מאגר הכתר ויקרא פרק כ עם פירוש ראב"ע

פרק כ
[חמישי] [א] וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
[ב] וְאֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֘ תֹּאמַר֒ אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר׀ הַגָּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן מִזַּרְע֛וֹ לַמֹּ֖לֶךְ מ֣וֹת יוּמָ֑ת עַ֥ם הָאָ֖רֶץ יִרְגְּמֻ֥הוּ בָאָֽבֶן:
[ג] וַאֲנִ֞י אֶתֵּ֤ן אֶת־פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֣רֶב עַמּ֑וֹ כִּ֤י מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמֹּ֔לֶךְ לְמַ֗עַן טַמֵּא֙ אֶת־מִקְדָּשִׁ֔י וּלְחַלֵּ֖ל אֶת־שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי:
[ד] וְאִ֡ם הַעְלֵ֣ם יַעְלִימוּ֩ עַ֨ם הָאָ֜רֶץ אֶת־עֵֽינֵיהֶם֙ מִן־הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא בְּתִתּ֥וֹ מִזַּרְע֖וֹ לַמֹּ֑לֶךְ לְבִלְתִּ֖י הָמִ֥ית אֹתֽוֹ:
[ה] וְשַׂמְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת־פָּנַ֛י בָּאִ֥ישׁ הַה֖וּא וּבְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ וְהִכְרַתִּ֨י אֹת֜וֹ וְאֵ֣ת׀ כָּל־הַזֹּנִ֣ים אַחֲרָ֗יו לִזְנ֛וֹת אַחֲרֵ֥י הַמֹּ֖לֶךְ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם:
[ו] וְהַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תִּפְנֶ֤ה אֶל־הָֽאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים לִזְנֹ֖ת אַחֲרֵיהֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־פָּנַי֙ בַּנֶּ֣פֶשׁ הַהִ֔וא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ:
[ז] וְהִ֨תְקַדִּשְׁתֶּ֔ם וִהְיִיתֶ֖ם קְדֹשִׁ֑ים כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[ששי] [ח] וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם:
[ט] כִּֽי־אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יְקַלֵּ֧ל אֶת־אָבִ֛יו וְאֶת־אִמּ֖וֹ מ֣וֹת יוּמָ֑ת אָבִ֧יו וְאִמּ֛וֹ קִלֵּ֖ל דָּמָ֥יו בּֽוֹ:
[י] וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִנְאַף֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִנְאַ֖ף אֶת־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַנֹּאֵ֖ף וְהַנֹּאָֽפֶת:
[יא] וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו עֶרְוַ֥ת אָבִ֖יו גִּלָּ֑ה מֽוֹת־יוּמְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם:
[יב] וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־כַּלָּת֔וֹ מ֥וֹת יוּמְת֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם תֶּ֥בֶל עָשׂ֖וּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם:
[יג] וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֤ב אֶת־זָכָר֙ מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֔ה תּוֹעֵבָ֥ה עָשׂ֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם:
[יד] וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִקַּ֧ח אֶת־אִשָּׁ֛ה וְאֶת־אִמָּ֖הּ זִמָּ֣ה הִ֑וא בָּאֵ֞שׁ יִשְׂרְפ֤וּ אֹתוֹ֙ וְאֶתְהֶ֔ן וְלֹא־תִהְיֶ֥ה זִמָּ֖ה בְּתוֹכֲכֶֽם:
[טו] וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן שְׁכָבְתּ֛וֹ בִּבְהֵמָ֖ה מ֣וֹת יוּמָ֑ת וְאֶת־הַבְּהֵמָ֖ה תַּהֲרֹֽגוּ:
[טז] וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר תִּקְרַ֤ב אֶל־כָּל־בְּהֵמָה֙ לְרִבְעָ֣ה אֹתָ֔הּ וְהָרַגְתָּ֥ אֶת־הָאִשָּׁ֖ה וְאֶת־הַבְּהֵמָ֑ה מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם:
[יז] וְאִ֣ישׁ אֲשֶׁר־יִקַּ֣ח אֶת־אֲחֹת֡וֹ בַּת־אָבִ֣יו א֣וֹ בַת־אִ֠מּוֹ וְרָאָ֨ה אֶת־עֶרְוָתָ֜הּ וְהִֽיא־תִרְאֶ֤ה אֶת־עֶרְוָתוֹ֙ חֶ֣סֶד ה֔וּא וְנִ֨כְרְת֔וּ לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י עַמָּ֑ם עֶרְוַ֧ת אֲחֹת֛וֹ גִּלָּ֖ה עֲוֺנ֥וֹ יִשָּֽׂא:
[יח] וְ֠אִישׁ אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה דָּוָ֗ה וְגִלָּ֤ה אֶת־עֶרְוָתָהּ֙ אֶת־מְקֹרָ֣הּ הֶעֱרָ֔ה וְהִ֕וא גִּלְּתָ֖ה אֶת־מְק֣וֹר דָּמֶ֑יהָ וְנִכְרְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם:
[יט] וְעֶרְוַ֨ת אֲח֧וֹת אִמְּךָ֛ וַאֲח֥וֹת אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּ֧י אֶת־שְׁאֵר֛וֹ הֶעֱרָ֖ה עֲוֺנָ֥ם יִשָּֽׂאוּ:
[כ] וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־דֹּ֣דָת֔וֹ עֶרְוַ֥ת דֹּד֖וֹ גִּלָּ֑ה חֶטְאָ֥ם יִשָּׂ֖אוּ עֲרִירִ֥ים יָמֻֽתוּ:
[כא] וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִקַּ֛ח אֶת־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יו נִדָּ֣ה הִ֑וא עֶרְוַ֥ת אָחִ֛יו גִּלָּ֖ה עֲרִירִ֥ים יִהְיֽוּ:
[כב] וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹא־תָקִ֤יא אֶתְכֶם֙ הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֜י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֛ם שָׁ֖מָּה לָשֶׁ֥בֶת בָּֽהּ:
[שביעי] [כג] וְלֹ֤א תֵֽלְכוּ֙ בְּחֻקֹּ֣ת הַגּ֔וֹי אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֤י אֶת־כָּל־אֵ֙לֶּה֙ עָשׂ֔וּ וָאָקֻ֖ץ בָּֽם:
[כד] וָאֹמַ֣ר לָכֶ֗ם אַתֶּם֘ תִּֽירְשׁ֣וּ אֶת־אַדְמָתָם֒ וַאֲנִ֞י אֶתְּנֶ֤נָּה לָכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֹתָ֔הּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי אֶתְכֶ֖ם מִן־הָעַמִּֽים:
[מפטיר] [כה] וְהִבְדַּלְתֶּ֞ם בֵּֽין־הַבְּהֵמָ֤ה הַטְּהֹרָה֙ לַטְּמֵאָ֔ה וּבֵין־הָע֥וֹף הַטָּמֵ֖א לַטָּהֹ֑ר וְלֹֽא־תְשַׁקְּצ֨וּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֜ם בַּבְּהֵמָ֣ה וּבָע֗וֹף וּבְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְמֹ֣שׂ הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי לָכֶ֖ם לְטַמֵּֽא:
[כו] וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אֲנִ֣י יְהוָ֑ה וָאַבְדִּ֥ל אֶתְכֶ֛ם מִן־הָעַמִּ֖ים לִהְי֥וֹת לִֽי:
[כז] וְאִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּי־יִהְיֶ֨ה בָהֶ֥ם א֛וֹב א֥וֹ יִדְּעֹנִ֖י מ֣וֹת יוּמָ֑תוּ בָּאֶ֛בֶן יִרְגְּמ֥וּ אֹתָ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם: פ

פרק כ
(א-ג) וטעם וידבר יי' אל משה לאמר - בעבור כי אלה המצות (בפרק יט) חיוב על כל ישראל , ואין גר עמם , על כן כתוב בתחלה "אל כל עדת בני ישראל" (וי' יט , ב); ועתה יחל להזכיר עונש הזנות על כל מי שהוא דר בארץ ישראל , אזרח או גר תושב. והחל מהקשה שבכולם , והוא: אשר יתן מזרעו למולך; והטעם: לשכב עם עובדת עבודה זרה. וטעם עם הארץ - הארץ שהוא דר בה , אזרח או גר; וזה בפרהסיא. ואני אתן את פני באיש ההוא - אם היה בסתר. ויש אומרים כי טעמו: להכרית זרעו. למען טמא את מקדשי - שהוא בתוך ארץ ישראל. ולחלל את שם קדשי - שישמעו הגוים. והיה נראה לנו , כי טעם באבן - שם המין , כמו "ויהי לי שור וחמור" (בר' לב , ו). גם דברי הקבלה (ראה תו"כ קדושים פרשתא י , ד) נכונים , והם אמת. (ד-ה) ויאמר רבי יונה המדקדק הספרדי נוחו עדן , כי פירוש ובמשפחתו - הדומה אליו; ומי הביאנו בצרה הזאת?! רק פירושו כמשמעו , כי עם הארץ יעלימו עיניהם , בעבור שהם ממשפחתו. וטעם ואת כל הזונים אחריו: שאם לא יומת , יַזְנֶה אחרים. (ו) והנפש אשר תפנה אל האובות - טעמו: כאשר אכרית הנותן מזרעו למולך בסתר או בגלוי , אם לא ימיתוהו עם הארץ , כן אכרית הזונה מאחרי השם לפנות אל האובות. ומצאנו "נפשים" (יח' יג , כ) , גם "כל נפש ארבעה עשר" (בר' מו , כב) , וכן והכרתי אותו. (ז-ח) והתקדשתם... כי אני יי' אלהיכם - קדוש , ונתתי לכם חקות לשמרם כדי לקדשכם; וכבר הזכיר זה הכתוב (ראה וי' יא , מד). והטעם להכניס את הגרים התושבים עם ישראל - שהם חייבים להיותם קדושים בעבור שידורו בארץ קדושה. (ט) והחל להזכיר עונש הכתובים בתחלת הפרשה (ראה וי' יח , ז ואי') - מהאב , כאשר החל "איש אמו ואביו תיראו" (וי' יט , ג). וטעם להזכיר האב קודם האם - בעבור כבודו; ואיננו כמו "איש אמו ואביו תיראו" (שם) , כי לא יומת אם לא היה בר מצוה. אשר יקלל את אביו - מושך עצמו ואחר עמו; וכן הוא: אשר יקלל את אמו. וטעם אביו ואמו קלל - כאומר: תועבה גדולה עשה! דמיו בו - כמו "דמו בראשו" (יהו' ב , יט). והנסקלים גם הנחנקים דמיהם בם (ע"פ פס' יא להלן). וכלל אומר בכל המיתות , כי צריכים אנחנו למסורת אבותינו; כי לא נוכל להוציאם לאמיתם מהכתוב , גם לא נכתב בן כמה שנים יהיה בר מצוה. (י) ואחר כן הזכיר אשר ינאף את אשת איש - כי אסורה היתה. וטעם אשר ינאף את אשת איש אשר ינאף את אשת רעהו - כמו "אביו ואמו קלל" (לעיל , ט): כי עשה דבר רע. והנואפת - אם היתה אנוסה לא תקרֵא בשם הזה. (יא) ערות אביו גלה - דבר גדול עשה! (יב) כלתו - אשת בנו. תבל - פירשתיו (וי' יח , כג). (יג) תועבה עשו - אם הנשכב איננו אנוס. (יד) אשר יקח את אשה... זמה היא - כטעם זנות במחשבה (ראה תה' כא , יב). ואתהן - זאת או זאת: אם היתה האם אשתו , תשרף הבת , והפך הדבר. (טו) ואת הבהמה תהרוגו - שלא תחטיא אחר. ויש אומרים (ראה סנה' נה , ב): להסתיר הקלון. (טז) לרבעה - שם הפועל , ואם הוא בחרק; כמו "בשברי לכם" (וי' כו , כו). כי משקלי שמות הפעלים הם משתנים. (יז) ואיש אשר יקח את אחותו - במקום שאינם ידועים בו , ואחרי כן נודע הדבר. וטעם וראה את ערותה - 'או ראה'; כמו "אביו ואמו קלל" (לעיל , ט). וראה - כמו 'גִלה'. וטעם והיא תראה את ערותו - שהסכימו שניהם על זה. חסד הוא - מגזרת "פן יחסדך שומע" (מש' כה , י) , וטעמו: תוספת בזנות. ערות אחותו גלה - באונס , עונו ישא - לבדו. וטעם להזכיר אלה הדברים באחות - בעבור שגדלו יחד , והם נערים משחקים , וכל עת יתיחד עמה. ולא הזכיר הכתוב עונש בת הבן או בת הבת כי סמך על תורה שבעל פה; גם יתכן שלא הזכירה בעבור חוסר תאות האב , כי הוא בא בימים בזמן שתהיה לבנו בת בוגרת; ועל כן לא הזכיר הכתוב אם האב ואם האם , כי הם זקנות. (יח) דוה - היא חולה , בעבור הדם. וטעם מקורה הערה - שעשה תועבה גדולה. וטעם והיא גלתה - ברצונה; כי אם היא אנוסה , הוא לבדו יכרת. (יט) וערות אחות אמך - טעמו: כבר הזהרתי "לא תגלה" (וי' יח , יג); והנה המגלה את הערוה הערה שארו. עונם ישאו - אם הדבר ברצונם. לא הזכיר עונש אחות האב , גם לא הזכיר כלל עונש שתי אחיות; והמשכיל יבין. גם דברי הקבלה אמת (ראה תו"כ צו פרשתא ח פרק יג , ב). (כ) את דודתו - היא אשת דודו. ערירים ימותו - אמרו הצדוקים: כמו "ערומים" (בר' ב , כה) , ופירשו ימותו - כמו 'יומתו'; ולא דברו אמת. והנכון , שהוא כדברי המתרגם; וכבר פרשתי "כתבו את האיש הזה ערירי" (יר' כב , ל) , כי הוא כמו "הולך ערירי" (בר' טו , ב). (כא) ואמר על אשת אח 'נדה' , והטעם: ראוי שירחק ממנה; וכן "אמרו אחיכם שונאיכם מנדיכם" (יש' סו , ה). והנה אין בעריות זכר נדה כי אם באשת אח. והנדה אסורה , גם תבא עת להיותה מותרת; גם כן יתכן באשת אח , כאשר אפרש בפרשת "כי ישבו אחים" (דב' כה , ה). ואשר אמרו: כאשר היא אחות האב אסורה , כן אסור לאשה שתנשא לדודה - לא זה הדרך; כי העריות - הזכרים הם המכריחים , ואין מי יכריחם. ואם בדרך שקול דעתם החסרה , יראו לנו: למה לא נקבל עדות שתים נשים? ואם על הערכים (ראה וי' כז , ג - ז) - תהיינה ארבע נשים כמו שני עדים? על כן אנחנו צריכים לקבלה. (כב) ושמרתם את כל חקותי - שלא לעבור על אילו העריות. ואת כל משפטי - משפטי העונש. וטעם ולא תקיא הארץ אפרש בפרשת 'וילך' (דב' לא , טז). (כג) ואקוץ בם - דרך משל; כמו "ותקצר נפשו בעמל ישראל" (שו' י , טז). (כד-כה) וטעם ארץ זבת חלב ודבש - שאין כמוה. וכאשר הבדלתי אתכם מן העמים - באלה החוקים , ועוד: שתבדילו. וטעם הטהורה - העשרה הנזכרים (ראה דב' יד , ד - ה); וכל האחרים טמאים. וטעם העוף הטמא - הנזכר (ראה שם , יב - יח); וכל האחרים טהורים. וטעם לְטַמא - שתדעו שהוא טמא במחשבת ובדבור (ראה פירושו וי' כא , ח); וכן "תשקצו מן העוף" (וי' יא , יג). על כן גר תושב לא יאכל טמא בארץ טהורה , כי על זה התנאי ידור בתוכנו. (כו) ואם תשמרו כל אשר צויתי אתכם , אז תהיו קדושים , כי חייבים אתם ללכת אחרי , כי קדוש אני. (כז) וטעם ואיש או אשה - בעבור שאמר על האובות "לטמאה בהם" (וי' יט , לא) , אמר: הֱיו קדושים , והֲמיתו אשר יטמא נפשו באוב או ידעוני; כי עד כה לא הזכיר עונש פונה אל אוב בפרהסיא. וטעם להזכיר אשה - כי זאת האומנות ביד הנשים יותר; וכן "מכשפה לא תחיה" (שמ' כב , יז).