מאגר הכתר ויקרא פרק יט עם פירוש רמב"ן

פרק יט
{פרשת קדשים} [א] וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
[ב] דַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[ג] אִ֣ישׁ אִמּ֤וֹ וְאָבִיו֙ תִּירָ֔אוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[ד] אַל־תִּפְנוּ֙ אֶל־הָ֣אֱלִילִ֔ם וֵֽאלֹהֵי֙ מַסֵּכָ֔ה לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[ה] וְכִ֧י תִזְבְּח֛וּ זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים לַיהוָ֑ה לִרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּחֻֽהוּ:
[ו] בְּי֧וֹם זִבְחֲכֶ֛ם יֵאָכֵ֖ל וּמִֽמָּחֳרָ֑ת וְהַנּוֹתָר֙ עַד־י֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף:
[ז] וְאִ֛ם הֵאָכֹ֥ל יֵאָכֵ֖ל בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י פִּגּ֥וּל ה֖וּא לֹ֥א יֵרָצֶֽה:
[ח] וְאֹֽכְלָיו֙ עֲוֺנ֣וֹ יִשָּׂ֔א כִּֽי־אֶת־קֹ֥דֶשׁ יְהוָ֖ה חִלֵּ֑ל וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ:
[ט] וּֽבְקֻצְרְכֶם֙ אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֔ם לֹ֧א תְכַלֶּ֛ה פְּאַ֥ת שָׂדְךָ֖ לִקְצֹ֑ר וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט:
[י] וְכַרְמְךָ֙ לֹ֣א תְעוֹלֵ֔ל וּפֶ֥רֶט כַּרְמְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[יא] לֹ֖א תִּגְנֹ֑בוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁ֥וּ וְלֹא־תְשַׁקְּר֖וּ אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ:
[יב] וְלֹא־תִשָּׁבְע֥וּ בִשְׁמִ֖י לַשָּׁ֑קֶר וְחִלַּלְתָּ֛ אֶת־שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה:
[יג] לֹא־תַעֲשֹׁ֥ק אֶת־רֵעֲךָ֖ וְלֹ֣א תִגְזֹ֑ל לֹֽא־תָלִ֞ין פְּעֻלַּ֥ת שָׂכִ֛יר אִתְּךָ֖ עַד־בֹּֽקֶר:
[יד] לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה:
[שני] [טו] לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֙וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט לֹא־תִשָּׂ֣א פְנֵי־דָ֔ל וְלֹ֥א תֶהְדַּ֖ר פְּנֵ֣י גָד֑וֹל בְּצֶ֖דֶק תִּשְׁפֹּ֥ט עֲמִיתֶֽךָ:
[טז] לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה:
[יז] לֹא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא:
[יח] לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה:
[יט] אֶֽת־חֻקֹּתַי֘ תִּשְׁמֹרוּ֒ בְּהֶמְתְּךָ֙ לֹא־תַרְבִּ֣יעַ כִּלְאַ֔יִם שָׂדְךָ֖ לֹא־תִזְרַ֣ע כִּלְאָ֑יִם וּבֶ֤גֶד כִּלְאַ֙יִם֙ שַׁעַטְנֵ֔ז לֹ֥א יַעֲלֶ֖ה עָלֶֽיךָ:
[כ] וְ֠אִישׁ כִּֽי־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה שִׁכְבַת־זֶ֗רַע וְהִ֤וא שִׁפְחָה֙ נֶחֱרֶ֣פֶת לְאִ֔ישׁ וְהָפְדֵּה֙ לֹ֣א נִפְדָּ֔תָה א֥וֹ חֻפְשָׁ֖ה לֹ֣א נִתַּן־לָ֑הּ בִּקֹּ֧רֶת תִּהְיֶ֛ה לֹ֥א יוּמְת֖וּ כִּי־לֹ֥א חֻפָּֽשָׁה:
[כא] וְהֵבִ֤יא אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ לַֽיהוָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֵ֖יל אָשָֽׁם:
[כב] וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן בְּאֵ֤יל הָאָשָׁם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה עַל־חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֑א וְנִסְלַ֣ח ל֔וֹ מֵחַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֥ר חָטָֽא: פ
[שלישי] [כג] וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כָּל־עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל וַעֲרַלְתֶּ֥ם עָרְלָת֖וֹ אֶת־פִּרְי֑וֹ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים לֹ֥א יֵאָכֵֽל:
[כד] וּבַשָּׁנָה֙ הָרְבִיעִ֔ת יִהְיֶ֖ה כָּל־פִּרְי֑וֹ קֹ֥דֶשׁ הִלּוּלִ֖ים לַיהוָֽה:
[כה] וּבַשָּׁנָ֣ה הַחֲמִישִׁ֗ת תֹּֽאכְלוּ֙ אֶת־פִּרְי֔וֹ לְהוֹסִ֥יף לָכֶ֖ם תְּבוּאָת֑וֹ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[כו] לֹ֥א תֹאכְל֖וּ עַל־הַדָּ֑ם לֹ֥א תְנַחֲשׁ֖וּ וְלֹ֥א תְעוֹנֵֽנוּ:
[כז] לֹ֣א תַקִּ֔פוּ פְּאַ֖ת רֹאשְׁכֶ֑ם וְלֹ֣א תַשְׁחִ֔ית אֵ֖ת פְּאַ֥ת זְקָנֶֽךָ:
[כח] וְשֶׂ֣רֶט לָנֶ֗פֶשׁ לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בִּבְשַׂרְכֶ֔ם וּכְתֹ֣בֶת קַעֲקַ֔ע לֹ֥א תִתְּנ֖וּ בָּכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה:
[כט] אַל־תְּחַלֵּ֥ל אֶֽת־בִּתְּךָ֖ לְהַזְנוֹתָ֑הּ וְלֹא־תִזְנֶ֣ה הָאָ֔רֶץ וּמָלְאָ֥ה הָאָ֖רֶץ זִמָּֽה:
[ל] אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֽה:
[לא] אַל־תִּפְנ֤וּ אֶל־הָאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים אַל־תְּבַקְשׁ֖וּ לְטָמְאָ֣ה בָהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[לב] מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם וְהָדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה: ס
[רביעי] [לג] וְכִֽי־יָג֧וּר אִתְּךָ֛ גֵּ֖ר בְּאַרְצְכֶ֑ם לֹ֥א תוֹנ֖וּ אֹתֽוֹ:
[לד] כְּאֶזְרָ֣ח מִכֶּם֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם הַגֵּ֣ר׀ הַגָּ֣ר אִתְּכֶ֗ם וְאָהַבְתָּ֥ לוֹ֙ כָּמ֔וֹךָ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[לה] לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֖וֶל בַּמִּשְׁפָּ֑ט בַּמִּדָּ֕ה בַּמִּשְׁקָ֖ל וּבַמְּשׂוּרָֽה:
[לו] מֹ֧אזְנֵי צֶ֣דֶק אַבְנֵי־צֶ֗דֶק אֵ֥יפַת צֶ֛דֶק וְהִ֥ין צֶ֖דֶק יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
[לז] וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה: פ

פרק יט
(ב) אל כל עדת בני ישראל - כבר אמרו רבותינו (ראה תו"כ קדושים פרשתא א , א) שהפרשה הזו נאמרה ב'הַקְהֵל' , מפני שרוב גופי תורה תלוים בה; וזה טעם אל כל עדת בני ישראל. אבל הוזכרה כאן , ב'תורת כהנים' , מפני שידבר בה על קרבן התודה , ומפני שיזכיר בה המשפט שיצוה לעשות בעושי התועבות הנזכרות; והעריות והתועבות הוזכרו בספר הזה מפני הטעם שכתבנו בתחלת הספר (בהקדמה). קדושים תהיו - הוו פרושין מן העריות ומן העבירה , שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה; לשון רבנו שלמה. אבל ב'תורת כהנים' (קדושים פרשתא א , א) ראיתי סתם: פרושים תהיו. וכן שנו שם (תו"כ שמיני פרשתא י פרק יב , ד): "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי'" (וי' יא , מד) - כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים , כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים. ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות , כדברי הרב (רש"י) , אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד , שבעליה נקראים 'פרושים'. והענין , כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים , ותתיר הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין , אם כן ימצא בעל התאוות מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות , ולהיותו בסובאי יין וזוללי בשר למו (ע"פ מש' כג , כ) , וידבר כרצונו בכל הנבָלות , שלא הוזכר איסור זה בתורה; והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב הזה אחר שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי , וצוה בדבר כללי - שנהיה פרושים מן המוּתרות: ימעט במשגל , כענין שאמרו (ראה ברכות כב , א) , שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנוגלין , ולא ישתמש בו אלא כפי הצריך בקיום המצווה ממנו; ויקדש עצמו מן היין במעוטו , כמו שקרא הכתוב הנזיר "קדוש" (במ' ו , ה) , ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח (ראה בר' ט , כא) ובלוט (ראה בר' יט , לג); וכן יפריש עצמו מן הטומאה , אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה , כענין שהזכירו (ראה משנה חגיגה ב , ז): בגדי עם הארץ מדרס לפרושים , וכמו שנקרא הנזיר "קדוש" משמרו מטומאת המת גם כן (ראה במ' ו , ה - ח); וכן ישמר פיו ולשונו (ע"פ מש' כא , כג) מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס , כענין שהזכיר הכתוב "וכל פה דובר נבלה" (יש' ט , טז) , ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות , מה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו (ראה סוכה כח , א; או"מ ע' 43 ). באלו וכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית , אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי , עד שיכנס לכלל זאת הצוָאה הנקיוּת בידיו וגופו , כמו שאמרו (ראה ברכות נג , ב): "והתקדשתם" (וי' כ , ז) - אלו מים ראשונים , "והייתם קדושים" (שם) - אלו מים אחרונים , "כי קדוש" (שם , כו) - זה שמן ערב. כי אע"פ שאלו מצוות מדבריהם , עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים. וכן דרך התורה לפרוט בכיוצא בזה; כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם: "לא תגנב" (שמ' כ , טו) ו"לא תגזל" (להלן , יג) ו"לא תונו" (להלן , לג) ושאר האזהרות , אמר בכלל: "ועשית הישר והטוב" (דב' ו , יח) - שיכניס ב'עשה' היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו , כאשר אפרש בהגיעי למקומו , ברצון הקדוש ברוך הוא. וכן בענין השבת , אסר המלאכות ב'לאו' והטרחים ב'עשה' כללי , שנאמר "תשבות" (שמ' כג , יב); ועוד אפרש זה בעזר האל יתברך (ראה פירושו וי' כג , כד). וטעם הכתוב שאמר כי קדוש אני יי' אלהיכם - לומר , שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים. והנה זה כענין הדבור הראשון בעשרת הדברות (ראה שמ' כ , ב). (ג) וצוה: איש אמו ואביו תיראו - כי שם (שמ' כ , יב) צוה על הכבוד וכאן יצוה על המורא. ואמר: ואת שבתותי תשמורו - כי שם (פס' ח) צוה על הזכירה וכאן על השמירה; וכבר פירשנו (שם) ענין שניהם. (ד) ואמר: אל תפנו אל האלילים - והוא מלשון "ואם יפנה לבבך" (דב' ל , יז); "אשר לבבו פונה היום" (דב' כט , יז); יאמר , שלא יפנה לבו באלילים להאמין שיהיה בהם תועלת , או שיבֹאו העתידות אשר יתנבאו מהם , אבל יהיו הם וכל מעשיהם אפס ותוהו (ע"פ יש' מ , יז) בעיניו; ולא תבֹא עתידה רק בגזרת עליון. וכך אמרו רבותינו (ראה שבת קמט , א): דיוקנות עצמן אסור להסתכל בהן , משום שנאמר: אל תפנו אל האלילים; הכניסו אפילו ההסתכלות בהן בכלל האיסור , שלא יתן דעתו בענינם כלל. ואמר: ואלהי מסכה לא תעשו לכם - להזהיר עליהם משעת עשיה. והאזהרות בעבודה זרה יבאו בתורה במקומות רבים. ובמדרש ויקרא רבה (כד , ה) הזכירו על הפרשה הזו: רבי לוי אמר: מפני שעשרת הדברות כלולים בתוכה: "אנכי יי' אלהיך" (שמ' כ , ב) - וכתיב הכא "אני יי' אלהיכם" (להלן , ד). "לא יהיה לך" (שמ' כ , ב) - וכתיב הכא "ואלהי מסכה לא תעשו לכם" (להלן , ד). "לא תשא" (שמ' כ , ז) - וכתיב הכא "ולא תשבעו בשמי לשקר" (להלן , יב). "זכור את יום השבת" (שמ' כ , ח) - וכתיב הכא "את שבתותי תשמֹרו" (להלן , ג). "כבד את אביך ואת אמך" (שמ' כ , יב) - וכתיב הכא "איש אמו ואביו תיראו" (לעיל , ג). "לא תרצח" (שמ' כ , יג) - וכתיב הכא "לא תעמד על דם רעך" (להלן , טז). "לא תנאף" (שמ' כ , יג) - וכתיב הכא "אל תחלל את בתך להזנותה" (להלן , כט). "לא תגנב" (שמ' כ , יג) - וכתיב הכא "לא תגנבו" (להלן , יא). "לא תענה" (שמ' כ , יג) - וכתיב הכא "לא תלך רכיל בעמך" (להלן , טז). "לא תחמד" (שמ' כ , יד) - וכתיב הכא "ואהבת לרעך כמוך" (להלן , יח). עד כאן במדרש. (ה) ואמר: וכי תזבחו זבח שלמים - כי אחרי שאסר הזביחה וכל עבודה לאלילים ולאלהי מסכה , וריקן כל העבודות כולן לַשם המיוחד , אמר כי כאשר תזבחו לַשם לא תזבחו לו אלא לרצונכם - שתהיה עבודתכם לרצון לפניו , וירצה בכם כעבד יתרצה אל אדוניו (ע"פ ש"א כט , ד) , בעשותו כל אשר יצונו; כלשון "ונרצה לו לכפר עליו" (וי' א , ד); "ואור פניך כי רציתם" (תה' מד , ד). והטעם , שלא תחשבו שיהיה בעבודת הצלמים שום תועלת , ולא תעשו עבודת השם הנכבד על מנת לקבל פרס (ראה משנה אבות א , ג) אלא לעשות רצונו , כי רצונו הפשוט הוא הראוי והמחוייב. ואמר זה בשלָמים , שהם הקדשים הקלים הנאכלים לבעלים עצמם - שישמרו במחשבתם להיותם בכונה רצויה; וכל שכן בקדשי הקדשים. או מפני שהשלמים מדתן של ישראל , כמו שאמרו רבותינו (ראה זבחים קטז , א): לא הקריבו בני נח שלמים; והמשכיל יבין. ורבותינו אמרו (ראה חולין יג , א): לרצונכם זבוחו - לדעתכם זבוחו; שהמתעסק בקדשים פסול. (יב) ולא תשבעו בשמי לשקר - למה נאמר? לפי שנאמר "לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא" (שמ' כ , ז) , יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד; מניין לרבות כל הכנויין? תלמוד לומר: לא תשבעו בשמי לשקר - כל שם שיש לי; לשון רבנו שלמה מ'תורת כהנים' (קדושים פרשתא ב , ו). ועל דרך האמת: לא תשבעו בשמי - הוא השם המיוחד; וחללת את שם אלהיך - הוא האלהים שממנו יתרבו כל הכנויין. ושם נאמר תחלה "שם יי' אלהיך" , וכן "לא ינקה יי'" (שמ' כ , ז) - בשמו הגדול המיוחד. וזה טעם וחללת - כי מאשר ישבע בשם המיוחד לשקר יהיה מחלל שם אלהיו. (יד) לא תקלל חרש - אין לי אלא חרש , מנין לרבות כל אדם? תלמוד לומר: "בעמך לא תאר" (שמ' כב , כז); אם כן למה נאמר חרש? מה חרש מיוחד שהוא בחיים , יצא המת שאינו בחיים; לשון רבנו שלמה , והוא שנוי ב'תורת כהנים' (קדושים פרשתא ב , יג). אבל המדרש בגמרא (ראה סנה' סו , א) אינו כן , אלא: הזהיר הכתוב בנכבדים בעם , הדיין והנשיא , שאמר "אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר" (שמ' כב , כז); וחזר והזהיר באמללים שבעם , והוא החרש , ומהם ילמדו 'בנין אב' כל שאר העם , כי מן הראש ועד הסוף בכלל האזהרה. ומלת "בעמך" נדרש (ראה יבמות כב , ב): 'בעושה מעשה עמך' - להוציא הרשעים. ועל דרך הפשט: הזכיר החרש בקללה , כי אף על פי שלא ישמע ולא יתקצף בקללתו הזהירה התורה עליו , ואין צריך לומר בשומעים , שיתבישו ויחר להם מאד. [(תוספת רמב"ן עצמו:) ועוד , כי יזהיר בהווה , שאדם מקלל החרש ומכשיל העור , שלא יירא מהם , כי לא ידעו ולא יבינו (ע"פ תה' פב , ה) , על כן: ויראת מאלהיך - שהוא רואה הנסתרות.] והוסיף 'לאו' אחר במושלים , הנשיא והדיין - בעבור שדרך האנשים לקללם בחדרי משכבם (ע"פ קה' י , כ) , כאשר בהשפטו יצא רשע (ע"פ תה' קט , ז). ובקללת הנשיא והדיין תקלות רבות , כי המון העם בסכלותם ישנאו אותם ויתעוררו לקום עליהם , והם במשפטם יעמידו ארץ (ע"פ מש' כט , ד). (טז) לא תלך רכיל בעמך - אומר אני: על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבית רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק , נקראים 'הולכי רכיל' , 'הולכי רגילה' וכו'. "לא תיכול קורצין" (ת"א לפסוקנו); "אכלו קורציהון דיהודאי" (דנ' ג , ח); 'אכלו ביה קורצא בי מלכא' (ראה ברכות נח , א) - נראה בעיני , שהיה משפטם לאכל בבית המקבל דבריהם שום הלעטה , והוא גמר חזוק , שדבריו מקויימים ויעמידם על האמת. ואותה הלעטה נקראת 'אכילת קורצין' - לשון "קורץ בעיניו" (מש' ו , יג) , שכן דרך הולך רכיל לקרוץ בעיניו ולרמוז דברי רכילות , שלא יבינו השומעים; כל זה לשון הרב (רש"י). ואין במה שפירש בתרגום הזה טעם או ריח; כי השומע מן הרכיל לא ישבע לו שיאמין דבריו ולא יתן לו אות או מופת; גם המלשין עבד אל אדוניו (ע"פ מש' ל , י) לא יבטיחנו האדון ששמע אליו; ומה טעם לאכילה הזאת? ונבוכד נצר בהודאת הצדיקים עשה מה שעשה , לא האכילם למלשינים ולא נשבע להם (ראה דנ' ג). [וגם לא האמין להם , אבל שאל: "הצדא שדרך מישך" וגו' (שם , יד) , וצוה שישתחוו מכאן ואילך , והיה מעביר על מה שעבר. ודריוש לא היה מאכיל למלשיני דניאל רק לענה וראש (ע"פ יר' כג , טו) , וכתוב בהן "די אכלו קרצוהי די דניאל" (דנ' ו , כה)]. ואפילו אם אמת הדבר שיֵעשה כן בזמנים ההם , אחר שהכתוב אמר לא תלך רכיל , למה יזכיר אנקלוס מנהג השטות ההוא , ואין לאזהרה ענין בו? אבל עיקר לשון הארמית בכאן איננו אלא לשון השמעת קול , והוא מורגל בדברי חכמים (ראה ב"ב ה , א): ועיזא לאו אכלויי מכלו ליה ולאו גברא בעי לאכלוי. ותרגם יונתן "קרא בגרון" (יש' נח , א): "אכלי"; "ושרק לו מקצה הארץ" (יש' ה , כו): "ויכלי ליה"; "וינהום עליו... כנהמת ים" (שם , ל): "ויכלי עליהון"; וכן במקומות רבים. והנה הוא לשון כל משמיע קול שיודיע חפצו בלא חתוך מלות , ולכן יאמר כן בצועק לעזים הנכנסות בשדה , ויתרגמו כן השורק והנוהם. ודרך הרכילים לבא ברבים או לפני המושל , וינהמו בגרונם ויקרצו בעיניהם לרמוז כי שמעו דברים עד שיפצרו בהם ויגידו אותן , על כן נקראים 'אוכלי קורצין' - נוהמים ברמזים. [ואנקלוס תרגם ברכילות ענינו , וכן שמו בלשון הארמית , ולא חשש לפרש לשון הכתוב; וכן דרכו תמיד , כי להבין הענין הוא מתכוין. אבל בלשון הקדש היו קורין אותם 'הולכי רכיל' - מן "אבקת רוכל" (שה"ש ג , ו); "רכלתך" (יח' כו , יב); כי הרוכל הולך כל היום , קונה מכאן ומכאן , והולך ומוכר במקומות אחרים בכאן ובכאן , כמו שמזכירין חכמים (ראה משנה מעשרות ב , ג): רוכלין המחזרים בעיירות. וזה טעם בעמך - כי הוא הולך ברבים. ולהבדיל בין שניהם היה שם זה "רוכל" - פועל , ושם זה 'רכיל' - שם תאר בעצמו , כמו 'סריס' , 'נזיר' , ירמוז השם כי בנפשו הוא (ע"פ מש' ז , כג) ועליו תשוב]. (יז-יח) לא תשנא את אחיך בלבבך - בעבור שדרך השונאים לכסות את שנאתם בלבם , כמו שאמר "בשפתיו ינכר שונא" (מש' כו , כד) , הזכיר הכתוב בהווה; ואמר: הוכח תוכיח את עמיתך - מצוה אחרת , ללמדו תוכחות מוסר (ע"פ מש' ו , כג). ולא תשא עליו חטא - שיהיה עליך אָשָם כאשר יחטא ולא הוכחת אותו. ולזה יִטה לשון אנקלוס , שאמר: "ולא תקבל על דיליה חובה" - שלא תקבל אתה ענש בחטא שלו. ואחרי כן צוה שתאהוב אותו; והנה השונא את רעהו עובר ב'לאו' , והאוהב לו מקיים 'עשה'. והנכון בעיני , כי הוכח תוכיח - כמו "והוכיח אברהם את אבימלך" (בר' כא , כה). ויאמר הכתוב: אל תשנא את אחיך בלבבך בעשותו לך שלא כרצונך , אבל תוכיחנו: מדוע ככה עשית (ע"פ מ"א א , ו) עמדי? ולא תשא עליו חטא - לכסות שנאתו בלבך ולא תגיד לו; כי בהוכיחך אותו יתנצל לך , או ישוב ויתודה על חטאו , ותכפר לו. ואחרי כן יזהיר שלא תנקום ממנו , ולא תטור בלבך מה שעשה לך; כי יתכן שלא ישנא אותו , אבל יזכור החטא בלבו , ולפיכך יזהירנו שימחה פשע אחיו וחטאתו מלבו; ואחרי כן יצוה שיאהוב לו כמוהו. [(תוספת רמב"ן עצמו:) וטעם ואהבת לרעך כמוך - הפלגה , כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו; ועוד , שכבר בא רבי עקיבא ולימד (ראה ב"מ סב , א): חייך קודמין לחיי חברך. אבל תצוה התורה שיאהב לחברו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב. ויתכן , בעבור שלא אמר 'ואהבת את רעך כמוך' והשוה אותם במלת לרעך , וכן "ואהבת לו כמוך" דגר (להלן , לד) , שיהיה פירושו: להשוות אהבת שניהם בדעתו; כי פעמים שיאהב אדם את חברו בדברים ידועים , להטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצא בזה , ואם יהיה אוהב בּכל , יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ונכסים ובכבוד ודעת וחכמה; ולא שישוה אליו , אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יתר ממנו בכל טובה , ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו , אבל יאהב ברבות הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו ולא יתן שעורין באהבה. ועל כן אמר ביהונתן "כי אהבת נפשו אהבו" (ש"א כ , יז) , בעבור שהסיר מדת הקנאה מלבו ואמר: "כי אתה (לפנינו: ואתה) תמלוך על ישראל ואנכי אהיה לך למשנה" (ש"א כג , יז).] וענין הנקימה והנטירה כבר פירשוהו רבותינו (ראה תו"כ קדושים פרשתא ב פרק ד , י - יא) , שהוא בדבר שאין בו חיוב ממון: 'השאילני מגלך'; 'השאילני קרדומך'; כי בדבר שנתחייב לו חברו ממון , כגון בנזקין וכיוצא בהן , אינו מחוייב להניח לו , אבל יתבענו בבית דין וישולם ממנו - מפסוק "כאשר עשה כן יעשה לו" (וי' כד , יט); והוא מעצמו חייב לשלם , כאשר ישלם מה שלוה או מה שגזל. וכל שכן בענין נפש שיהיה נוקם ונוטר לו עד שיגאל דמי אחיו מידו , על פי בית דין המורים במשפטי התורה. (יט) את חקותי תשמורו - ואלו הן: בהמתך לא תרביע כלאים וגו'. חוקים - אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר; לשון רבנו שלמה. [ולא הזכירו רבותינו (ראה יומא סז , ב) שיהיה הטעם נעלם ושיהו יצר הרע ואומות העולם משיבין עליהן אלא בלבישת שעטנז , לא בכלאי בהמה.] ואין הכונה בהם שתהיה גזרת מלך מלכי המלכים בשום מקום בלא טעם , כי כל אמרת אלוה צרופה (ע"פ מש' ל , ה) , רק ה'חקים' הם גזרות מלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם לעם , ואין העם נהנין בהם אבל מהרהרים אחריהם בלבם ומקבלים אותם ליראת המלכות; וכן חקי הקדוש ברוך הוא הם הסודות אשר לו בתורה שאין העם במחשבתם נהנים בהם כמשפטים , אבל כולם בטעם נכון ותועלת שלימה. והטעם בכלאים - כי השם ברא המינים בעולם בכל בעלי הנפשות , בצומחים ובבעלי נפש התנועה , ונתן בהם כח התולדת שיתקיימו המינים ההם לעד , כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם; וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם , שנאמר בכולם "למינהו" (בר' א , יב , כא , כה); והנה סבת המשכב שנרביע הבהמות זו עם זו היא לקיום המינים , כאשר יבאו האנשים על הנשים לפריה ורביה. והמרכיב שני מינין משנה ומכחיש במעשה בראשית , כאלו יחשוב שלא השלים הקדוש ברוך הוא בעולמו כל הצורך , ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם , להוסיף בו בריות. והמינים בבעלי החיים לא יולידו מין משאינו מינו; וגם הקרובים בטבע , שיִוָּלדו מהם , כגון הפרדים - יִכרת זרעם , כי הם לא יולידו. והנה מצד שני הדברים האלה פעולת ההרכבה במינים מעשה נמאס ובטל. וגם הצמחים אשר יתרכבו מין בשאינו מינו אין פִּרְיָם צומח אחרי כן , ויהיו באיסורם שני הטעמים הנזכרים; וזה טעם שדך לא תזרע כלאים , שהוא בהרכבה על דעת רבותינו (ראה קידושין לט , א). ואסר אף כלאי זרעים , מפני שישתנו בטבעם , גם בצורותם , בהיותם יונקים זה מזה , ויהיה כל גרעין ממנו כאלו הורכב משני מינים. ואסר לחרוש בשור ובחמור (ראה דב' כב , י) , מפני שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת , ויבאו לידי הרכבה. ומחברינו מי שמוסיף בטעם הכלאים , כי הוא שלא לערבב הכחות המגדלים הצמחים להיות יונקים זה מזה - ממה שאמרו בבראשית רבה (י , ו): אמר רבי סימון: אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע , ומכה אותו ואומר לו: גדל! הדא הוא דכתיב "הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ" (איוב לח , לג) - שוטר. והנה המרכיב כלאים או זורען בכדי שיינקו זה מזה - מבטל חוקות שמים; ולכך אמר בהם: את חקותי תשמורו , כי הם חקות שמים. וכך אמרו רבי חנינא משום רבי פינחס (ראה ירוש' כלאים א , ז [כז , ב]): משום חקים שחקקתי בהם את עולמי. וכבר כתבתי בסדר 'בראשית' (בר' א , יא) , שהצומחים כולם יסודותם בעליונים ומשם צוה להם השם את הברכה חיים עד העולם (ע"פ תה' קלג , ג); והנה המְעָרֵב כלאים מכחיש ומערבב במעשה בראשית. ובגד כלאים שעטנז - למה נאמר? לפי שנאמר "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו" (דב' כב , יא) , יכול לא ילבש גזי צמר ואניצי פשתן? תלמוד לומר: בגד. מנין לרבות את הלבדים? תלמוד לומר: שעטנז - דבר שהוא שוע טווי ונוז. ואומר אני: 'נוז' - לשון דבר הנמלל ושזור זה עם זה לחבּרו; לשון רבנו שלמה. ואינו נכון בעיני; שהלבדים אין אסורם מדברי תורה אלא מדברי סופרים , שאינן אלא שוע בלבד; וכך שנינו (ראה משנה כלאים ט , ט): הלבדים אסורין מפני שהן שוע. ובגמרא אמרו (ראה נידה סא , ב): ואימא או שוע או טווי או נוז? והעלו: והלכתא כמר זוטרא , מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא. אבל הבריתא השנויה ב'תורת כהנים' (קדושים פרשתא ב פרק ד , יח) ― אין לי אלא בגד , מנין לרבות את הלבדים? תלמוד לומר: שעטנז ― בא לרבות הדברים שאינן בגד מ"לא תלבש שעטנז" (דב' כב , יא) , שלא הזכיר 'בגד'. והמדרש הוא עיקר , שאפילו דבר שאינו בגד אסור בכלאים מן התורה , כגון הקולע חוטין ועושה מהן חגורה וכיוצא בזה , ובלבד שיהא שוע וטווי ונוז. ותפס לו הלבדים לאסמכתא בעלמא , שהם אסורים מדבריהם ואינן בגד. וכן מה שפירש הרב (רש"י) בשוע (צ"ל: בנוז) , שהוא דבר הנמלל ושזור זה עם זה , וכפירוש הזה כתב עוד בפירושיו בגמרא (יבמות ה , ב) , כבר השיבו עליו (תוספ' שם ד"ה 'עד שיהא') שאין פירושו עולה ממה שאמרו (ראה מנחות לט , א): שמע מינה: קשר העליון בציצית דאוריתא; דאי סלקא דעתך לאו דאוריתא , כלאים דשרא רחמנא בציצית למה לי? הא קיימא לן: התוכף תכיפה אחת אינו חבור. והנה גלו לנו , שהבגד שהוא מין פשתים ונקשור בו ציצית של צמר בשני קשרים הוא כלאים מן התורה , אע"פ שאינו נמלל ושזור זה עם זה. אבל הענין כך הוא , שאמר הכתוב ובגד כלאים שעטנז - לומר שכל בגד הנעשה מחוט שהוא שוע וטווי ושזור לא נלבש אותו כלאים , שהוא עֵרובין. ובמשנה תורה הוסיף לבאר , שלא נלבש שוע טווי ונוז מצמר ופשתים שיהיו יחדו (ראה דב' כב , יא) , כלומר: מחוברים יחד בשתי תכיפוֹת; לומר שהצמר והפשתים , שכל מין מהם שוע טווי ונוז בפני עצמו , לא נחברם יחדו , כי "יחדו" הוא הכלאים , כמו שאמר "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו" (שם , י) , כלומר: קשורים ומחוברים. והחִבור בבגדים - בשתי תכיפות , כי מלשון "יחדו" למדו כן , כי שתי תכיפות הן חבור. ומשם למדו שהכלאים אסורין אע"פ שאינן בגד , אלא אפילו בקולע החוטין מעשה עבות ועושה מהן אבנטים , ואע"פ שאינו אריג; וכענין ששנינו (ראה משנה כלאים ט , ט): לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו. ולשון 'נוז' - מלה מקוצרת בתיבה המורכבת הזאת , כמו ה'טווי' , שאין ממנו בה אלא הטי"ת; וענינה כפי דעתי: נלוז , מלשון "תועבת יי' נלוז" (מש' ג , לב) - מטה ומעקם דרכיו; "ונלוזים במעגלותם" (מש' ב , טו) - פתלתולים ומטים; כי כן הדבר השזור , פתול ומעוקם. וכמו ששנינו (ראה משנה כלאים ט , ח): רבי שמעון אומר: נלוז ומליז אביו שבשמים עליו - מטה השם הנכבד מדרכי רחמיו עליו , כענין שנאמר "ועם עקש תתפתל" (תה' יח , כז). ובלשון חכמים ישמשו בו בקוצר (ראה ויקר"מ י , ג): לבן מלכים שנוז לבו עליו , ונטל את הצפורן לחתור על אביו וכו' - שנטה לבו לדרך רעה. ומזה אמרו בתלמוד סנהדרין (מא , ב): מנזייתיה דמר לא אמרינן ביה ולא מידי - כלומר: אם היית רוצה להתעקם ולהטות הדברים לא היינו יודעים לנגדך כלום. 'נזייתיה' - כמו 'נלזייתיה' , כלומר: הטייתו. וזהו האמת והנכון בענין הזה. ולפיכך הוצרך להתיר כלאים בציצית אע"פ שאין הציצית ארוג ואינו בגד , וזהו דין תורה; אבל חכמים אסרו אפילו מה שאינו עשוי אלא באחד מהם , או שוע או טווי או נוז; ולכך שנינו (ראה משנה כלאים ט , ט): הלבדים אסורין מפני שהן שועין , פיף של צמר בשל פשתן אסורין מפני שהן חוזרים באריג; והכל מדרבנן. וטעם כלאי הבגדים - להרחיק התערובות במינין; ואסר הרגילים להעשות מהן בגד. והרב אמר ב'מורה הנבוכים' (ג , לז) , כי טעם השעטנז - מפני שהיה בזמן ההוא בגד ידוע לכומרי בעלי הכשפים שבהם היו עושים כל מעשיהם; ואמר שמצא זה כתוב בספריהם. ולפי שהיה ענין גדול ורצוי להם מאד שיפעלו בו פעולותם הרעות לעבודה זרה ולשדים , תרחיק אותו התורה מכל אדם , כי התורה תבא למחות מעשיהם ולהכחיד זכרם. (כ-כב) והיא שפחה נחרפת לאיש - מיועדת לאיש; ואיני יודע לו דמיון במקרא; לשון רבנו שלמה. והנראה אלי , כי הוא מלשון "כאשר הייתי בימי חרפי" (איוב כט , ד) - בימי נעורי; וכן "לא יחרף לבבי מימי" (שם כז , ו) - שלא יהיה לי לב נער. ויקָראו ימי הנעורים 'ימי חורף' , כי החורף בראשית השנים , וימי הזקנה כנגד הקיץ שהם ימי האסיף. יאמר הכתוב , שהיא שפחה נערה לאיש ידוע; כי הפילגש אשר היא משָרַת (ע"פ מ"א א , טו) את האיש וְישכב עמה תקָרא 'נערה לו' , כי גם כל משרֵת האדם יקָרא 'נערו'; ומורגל בלשון חכמים לומר על השוכבת עם האיש 'משמשת עמו' (ראה במ"ר ט , לד ועוד). והיא נחרפת - שנעשית נערה לאיש וידועה לו , 'מסיפדה' בלעז , וכן בלשון חכמים (ראה סנה' נח , ב): דקרו לה 'רביתא דפלניא'. והענין , שאינה אשתו לגמרי , אבל נתן לה קידושין והיא לו לנערה משמשת. בקרת תהיה - יש על בית דין לבקר הדבר שלא לחייבו מיתה , כי לא חפשה , ואין קדושיה קדושין גמורין; לשון רבנו שלמה , וכן אמרו כל המפרשים. ואם כן , יזהיר הכתוב ב'בקור' הזה מפני שהיא דומה לאשת איש , אולי יטעו בה. ואין פרושם מתוק בפי , כי בידוע שיבוקר הדבר ולא ימיתו האדם חנם , וכן יבקרו בכל חייבי המיתות! ואני סבור שהיא מלה יחידית בכתוב , אבל היא מורגלת בלשון ארמית ובדברי רבותינו מלשון 'הפקר'; כי עיקר הלשון - 'הֶבְקֶר' , כמו שאמרו (ראה משנה פיאה ו , א): בית שמאי אומרים: הבקר לעניים הבקר , ובית הלל אומרים: עד שיבקיר אף לעשירים כשְמִטה; ותנן נמי (ראה משנה שביעית ט , ד): אוכלין על המובקר אבל לא על השמור. ותרגם יונתן "אנשים רקים ופוחזים" (שו' ט , ד): "סריקין ובקרין" , כלומר: בעלי הפקר; "בשקריהם ובפחזותם" (יר' כג , לב): "ובקרותהון"; ואמרו , כי "תשמטנה ונטשתה" (שמ' כג , יא) - תרגמו הירושלמי: "ותבקרינה"; וכן בכל מקום במשנה הלשון בבי"ת. אבל הרגילו בגמרא לומר ממנו 'הפקר' , כי האותיות האלה מתחלפות אצלם תמיד; כמו שאמרו מן "עבשו פרודות" (יואל א , יז) - 'עפוש'; וכן בכתוב במקומות הרבה , כמו שהזכרתי בפסוק "נשפת ברוחך" (שמ' טו , י). ופירוש הכתוב , שאמר בשפחה הזאת: אע"פ שהיא נחרפת לאיש , לא תהיה לו לאישה , כי בקורת תהיה לו , כלומר: מופקרת תחשב אצלו , ולא יומתו כמשפט הנואף והנואפת באשת איש , כי לא חפשה להיות אשתו גמורה; אבל יביא זה עליה אשם בעבור שהיא נחרפת אליו. ואנקלוס , שאמר "בקורתא תהא" , לשונו כלשון יונתן בן עוזיאל במלת "בקרין" (ראה שו' ט , ד). (כג-כד) וערלתם ערלתו את פריו - ואטמתם אטימתו , יהא אטום ונסתר מליהנות בו; לשון רבנו שלמה , ויפה פירש. ואם כן יהיה "ערל לב" (יח' מד , ט) - סגוּר לב , כמו שנאמר "ואקרע סגור לבם" (הו' יג , ח); וכן "ערלה אזנם" (יר' ו , י) - שהיא סגורה ואטומה , אין הקול נכנס בה; ו"ערל שפתים" (שמ' ו , יב) - סגור שפתים; כי העלגוּת - אוטם וסגירות בגידי הלשון , ופעמים בגידי השפתים , שלא יִפָּתחו כראוי; והדבור יקרא 'פתיחה': "פתח פיך לאלם" (מש' לא , ח); "פתח איוב את פיהו" (איוב ג , א); "ומפתח שפתי מישרים" (מש' ח , ו); "משכבת חיקך שמור פתחי פיך" (מי' ז , ה). והזכיר הכתוב אטימות בפרי הבא בתוך שלש שנים , לאסרו בהנאה , ולא יאמר כן בשאר איסורי הנאה - כי ביאת הפרי בתחלתו יקרא 'פתיחה' , כמו שאמר "פתח הסמדר" (שה"ש ז , יג) , ולכך אמר: שלש שנים יהיה לכם ערלים - כאלו הפירות סגורים באילנות , לא הוציאו פרח ולא פתחו סמדר. וטעם המצוה הזאת: לכבד את יי' מראשית כל תבואתנו , מפרי העץ ותבואת הכרם , ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הלולים ליי'. והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד , לפי שהוא מועט , ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך השלש שנים , ורובן לא יוציאו פירות כלל עד השנה הרביעית. ולכך נמתין לכולן ולא נטעום מהם עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב קדש לפני השם , ושם יאכלוהו ויהללו את שם יי'; והמצוה הזאת דומה למצות הבכורים. ואמת הדבר עוד , כי הפרי בתחלת נטיעת האילן רב הלחות , דבק מאד , מזיק לגוף ואיננו טוב לאכלה , כדג שאין לו קשקשת (ראה וי' יא , י) והמאכלים הנאסרים בתורה , שהם רעים גם לגוף. והרב נתן גם בזה טעם ב'מורה הנבוכים' (ג , לז) כטעמו ברוב המצות: כי היו לחרטומים ולמכשפים בזמן ההוא מיני כשוף , יעשו אותם בעת נטיעת האילנות , ויחשבו כי בהם ימהר האילן להוציא פריו קודם זמנו הידוע במנהגו של עולם; ובבואו יקריבו את הפרי לפני העבודה זרה שעשו בשמה הכשוף ההוא. ולכך צותה התורה באיסור הפרי הבא קודם לשלש שנים - שלא יבאו לעשות המעשים הרעים ההם , כי רֻבי האילנות יביאו פירות בשנה הרביעית , ושנאכלהו לפני השם , הפך אכלם אותו לפני עבודה זרה. (כו) לא תאכלו על הדם - להרבה פנים נדרש בסנהדרין (סג , א) ; לשון רבנו שלמה. והעולה משם לפי הסוגיא , שהם כולם מן התורה , שכלל הכתוב כל אכילת הדם ב'לאו' אחד. ואם כן , מה שאמר הכתוב בשאול "הנה העם חוטאים ליי' לאכל על הדם" (ש"א יד , לג) - שהיו חוטאים באחד מן השמות הנכללים ב'לאו' הזה , כי היו אוכלים מן הבהמה קודם שתצא נפשה. זהו מה שאמר "ויעט העם אל השלל" (שם , לב) - שהיו כעיט הדורס ואוכל , "ויקחו צאן ובקר ובני בקר וישחטו ארצה ויאכל העם על הדם" (שם); כי מרוב השלל בבהמות , כשהיו שופכים דמם ארצה היו תולשים אבריהם ואוכלים קודם שימותו. ועל דרך הפשט הוא מין ממיני הכשוף או הקסמים , כי הוא דבר למד מענינו; והיו שופכים הדם ומאספים אותו בגוּמא , והשדים מתקבצים שם - כפי דעתם - ואוכלים על שלחנם , להגיד להם בעתידות. וכאשר היו ישראל עם שאול במחנה ההוא היו מתפחדים מאד מן הפלשתים; ולא היה שאול עושה דבר בלתי שאלת אורים ותומים , כמו שנאמר "נקרבה הלום אל האלהים" (שם , לו); והעם היו שואלים בשדים או בכשפים לדעת דרכם ומעשיהם , ואוכלים על הדם לעשות המעשה ההוא. ולכך אמר הכתוב "ויגידו לשאול לאמר הנה העם חוטאים ליי' לאכל על הדם ויאמר בגדתם" (שם , לג) , לומר: הנה השם עשה לכם תשועה גדולה היום , ואתם שואלים ללא - אלהים?! בגידה היא זו! ועוד אפרש איסור מעונן ומנחש (דב' יח , ט). (כט) אל תחלל את בתך להזנותה - במוסר את בתו פנויה שלא לשום קדושין. ולא תזנה הארץ - אם אתה עושה כן , הארץ מזנה את פירותיה לעשותם במקום אחר ולא בארצכם; וכן הוא אומר "וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך" (יר' ג , ג) ; לשון רבנו שלמה. ולא הבינותי דעתו , שאין 'זנות' בתורה בפנויה! שהלכה פסוקה היא (ראה יבמות סא , ב): פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישות לא עשאה זונה; ומפורש אמרו בסנהדרין (נ , ב - נא , א): "ובת... כהן כי תחל לזנות" (וי' כא , ט) - יכול אפילו פנויה? והקשו: והא "לזנות" כתיב? ותירצו כרבי אלעזר , דאמר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישות עשאה זונה. וכן אמרו "אשה זונה וחללה לא יקחו" (וי' כא , ז) - שאינה בפנויה , אלא גיורת ומשוחררת או שנבעלה בעילת זנות ממי שאין קדושין תופסין בה; כמו שמפורש ביבמות (סא , ב) ובסיפרא (תו"כ אמור פרשתא א פרק א , ז): "אשה זונה" - רבי יהודה אומר: זו אילונית; וחכמים אומרים: אין הזונה אלא הגיורת והמשוחררת ושנבעלה בעילת זנות; ר' אלעזר אומר: אף פנוי הבא על הפנויה שלא לשום אישות עשאה זונה. וכך אמרו (ראה תמורה כט , ב) לענין "לא תביא אתנן זונה" (דב' כג , יט) - שאינו בפנויה כלל. אבל הבריתא השנויה ב'תורת כהנים' (קדושים פרשתא ג פרק ז , א) [והוזכרה בגמרא בסנהדרין (עו , א)] , או שהיא כרבי אלעזר ואינה הלכה , או שהיא במוסר את בתו למי שאין לו אישות , כגון גוי ועבד וחייבי כריתות ומיתות בית דין , שזה נקרא 'זנות' לדעת חכמים; וזהו שאמרו: במוסר את בתו פנויה שלא לשום אישות , כלומר: למי שאי אפשר להיות אישות ביניהם. וכן מה ששנו שם בסיפרא (תו"כ קדושים פרשתא ג פרק ז , ג): ולא תזנה הארץ - מזנים הם הפירות , הוא דרך אגדה , נדרש ממלת 'הארץ' , מדלא כתיב 'ולא יזנו אנשי הארץ'. אבל עיקר הכתוב - שהוא 'לאו' שני , וכבר מנאו בעל 'הלכות גדולות' בחשבון ה'לאוין' (ראה ה"ג בהקדמה ע' יד). והיא אזהרה לאיש הזונה ולבת עצמה שלא תמסור עצמה לשום זנות; ומכאן הוא שאמרו שם בבריתא (תו"כ קדושים פרשתא ג פרק ז , א): וכן היא , המוסרת עצמה שלא לשום אישות. וטעם הכתוב , כי בעבור שהבת ברשות אביה והוא רשאי בנעוריה לקדש אותה ולהכניסה לחופה , והאונס והמפתה אותה נותן קְנָסָהּ לאביה - פירש הכתוב שאיננו רשאי למסרה למי שיהיה זנות , והזהירו מזה ב'לאו'. ואחרי הזהרת האב הזהיר גם הזונים עצמם , האיש והאשה. ורבנו שלמה כתב בפרשת 'אמור אל הכהנים' (וי' כא , ז): זונה - שנבעלה בעילת ישראל האסור לה , כגון חייבי כריתות או נתין או ממזר. וזו הודאה ממנו שאין 'זנות' בכשרים , אלא שהוא מרבה בה אף חייבי 'לאוין' , וזה דעתו גם בפירושיו בגמרא (ראה יבמות סא , א). וגם זה איננו נכון , אלא מחייבי כריתות וגוי ועבד , שאין להם קדושין בה , היא נעשית זונה , וכהן לוקה עליה משום זונה; אבל מחייבי 'לאוין' - ממזר וגר , עמוני ומואבי - אינה זונה ואינו לוקה עליה , אלא שנפסלה מן התרומה ומן הכהונה; דכתיב "כי תהיה לאיש זר" (וי' כב , יב) - כיון שנבעלה לפָסוּל לה , פסלהּ (ראה יבמות סח , א); ומחייבי 'לאוין' שבכהונה נעשית 'חללה'. (ל) את שבתותי תשמורו - האזהרות בשבת רבות מאד בתורה כמו בעבודה זרה , מפני שגם היא שקולה כנגד כל המצות , כי מי שאינו משמר אותה מכחיש במעשה בראשית ואין לו תורה כלל. ולרבותינו בהן מדרש; אמרו בכאן: יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת? תלמוד לומר: את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני יי'; ב'תורת כהנים' (קדושים פרשתא ג פרק ז , ז). ועל דרך האמת: יצוה בשבת הגדול ובשבת שהוא מִקדשו , וצוה בו 'שמירה' ו'מורא'; והנה אין מלאכת בית המקדש דוחה שבת והמקדש. ואם תשכיל - תבין. (לב) מפני שיבה תקום - לשון רבנו שלמה: יכול מפני זקן אשמאי? תלמוד לומר: זקן; אין 'זקן' אלא שקנה חכמה; לשון 'תורת כהנים' (קדושים פרשתא ג פרק ז , יב). והוא השנוי בגמרא במסכת קדושין (לב , ב): תלמוד לומר: זקן; אין 'זקן' אלא חכם , שנאמר "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במ' יא , טז); רבי יוסי הגלילי אומר: אין 'זקן' אלא שקנה חכמה , שנאמר "יי' קנני ראשית דרכו" (מש' ח , כב). והנה לדברי שניהם אין המצוה אלא בחכם. ואנקלוס אמר: "מן קדם דסבר באוריתא תקום ותהדר אפי סבא"; ומשמעות דבריו , שגם הוא סובר כן. ועם כל זה , העולה מן הגמרא לפי פסק הלכה אינו כן , שהרי אמרו (ראה קידושין לב , ב): איסי בן יהודה אומר: כל שיבה במשמע; ואמר רבי יוחנן (שם לג , א): הלכה כאיסי בן יהודה. והנה יצוה בכל שיבה , אפילו על אשמאי , שהוא הבּוּר , ויחזור ויצוה על הזקן - שהוא הקונה חכמה , דאפילו יניק וחכים. ויתכן שיהיה גם כן דעת אנקלוס , אבל יתרגם יניק וחכים בשיבה , דאתא זקן וגלי בשיבה שבכללה כל השֵׂיבות: בין שֵׂיבת התורה בין שֵׂיבת הימים.