מאגר הכתר ויקרא פרק כ עם פירוש רלב"ג

פרק כ
[חמישי] [א] וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
[ב] וְאֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֘ תֹּאמַר֒ אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר׀ הַגָּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן מִזַּרְע֛וֹ לַמֹּ֖לֶךְ מ֣וֹת יוּמָ֑ת עַ֥ם הָאָ֖רֶץ יִרְגְּמֻ֥הוּ בָאָֽבֶן:
[ג] וַאֲנִ֞י אֶתֵּ֤ן אֶת־פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֣רֶב עַמּ֑וֹ כִּ֤י מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמֹּ֔לֶךְ לְמַ֗עַן טַמֵּא֙ אֶת־מִקְדָּשִׁ֔י וּלְחַלֵּ֖ל אֶת־שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי:
[ד] וְאִ֡ם הַעְלֵ֣ם יַעְלִימוּ֩ עַ֨ם הָאָ֜רֶץ אֶת־עֵֽינֵיהֶם֙ מִן־הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא בְּתִתּ֥וֹ מִזַּרְע֖וֹ לַמֹּ֑לֶךְ לְבִלְתִּ֖י הָמִ֥ית אֹתֽוֹ:
[ה] וְשַׂמְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת־פָּנַ֛י בָּאִ֥ישׁ הַה֖וּא וּבְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ וְהִכְרַתִּ֨י אֹת֜וֹ וְאֵ֣ת׀ כָּל־הַזֹּנִ֣ים אַחֲרָ֗יו לִזְנ֛וֹת אַחֲרֵ֥י הַמֹּ֖לֶךְ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם:
[ו] וְהַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תִּפְנֶ֤ה אֶל־הָֽאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים לִזְנֹ֖ת אַחֲרֵיהֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־פָּנַי֙ בַּנֶּ֣פֶשׁ הַהִ֔וא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ:
[ז] וְהִ֨תְקַדִּשְׁתֶּ֔ם וִהְיִיתֶ֖ם קְדֹשִׁ֑ים כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[ששי] [ח] וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם:
[ט] כִּֽי־אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יְקַלֵּ֧ל אֶת־אָבִ֛יו וְאֶת־אִמּ֖וֹ מ֣וֹת יוּמָ֑ת אָבִ֧יו וְאִמּ֛וֹ קִלֵּ֖ל דָּמָ֥יו בּֽוֹ:
[י] וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִנְאַף֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִנְאַ֖ף אֶת־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַנֹּאֵ֖ף וְהַנֹּאָֽפֶת:
[יא] וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו עֶרְוַ֥ת אָבִ֖יו גִּלָּ֑ה מֽוֹת־יוּמְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם:
[יב] וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־כַּלָּת֔וֹ מ֥וֹת יוּמְת֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם תֶּ֥בֶל עָשׂ֖וּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם:
[יג] וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֤ב אֶת־זָכָר֙ מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֔ה תּוֹעֵבָ֥ה עָשׂ֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם:
[יד] וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִקַּ֧ח אֶת־אִשָּׁ֛ה וְאֶת־אִמָּ֖הּ זִמָּ֣ה הִ֑וא בָּאֵ֞שׁ יִשְׂרְפ֤וּ אֹתוֹ֙ וְאֶתְהֶ֔ן וְלֹא־תִהְיֶ֥ה זִמָּ֖ה בְּתוֹכֲכֶֽם:
[טו] וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן שְׁכָבְתּ֛וֹ בִּבְהֵמָ֖ה מ֣וֹת יוּמָ֑ת וְאֶת־הַבְּהֵמָ֖ה תַּהֲרֹֽגוּ:
[טז] וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר תִּקְרַ֤ב אֶל־כָּל־בְּהֵמָה֙ לְרִבְעָ֣ה אֹתָ֔הּ וְהָרַגְתָּ֥ אֶת־הָאִשָּׁ֖ה וְאֶת־הַבְּהֵמָ֑ה מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם:
[יז] וְאִ֣ישׁ אֲשֶׁר־יִקַּ֣ח אֶת־אֲחֹת֡וֹ בַּת־אָבִ֣יו א֣וֹ בַת־אִ֠מּוֹ וְרָאָ֨ה אֶת־עֶרְוָתָ֜הּ וְהִֽיא־תִרְאֶ֤ה אֶת־עֶרְוָתוֹ֙ חֶ֣סֶד ה֔וּא וְנִ֨כְרְת֔וּ לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י עַמָּ֑ם עֶרְוַ֧ת אֲחֹת֛וֹ גִּלָּ֖ה עֲוֺנ֥וֹ יִשָּֽׂא:
[יח] וְ֠אִישׁ אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה דָּוָ֗ה וְגִלָּ֤ה אֶת־עֶרְוָתָהּ֙ אֶת־מְקֹרָ֣הּ הֶעֱרָ֔ה וְהִ֕וא גִּלְּתָ֖ה אֶת־מְק֣וֹר דָּמֶ֑יהָ וְנִכְרְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם:
[יט] וְעֶרְוַ֨ת אֲח֧וֹת אִמְּךָ֛ וַאֲח֥וֹת אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּ֧י אֶת־שְׁאֵר֛וֹ הֶעֱרָ֖ה עֲוֺנָ֥ם יִשָּֽׂאוּ:
[כ] וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־דֹּ֣דָת֔וֹ עֶרְוַ֥ת דֹּד֖וֹ גִּלָּ֑ה חֶטְאָ֥ם יִשָּׂ֖אוּ עֲרִירִ֥ים יָמֻֽתוּ:
[כא] וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִקַּ֛ח אֶת־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יו נִדָּ֣ה הִ֑וא עֶרְוַ֥ת אָחִ֛יו גִּלָּ֖ה עֲרִירִ֥ים יִהְיֽוּ:
[כב] וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹא־תָקִ֤יא אֶתְכֶם֙ הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֜י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֛ם שָׁ֖מָּה לָשֶׁ֥בֶת בָּֽהּ:
[שביעי] [כג] וְלֹ֤א תֵֽלְכוּ֙ בְּחֻקֹּ֣ת הַגּ֔וֹי אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֤י אֶת־כָּל־אֵ֙לֶּה֙ עָשׂ֔וּ וָאָקֻ֖ץ בָּֽם:
[כד] וָאֹמַ֣ר לָכֶ֗ם אַתֶּם֘ תִּֽירְשׁ֣וּ אֶת־אַדְמָתָם֒ וַאֲנִ֞י אֶתְּנֶ֤נָּה לָכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֹתָ֔הּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי אֶתְכֶ֖ם מִן־הָעַמִּֽים:
[מפטיר] [כה] וְהִבְדַּלְתֶּ֞ם בֵּֽין־הַבְּהֵמָ֤ה הַטְּהֹרָה֙ לַטְּמֵאָ֔ה וּבֵין־הָע֥וֹף הַטָּמֵ֖א לַטָּהֹ֑ר וְלֹֽא־תְשַׁקְּצ֨וּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֜ם בַּבְּהֵמָ֣ה וּבָע֗וֹף וּבְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְמֹ֣שׂ הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי לָכֶ֖ם לְטַמֵּֽא:
[כו] וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אֲנִ֣י יְהוָ֑ה וָאַבְדִּ֥ל אֶתְכֶ֛ם מִן־הָעַמִּ֖ים לִהְי֥וֹת לִֽי:
[כז] וְאִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּי־יִהְיֶ֨ה בָהֶ֥ם א֛וֹב א֥וֹ יִדְּעֹנִ֖י מ֣וֹת יוּמָ֑תוּ בָּאֶ֛בֶן יִרְגְּמ֥וּ אֹתָ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם: פ

פרק כ
(ב) ואל בני ישראל תאמר איש איש מבני ישראל - אחר שהזהיר מלהעביר מזרעו למולך (ראה וי' יח , כא) , זכר הענש , והיא סקילה; אמר: עם הארץ ירגמוהו באבן. והוא מבואר , שהסקילה תהיה בשני פנים: אם שישליכו האבן על החוטא , אם שישליכו החוטא על האבן. אמר במעמד הר סיני: "כי סקול יסקל או ירה יירה" (שמ' יט , יג). ולפי שהתורה אמרה "ואהבת לרעך כמוך" (וי' יט , יח) - ראוי שנבחר הקלה שבשני אלו המיתות. ובכלל , הנה מפני שתשלם מצות התורה בזה בקלה שבאלו המיתות , הנה אין ראוי שנעשה יותר מזה; כי בכמו אלו העניינים ראוי שנקח המעט שאפשר שתשלם בו כונת התורה. והוא מבואר , שההשלכה על האבן היא היותר קלת ההמתה , וימצא בה יותר מעט הצער , כי כבר נרדם בשרו הרדמה מה בנפילה , באופן שלא ירגיש הרגש חזק במכת האבן , כמו שהיה מרגיש בזה אם השליכו האבן עליו. ולפי שאמרה תורה במה שיבא בעניין הסקילה: "יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה" (דב' יז , ז) , למדנו שהעדים מתחילים מזה הפעל באופן שיהיה כדי להמיתו; ולזה היו דוחפין אותו ממקום גבוה שיש בנפילה בו כדי להמית , ואם לא מת בזה , משליכין עליו אבן שיש בה כדי להמית. (ג) ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו מקרב עמו - הנה כבר התבאר במה שקדם (שמ' יב , טו) עניין הכרת. למען טמא את מקדשי - כבר זכרנו במה שקדם (וי' יט , ב) , כי הקדש הוא מצד הצורה , וכל מה שהיתה יותר נקיה מחומר תהיה בו הקדושה יותר. ולזאת הסבה היתה מה שיעיר על הצורות הנבדלות נקרא 'קדש הקדשים'. ואין ספק כי מי שעושה מהאש אלוה לא יאמין שתהיה בכאן צורה , אבל תהיינה הפעולות הנמצאות לדברים הטבעיים מצד מה שבהם מהאש , והוא החום היסודי אשר בהם. והנה יְטַמא מקדש השם יתעלה בהשיבו כחות הצורות האנושיות כולם מיוחסים על החומר , ויחלל בזה שם קדשו יתעלה , רוצה לומר , שישיבהו חול , כי הוא לא יאמין שתהיה בכאן התחלה זולת החומר. (ד-ה) ואמרה התורה , שאם יעלימו עם הארץ את עיניהם לבלתי המית זה החוטא שנתחייב מיתה בבית דין , הנה ישים השם יתעלה פניו באיש ההוא ובמשפחתו - רוצה לומר: בנמשכים אחריו; כי מן השקר שיענשו משפחתו על חטאו. ולזה אמר והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו לזנות אחרי המולך מקרב עמם - מגיד שהזונים הם הנענשים על זה , לא הבלתי זונין אחריו. (ט) איש איש כי יקלל את אביו - לפי שכבר זכר בפרשת 'ואלה המשפטים' שהמקלל אביו ואמו הוא במיתה (שמ' כא , יז) , בא לזכור בזה הפסוק באיזו מיתה הוא נענש. ואמר דמיו בו - רוצה לומר , שאין ראוי שיחיה עוד ויתהוה בו דם מן המזון שהוא נזון ממנו , אבל כל דמיו הם בו - שאין ראוי שיתחדש בו עוד דם. וזאת היא החמורה שבעבירות , ולזה יהיה העובר בה בסקילה שהיא החמורה שבמיתות. אמר בסוף זאת הפרשה: "באבן ירגמו אותם דמיהם בם" (להלן , כז). (י) ואיש אשר ינאף את אשת איש - כבר התבאר (וי' יח , ו) , כי הניאוף ישלם משיהיה הבועל בן תשע שנים ויום אחד. ואמנם ראוי שתדע , כי האישות לא ישלם למי שאינו בן שלש עשרה שנה ויום אחד , כי קודם זה אין זרעו ראוי להולדה , ואע"פ שהוא ראוי לביאה מהיותו בן תשע שנים ויום אחד. וכבר התבאר זה במקומות הכוללים. ולזה לא יתחייב מיתה על אשת קטן. אשר ינאף את אשת רעהו - מגיד שלא יתחייב מיתה כי אם על אשת בן ברית , כי לא ישלמו תנאי האישות בזולת בני ברית. ולזה תמצא בשפחה כנענית , שיוצאה בלא גט אחר שהיתה מיוחדת לעבד עברי (ראה שמ' כא , ד); וכן תמצא ביפת תואר שהותרה לישראל (דב' כא , יא) , הוא שיהיה לה בעל או שלא יהיה לה בעל. מות יומת הנואף והנואפת - ראוי שתדע , שכל מקום שנאמר: מות יומת - רוצה לומר: על ידי בית דין; וזה מבואר מצד עצם הלשון. וכל מקום שנאמר: ימות , רוצה לומר: בידי שמים: "פן ימות גם... כאחיו" (בר' לח , יא). ולפי שלא בארה התורה באיזה מיתה יומתו , הנה יחוייב שיומתו במיתה יותר קלה שאפשר לבית דין שימיתוהו בה; והוא מבואר ממה שאמרנו בענין הסקילה (לעיל , ב). ולפי שהקלה באלו המיתות הוא חנק , הנה יומתו בחנק. (יא-יג) ואיש אשר ישכב את אשת אביו - מגיד שהבא על אשת אביו או על כלתו או השוכב את זכר משכבי אשה - נסקלין הוא והם. והנה הרצון באמרו תבל עשו - בלילת זרע האב עם זרע הבן , רוצה לומר , שישכבו שניהם עם אשה אחת. (יד) ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה - אמר יקח - להעיר שהאחת מהן אשתו , והשנית חמותו או בת אשתו. באש ישרפו אותו ואתהן - ידוע , כי אשר היא אשתו מהן אינה נשרפת , כי לא עשתה עבירה. ואמרו ואתהן - הרצון בו: אשר בעבירה מהן: אם האשה היתה בת אשתו , או אמה - אם היתה חמותו. והוא מבואר , כי השריפה תהיה , אם שישרף הגוף באש בחבלי עצים , או שישאר הגוף קיים כמו העניין בנדב ואביהוא (ראה וי' י , ב - ה) , כי גם זה יקרא 'שריפה'; אמר: "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף יי'" (שם , ו). והנה יחוייב שנבאר: הקלה שבאלו המיתות , כמו שזכרנו במה שקדם (לעיל , י). ולזה תהיה זאת המיתה בשריפת נשמה , וגוף קיים; כאלו תאמר , שיזרקו לתוך פיו מתכת חום נתך , והוא יורד ושורף בני מעים , וישאר הגוף קיים. ולפי שאמר אשה ואמה , ואיננה 'אֵם' לאחר מיתה , הנה יתחייב מהמקומות הכוללים שתהיינה שתיהן קיימות , ואז יהיו נדונים בשריפה. (טו-טז) ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה וגו' - מגיד , שהבהמה והרובע והנרבע כלם בסקילה , שנאמר: מות יומתו דמיהם בם. והתועלת המגיע מהריגת הבהמה הוא שלא יזכר העון הזה , ויאמרו: זאת היא שנסקל פלוני על ידה. וזה , כי ההמתה מכפרת לו העון הזה עם התשובה , ולזה ראוי שלא יהיה בכאן מה שיביא לזכור העון ההוא עם התשובה , כי בזה יתיישב יותר בנפש האנשים שהחטא נמחל אחר קבול החוטא העונש המסודר עליו לפי הנימוס התוריי. ועוד , כי הזכירה הזאת תביא להרהר בעבירה כל זמן שיראו הבהמה , בזכרם שכבר שכב איש אותה או נרבעת אשה לה. (יז) וראה את ערותה והיא תראה את ערותו - ידוע , כי הראיה תאמר על שני מיני ההרגש. אמר "ראה ריח בני" (בר' כז , כז); "וכל העם רואים את הקולות" (שמ' כ , טו). וכמו זה אמר בזה המקום 'ראיה' על חוש המשוש. חסד הוא - רוצה לומר , שזאת הבעילה כבר תהיה ביניהם מחוזק האהבה לעשות חסד זה לזה , ולזה יהיו נשמעים זה לזה תמיד , אפילו בזולת אישות; ומפני זה מנעה התורה זה , כמו שזכרנו במה שקדם (וי' יח , ו). או יהיה חסד מעניין בשת וחרפה , כי הוא עזות מצח שישגל האדם שאר בשרו. ונכרתו לעיני בני עמם - אפשר שיהיה הרצון בזה שנפשם תכרת ותאבד , ואפשר שיהיה הרצון - שכבר יכרת מציאותם מישראל ויפסק , רוצה לומר , שלא יהיו להם בנים ולבניהם בנים , וזה תמיד; אבל יכלה זה המציאות. באופן שלא ישאר להם יד ושם בישראל. וזהו מה שאמר אחר זה תמורת שם הכרת: "ערירים ימותו" , "ערירים יהיו" (להלן , כ - כא); רוצה לומר: בלא בנים , כמו "ואנכי הולך ערירי" (בר' טו , ב). ולמדתנו התורה בזה , שהבא על אחותו או על הנדה או על אחות הוריו או על דודתו או על אשת אחיו - נכרת הוא והן. (כא) והנה הרצון באמרו נדה היא - טמאה היא ומרוחקת , להעיר על התיעוב אשר בזה המשגל. (כב) ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אותם - אחשוב שיהיה הרצון בשמירה - זכירה , רוצה לומר , שנזכור אותם בלבנו ונעשה מעשינו על פי החקים והמשפטים ההם. ולא תקיא הארץ אתכם (בנוסחנו: אתכם הארץ) וגו' - מגיד שאם לא ישמרו ויעשו אלו החוקים והמשפטים , תקיא אותם הארץ. ואמנם יהיה אם נסתבכו באלו העונות כלל ישראל או רבים מהם. וזה העונש הוא עונש נוסף על העונש שזכרה בזה ליחידים החוטאים באלו החטאים , כמו שבארנו בפרשה הקודמת (וי' יח , כח). (כה-כו) והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה - שב לזכור זה ובזה המקום , להעמידנו על הכונה אשר בעבורה צותה התורה בזה כלו. ובאר , כי הכונה בכל זה הוא שנהיה נכונים להתקרב להשם יתעלה בהשגתינו אותו כפי היכולת , ולזה מנעה התורה ממנו אלו המשגלים כדי שלא נהיה נמשכים אל הנאות זה החוש , כי זה ממה שימנע השלמות בעיון , לטרדת המחשבה תמיד באיזה אופן ישיג שישגל האשה הפלונית; וזה ממה שלא יצטרך אל ביאור. והנה מנעה התורה ממנו אלו המאכלים המעבים החומר , לכבותם אור השכל וזַכּוּתו בעיון , כמו שזכרנו במה שקדם (וי' יא , ח). ולזה אמר בזה המקום: ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי - רוצה לומר , כי מפני זה הבדילנו באלו החוקים והמשפטים משאר העמים , כדי שנהיה לשם יתעלה. (כז) ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני וגו' - מגיד שהם בסקילה. וכבר יתבאר שכל אלו העונשין שהם על יד בית דין יהיו כשיהיו שם עדים; אמר: "על פי שנים עדים... יומת המת" וגו' (דב' יז , ו). וראוי שנדע , שזה אמנם יהיה אחר ההתראה , כי כשלא היתה שם התראה לא יוָדע אם הוא מזיד או שוגג; וכבר בארה התורה שהשוגג לא יתחייב מיתה , במה שחייבה אותו קרבן בפרשת 'ויקרא' (ראה וי' ד , כז - כח). (חקירה בענין סידור המצוות לפרשת 'קדשים' - בקובץ רלב"ג תועלות).