינם קבועים לדורות , לא הקפיד הכתוב. (כ) ואיש כי ישכב את אשה... והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה - לפי הפשט היה נראה , שאם ייחד איש שפחתו לעבדו עברי , כדכתיב "אם אדוניו יתן לו אשה" (שמ' כא , ד) , שהבא עליה - במלקות ובאָשָם; ובקורת תהיה - אתרוייהו קאי , והוי בקורת - שם דבר , 'בטאור' בלעז (הכאה). אבל רבותינו דיקדקו (ראה תו"כ קדושים פרשתא ב פרק ה , ב): אם כן , למה כתב והפדה לא נפדתה או חופשה לא ניתן לה - פשיטא , כיון שהיא שפחה , שלא נפדתה וחופשה לא ניתן לה?! ואוקמוה א'פדויה ואינה פדויה': והפדה - שנפדת , לא נפדתה - לגמרי. והיא , שאין לה במה להביא קרבן , דמה שקנתה שפחה קנה רבה , תהי בקורת - לוקה. בקורת תהיה - 'בקוראה' תהיה: שהדיינין קוראין בשעת המלקות (ראה כריתות יא , א). והוא , שיש לו , מקריב אָשָם ופטוּר. (כג-כד) שלש שנים יהיה לכם ערלים - שלא תהנה מפריו; לפי שאין דרך ארץ שתהנו ממנו עד שתדרינו (תתנו דורון) ממנו למקום; כי ראשית כל תבואות ראוי להדרין לפני המקום ― ובשלש שנים ראשונים אינו טוען אלא דבר מועט , ואינו ראוי להביא לפני המקום , ואתה - אין אתה רשאי להקדים לי ― כמו שמביאין עומר לפני המקום קודם שיאכלו חדש , וביכורים מפירות האילן. והכא נמי בשנה הרביעית , שהוא טוען דבר הראוי , הרי הוא קודש להביא לירושלים , כמו מעשר שני; או לפדותו להביא דמיו , כמו ממעשר , דילפינן (ראה קידושין נד , ב) קודש - "קודש" (וי' כז , ל) ממעשר. משם ואילך - הפירות שלך. (כה) אני יי' אלהיכם - ואין אתם רשאין להקדים לי. ובשנה החמישית... להוסיף... תבואתו - כלומר: מה שאמרתי לכם עד כאן - להוסיף לכם: שתעכבו עד שתוסיף בתבואה , שתהיה ראויה לבא לפני; כמו שפירשתי (לעיל , כג - כד). אני יי' - ואין ראוי להדרין (לתת דורון) לפני כי אם דבר מקובל. אי נמי: אל יקשה לך אם תאבד שלש שנים , כי בכך תהא תוספת וברכה בתבואה. (כו) לא תאכלו על הדם - לפי פשוטו נראה , שלא תאכלו מן הבהמה עד שתצא נפשה (ראה תו"כ קדושים פרשתא ג פרק ו , א). שאם שחטה , ימתין עד שתצא דמה ותצא נפשה , ולא יחתוך ממנה חתיכה בעודה מפרכסת ויאכלנה; כדאמרינן בחולין (לג , א): הרוצה שיבריא - יחתוך כזית בשר מבית טביחתה וימלחנה יפה יפה וימתין עד שתצא נפשה ויאכל. וכן הוא אומר בשאול "חטא העם לאכול על הדם" (ראה ש"א יד , לג) - שהיו עייפים מן המלחמה ורעבים מן התענית , דכתיב "ויואל שאול את העם... ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב" (שם , כד). והיו דחוקין ושוחטין ואוכלין מיד , ולא היו ממתינין עד שתצא נפשה. ואמר שאול: "גולו אלי אבן גדולה... ושחטתם בזה ואכלתם" (שם , לג - לד) - שאשמור אתכם שלא תמהרו יותר מדאי , לפי שהוא גנאי. לא תנחשו ולא תעוננו - נראה עניין 'ניחוש'. ואני ראיתי גוים , כשרוצחים זה את זה , הולכים ואוכלים על קבר הנרצח אכילה ראשונה; שאוכלים ואומרים , ששוב לא ינקם (ראה רשב"ם); וזהו שאמר: לא תאכלו על הדם. ורבותינו דרשוהו להרבה ענינים (ראה סנה' סג , א). (כז) לא תקיפו פאת ראשיכם (בנוסחנו: ראשכם) ולא תשחית (בנוסחנו נוסף 'את') פאת זקניך - כמו שעושין הכומרים , לחוק עבודה זרה הוא; והקפיד עליה הכתוב , שלא נלך בחקותם (ראה וי' כ , כג). ויש לפרש: גנאי למלך , שיראו עבדיו מנוולים. (כח) ושרט לנפש לא תתנו - על מת. וגם זה חוק (לעבודה זרה) בשעה שמצטערים , כדכתיב "ויתגודדו כמשפטם" (מ"א יח , כח); אלא ש'שריטה' ביד ו'גדידה' בכלי (ראה מכות כא , א). וכתובת קעקע - שמקעקע בשרו ונותן בתוך הקעקע איזה צבע שהוא רוצה , ונראה לעולם (ראה רש"י). וגם הוא חוק לעבודה זרה , שכך רגילים לכתוב שֵם עבודה זרה על בשרם. אני יי' - מלך גדול , לעשות לפנַי דברים של תוהו הללו. (כט) לא תחלל - לא תנהג בה חולין. להזנותה - להפקירה , כגון הזונות ההולכות מעיר לעיר ואינן מקפידות על עצמם. ומלאה הארץ זימה - שאינה יודעת ממי מתעברת , ונמצא אב בא על בתו ואח על אחותו (ראה תו"כ קדושים פרשתא ג פרק ז , ה). (ל) את שבתותי תשמרו ומקדשי - שאין בניין בית המקדש דוחה שבת; כך דרשו רבותינו (ראה תו"כ קדושים פרשתא ג פרק ז , ז). ואף על גב דאשמעינן גבי משכן (? ראה שמ' לא , יג; לה , ב) , צריך אף במקדש , שהוא קבוע יותר. ולי נראה לפי הפשט דהכי קאמר: אם מקדשי תיראו - שתעשו הקורבנות כהילכתן , אז שבתותי תשמרו - שלא תחללום; אך אם תעשו הקרבנות שלא כהלכתן , תחללו את השבת. שהרי צוה הקדוש ברוך הוא לעשות תמיד ומוסף בשבת; ואם תעשו כהלכתן , ניתנה השבת לידָּחות אצלם , ולא תחללו שבת במה שאתם שוחטים ומפשיטים ומקטירים. אבל אם לא תעשו כהילכתן , הרי חיללתם שבת , שלא ניתנה שבת לידחות אצלם. וכן כתיב ביחזקאל "קדשי בזית את שבתותי חללת" (ראה יח' כב , ח) - כמו שפירשתי. (לא) ולא תבקשו לטמאה בהם - כמו 'אל תבקשו בהם לטומאה'; שהמבקש מהם - טמא ונמאס. אני יי' אלהיכם - ואין לכם לבקש אלא ממני ומנביאי. (לג-לד) ואהבת לו כמוך - כלומר: כאחד מכם , האזרחים. כי גרים הייתם - דרך הגרים לאהוב זה את זה , כדאמרינן (פסחים קיג , ב): שלשה אוהבים זה את זה: הגרים וכו'. ואל תונו - כשאינו בקי במשא ומתן של ארצכם , וקל לאנות אותו; ואף באונאות דברים (ראה ב"מ נח , ב) , כי ירא להשיב. כי גרים הייתם - אלא שאני יי' אלהיכם , שהוצאתי אתכם מן הגרות ועשיתי אתכם אזרחים. (לו) והין צדק - שיהא 'הֵין' שלך ו'לאו' שלך צדק (ראה תו"כ קדושים פרשתא ג פרק ח , ז).