מאגר הכתר ויקרא פרק כ עם פירוש רמב"ן

פרק כ
[חמישי] [א] וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
[ב] וְאֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֘ תֹּאמַר֒ אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר׀ הַגָּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן מִזַּרְע֛וֹ לַמֹּ֖לֶךְ מ֣וֹת יוּמָ֑ת עַ֥ם הָאָ֖רֶץ יִרְגְּמֻ֥הוּ בָאָֽבֶן:
[ג] וַאֲנִ֞י אֶתֵּ֤ן אֶת־פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֣רֶב עַמּ֑וֹ כִּ֤י מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמֹּ֔לֶךְ לְמַ֗עַן טַמֵּא֙ אֶת־מִקְדָּשִׁ֔י וּלְחַלֵּ֖ל אֶת־שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי:
[ד] וְאִ֡ם הַעְלֵ֣ם יַעְלִימוּ֩ עַ֨ם הָאָ֜רֶץ אֶת־עֵֽינֵיהֶם֙ מִן־הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא בְּתִתּ֥וֹ מִזַּרְע֖וֹ לַמֹּ֑לֶךְ לְבִלְתִּ֖י הָמִ֥ית אֹתֽוֹ:
[ה] וְשַׂמְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת־פָּנַ֛י בָּאִ֥ישׁ הַה֖וּא וּבְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ וְהִכְרַתִּ֨י אֹת֜וֹ וְאֵ֣ת׀ כָּל־הַזֹּנִ֣ים אַחֲרָ֗יו לִזְנ֛וֹת אַחֲרֵ֥י הַמֹּ֖לֶךְ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם:
[ו] וְהַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תִּפְנֶ֤ה אֶל־הָֽאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים לִזְנֹ֖ת אַחֲרֵיהֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־פָּנַי֙ בַּנֶּ֣פֶשׁ הַהִ֔וא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ:
[ז] וְהִ֨תְקַדִּשְׁתֶּ֔ם וִהְיִיתֶ֖ם קְדֹשִׁ֑ים כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם:
[ששי] [ח] וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם:
[ט] כִּֽי־אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יְקַלֵּ֧ל אֶת־אָבִ֛יו וְאֶת־אִמּ֖וֹ מ֣וֹת יוּמָ֑ת אָבִ֧יו וְאִמּ֛וֹ קִלֵּ֖ל דָּמָ֥יו בּֽוֹ:
[י] וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִנְאַף֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִנְאַ֖ף אֶת־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַנֹּאֵ֖ף וְהַנֹּאָֽפֶת:
[יא] וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו עֶרְוַ֥ת אָבִ֖יו גִּלָּ֑ה מֽוֹת־יוּמְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם:
[יב] וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־כַּלָּת֔וֹ מ֥וֹת יוּמְת֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם תֶּ֥בֶל עָשׂ֖וּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם:
[יג] וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֤ב אֶת־זָכָר֙ מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֔ה תּוֹעֵבָ֥ה עָשׂ֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם:
[יד] וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִקַּ֧ח אֶת־אִשָּׁ֛ה וְאֶת־אִמָּ֖הּ זִמָּ֣ה הִ֑וא בָּאֵ֞שׁ יִשְׂרְפ֤וּ אֹתוֹ֙ וְאֶתְהֶ֔ן וְלֹא־תִהְיֶ֥ה זִמָּ֖ה בְּתוֹכֲכֶֽם:
[טו] וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן שְׁכָבְתּ֛וֹ בִּבְהֵמָ֖ה מ֣וֹת יוּמָ֑ת וְאֶת־הַבְּהֵמָ֖ה תַּהֲרֹֽגוּ:
[טז] וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר תִּקְרַ֤ב אֶל־כָּל־בְּהֵמָה֙ לְרִבְעָ֣ה אֹתָ֔הּ וְהָרַגְתָּ֥ אֶת־הָאִשָּׁ֖ה וְאֶת־הַבְּהֵמָ֑ה מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם:
[יז] וְאִ֣ישׁ אֲשֶׁר־יִקַּ֣ח אֶת־אֲחֹת֡וֹ בַּת־אָבִ֣יו א֣וֹ בַת־אִ֠מּוֹ וְרָאָ֨ה אֶת־עֶרְוָתָ֜הּ וְהִֽיא־תִרְאֶ֤ה אֶת־עֶרְוָתוֹ֙ חֶ֣סֶד ה֔וּא וְנִ֨כְרְת֔וּ לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י עַמָּ֑ם עֶרְוַ֧ת אֲחֹת֛וֹ גִּלָּ֖ה עֲוֺנ֥וֹ יִשָּֽׂא:
[יח] וְ֠אִישׁ אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה דָּוָ֗ה וְגִלָּ֤ה אֶת־עֶרְוָתָהּ֙ אֶת־מְקֹרָ֣הּ הֶעֱרָ֔ה וְהִ֕וא גִּלְּתָ֖ה אֶת־מְק֣וֹר דָּמֶ֑יהָ וְנִכְרְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם:
[יט] וְעֶרְוַ֨ת אֲח֧וֹת אִמְּךָ֛ וַאֲח֥וֹת אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּ֧י אֶת־שְׁאֵר֛וֹ הֶעֱרָ֖ה עֲוֺנָ֥ם יִשָּֽׂאוּ:
[כ] וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־דֹּ֣דָת֔וֹ עֶרְוַ֥ת דֹּד֖וֹ גִּלָּ֑ה חֶטְאָ֥ם יִשָּׂ֖אוּ עֲרִירִ֥ים יָמֻֽתוּ:
[כא] וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִקַּ֛ח אֶת־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יו נִדָּ֣ה הִ֑וא עֶרְוַ֥ת אָחִ֛יו גִּלָּ֖ה עֲרִירִ֥ים יִהְיֽוּ:
[כב] וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹא־תָקִ֤יא אֶתְכֶם֙ הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֜י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֛ם שָׁ֖מָּה לָשֶׁ֥בֶת בָּֽהּ:
[שביעי] [כג] וְלֹ֤א תֵֽלְכוּ֙ בְּחֻקֹּ֣ת הַגּ֔וֹי אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֤י אֶת־כָּל־אֵ֙לֶּה֙ עָשׂ֔וּ וָאָקֻ֖ץ בָּֽם:
[כד] וָאֹמַ֣ר לָכֶ֗ם אַתֶּם֘ תִּֽירְשׁ֣וּ אֶת־אַדְמָתָם֒ וַאֲנִ֞י אֶתְּנֶ֤נָּה לָכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֹתָ֔הּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי אֶתְכֶ֖ם מִן־הָעַמִּֽים:
[מפטיר] [כה] וְהִבְדַּלְתֶּ֞ם בֵּֽין־הַבְּהֵמָ֤ה הַטְּהֹרָה֙ לַטְּמֵאָ֔ה וּבֵין־הָע֥וֹף הַטָּמֵ֖א לַטָּהֹ֑ר וְלֹֽא־תְשַׁקְּצ֨וּ אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶ֜ם בַּבְּהֵמָ֣ה וּבָע֗וֹף וּבְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְמֹ֣שׂ הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי לָכֶ֖ם לְטַמֵּֽא:
[כו] וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אֲנִ֣י יְהוָ֑ה וָאַבְדִּ֥ל אֶתְכֶ֛ם מִן־הָעַמִּ֖ים לִהְי֥וֹת לִֽי:
[כז] וְאִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּי־יִהְיֶ֨ה בָהֶ֥ם א֛וֹב א֥וֹ יִדְּעֹנִ֖י מ֣וֹת יוּמָ֑תוּ בָּאֶ֛בֶן יִרְגְּמ֥וּ אֹתָ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם: פ

פרק כ
(ג) למען טמא את מקדשי - לשון רבנו שלמה: את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי. וכבר רמזתי זה (וי' יח , כא) , איך תִטמָא כנסת ישראל שהיא מקודשת לשמו הגדול באיש אחד אשר יחטא. וכבר רמזו זה במדרשם , שאמרו (ראה ברכות לה , ב): כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל , שנאמר "גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית" (מש' כח , כד) - אין "אביו" אלא הקדוש ברוך הוא , ואין "אמו" אלא כנסת ישראל; "חבר הוא לאיש משחית" - חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים. כי החֵפץ ביצירה - שיברכו עליה לשמו הגדול , ומשם יהיה קיום העולם; ואם לאו , יתעלה בשמו הגדול ותסתלק השכינה מישראל; וכל שכן כשיקריב הפרי למולך , שהוא מתאב את גאון יעקב (ע"פ עמ' ו , ח) ומשכנו. [וזה טעם "עם הארץ ירגמוהו באבן" (לעיל , ב) , כי לא אמר 'מות יומת באבן ירגמו אותו' כאשר אמר בכולם , אלא הזכיר "(עם) הארץ" - לומר שכל אנשי הארץ , כל ישראל , חייבין להקדים ולסקלו , כי לכולם יזיק , שגורם לשכינה שתסתלק מישראל; ולכך תרגם אנקלוס: "עמא בית ישראל" , כי "הארץ" ירמוז לכל ארץ ישראל , לא לארץ אשר העובד יושב בה. וכענין "כי לי... הארץ" (שמ' יט , ה).] ועוד תוכל להבין סודו ממה שהזכיר בכרת המולך: ואני אתן את פני , וכן "ושמתי אני את פני" (להלן , ה) - כי שמו הגדול הגבור והנורא יכרית אותו; ולא הזכיר (ראה להלן , ו) בכרת אוב וידעוני מלת 'אני' ולא בשום כרת אחר; וכבר הודעתי (וי' יח , כא) טעם זה לכל מבין. (ה) לזנות אחרי המולך - לרבות שאר עבודה זרה שעבדהּ בכך , ואפילו אין זו דרך עבודתה; לשון רבנו שלמה. וכבר כתב עוד בסדר 'אחרי מות' (וי' יח , כא) , שהמולך הוא עבודה זרה ששמה 'מולך' , וזו היא עבודתה , שמוסר בנו לכומרים וגו'. וכל זה איננו עולה ומתוקן כהוגן לפי העיון בגמרא (ראה סנה' סד , א - ב); כי לדברי האומר 'מולך עבודה זרה הוא' , אין עבודתה של אותה עבודה זרה בהעברת הבנים לה; שאם כן לא הוצרך הכתוב להזכיר זה כלל , שהרי הוא באזהרת עובד עבודה זרה , שבאו בה כמה אזהרות בתורה כלליות , והוא גם כן בכלל הענש הנאמר בפרשת "כי ימצא בקרבך... איש או אשה אשר יעשה את הרע בעיני יי' אלהיך לעבר בריתו. וילך ויעבד אלהים אחרים" וגו' (דב' יז , ב - ג). אבל על כרחנו נדרש , שכל עיקר לא בא הכתוב אלא לחייב על העבודה הזו של העברת הזרע בשלא כדרכה. וכך אמרו בגמרא (ראה סנה' סד , ב): ולמאן דאמר 'מולך עבודה זרה הוא' , כרת דמולך למה לי? למעביר בנו שלא כדרכה; והוא הדין לענש ואזהרה האמורין בו , שלא הוצרכו אלא למעביר בנו שלא כדרכה. ונראה שלפי הדעת הזו , לשון 'מולך' אינו שם לפסל וצלם מיוחד , אלא שם לכל נעבד , בכללם כל שתמליכהו ותקבלנו עליך באלוה. והנה כפי הדעת הזו יקראו בני עמון לשקוץ שלהם "מולך" (מ"א יא , ז) כי הוא מלכם , והוא שם כולל כל נעבד , כי הוא מלשון 'מלכות'. ולא כדברי הרב (רש"י) , שאמר שהוא עבודה זרה ששמה 'מולך' ועבודתה בכך. וכן מה שכתב , שהוצרך 'לזנות אחרי המולך' לרבות שאר עבודה זרה שעבָדהּ בכך ואפילו אין זו דרך עבודתה - גם כן אי איפשר , מן הטעם שהזכרנו , שכל עצמו לא נאמר הכרת במולך אלא לחייבו בשאין דרכו , וכל עבודה זרה במשמע. ולא יתכן שתאמר: חייב הכתוב כרת באותה עבודה זרה ששמה 'מולך' במעביר לו שלא כדרכו , וחזר וריבה בו אף פעור ומרקוליס לכרת - כי למה יצטרך הכתוב לכך? מאי שנא אותה עבודה זרה משאר כל העבודה זרה שבעולם? ועוד , שאם כן היה צריך לרַבות עוד מעביר בנו לפעור ומרקוליס לסקילה , כשם שריבה אותו לכרת. אלא לא הזכיר הכתוב מולך כל עיקר , בין באזהרה בין בענש כרת וסקילה - אלא למעביר בנו בשלא כדרכה בכל עבודה זרה שבעולם. ובין שתאמר שהמולך הוא שם לכל עבודה זרה , כמו שפירשנו , או שתאמר שהיא עבודה זרה ידועה שתקָרא כך , הזכיר הכתוב אותה עבודה זרה בשלא כדרכה , והוא הדין לכולם; שהחומר הזה הוא בעבור העבודה הקשה הזו. וכך מוכיח כל זה בגמרא סנהדרין (סד , א - ב) לפי הדעת הזו שכתב הרב , שהמולך עבודה זרה הוא; אבל משנתנו (סנה' סד , א) היא שנויה כדברי האומר 'מולך לאו עבודה זרה הוא' , כלומר , שאינו נעבד שיקובל עליהם באלוה כלל , אבל הוא כמעשה כשוף , לדרוש בעד החיים (ע"פ יש' ח , יט) אל הכלב המת ההוא (ע"פ ש"ב טז , ט). ולפי הדעת הזו: העביר בנו לפעור או למרקוליס - פטור. גם דברי רבנו שלמה בפירושיו בסנהדרין (סד , א) כך הם , כמו שכתבנו. והבריתא השנויה ב'תורת כהנים' (קדושים פרשתא י , טו): והכרתי אותו ואת כל הזונים אחריו לזנות אחרי המולך - 'לרבות שאר עבודה זרה ב'הכרת' , אינו מיתור לזנות אחרי המולך , כמשמע מדברי הרב (רש"י) , אבל יאמר כי הכרת הזה כולו מיותר הוא , ונדרֹש אותו לשאר עבודה זרה. והוא מה שאמרו בגמרא (ראה סנה' סד , ב): שלש כריתות בעבודה זרה למה? אחת לכדרכה , ואחת לשלא כדרכה ― כלומר: לזִבוח וקיטור וניסוך והשתחויה שנתרבו שלא כדרכה במיתה ומחייב אותן בכאן ב'הכרת' - ואחת למולך; ולמאן דאמר 'מולך עבודה זרה הוא' - למעביר בנו שלא כדרכה , כלומר: בכל עבודה זרה שבעולם , כמו שפירשנו. (ט) וטעם כי איש איש אשר יקלל את אביו... - יחזור לראש הפרשה , שאמר "איש אמו ואביו תיראו" (וי' יט , ג) , ואמר כאן , כי איש איש אשר לא ישמע אלי ויקלל אביו ואמו - מות יומת. ועל דרך האמת: בעבור שאמר "והתקדשתם והייתם קדושים כי אני יי' אלהיכם" (לעיל , ז) , ואמר "אני יי' מקדשכם" (לעיל , ח) , כי השם הנכבד הוא המקדש אותנו , כי הוא אבינו וגואלנו מעולם שמו (ע"פ יש' סג , טז) , אם כן המקלל את המשתתפין ביצירה (ראה נידה לא , א) חייב מיתה. וזה טעם משפט הנואף והנואפת אשר סמך לכאן (ראה להלן , י ואי') , והקדימוֹ לכל העריות. וכבר רמזתי זה למעלה (שמ' כ , יב). והזכיר הכתוב קצת העריות - לחייב בהן מיתה , והן אשת איש ואשת אב והכלה , והזכוּר , ואשה ואִמהּ (ראה להלן , י - יד); והוא הדין לבתה ובת בתה - כי הזכיר קצת שְׁאֵר האשה , והוא הדין לכל הנזכרים שם באזהרה (וי' יח , יז); וכל שכן שאֵר עצמו - בת בנו ובת בתו הנזכרים (שם , י) , ואין צריך לומר בתו. ובכל זה עוד מדרשים לחייב אותם (ראה תו"כ קדושים פרק י , יג; סנה' עה , א). וכן הזכיר חיוב הרביעה במיתה (ראה להלן , טו - טז); וחזר והזכיר כרת אחר בנדה - לחייבו בהעראה בלא גמר ביאה , הוא שאמר "את מקורה הערה" (להלן , יח) , וכן באחות אם ואחות אב: "כי את שארו הערה" (להלן , יט). והזכיר דודתו וכן אשת אחיו (ראה להלן , כ - כא) , לחייבם בערירות , בין שלא היו לו בנים או היו לו. והכרת הבא באחותו (ראה להלן , יז) הוא מיותר , ונדרש לרבותינו (ראה מכות יד , א): למה יצא כרת באחותו וכו'. ועל דרך הפשט: הוסיף בַּכרת "לעיני בני עמם" (להלן , יז) - יאמר שתמות בנוער נפשם (ע"פ איוב לו , יד) , בענין שיראו וישימו וישכילו יחדו כי יד יי' עשתה זאת , וקדוש ישראל גזָרהּ (ע"פ יש' מא , כ). וטעם "עונם ישאו" (להלן , יט) - שיהיה החטא ההוא דבק בו מן העת ההיא , מעשיו לא יצליחו ורבצה בו האלה (ע"פ דב' כט , יט) , כי יכהו השם בתחלואים רעים עד השָמדוֹ בכרתוֹ; כענין 'סימן לעבירה - הדרוקן' (ראה שבת לג , א). ולא הוצרך להזכיר חייבי הכרת האחרים , כגון אמו ואחות אשה , שכבר למדנו מן הנזכרים כל הצריך. (יז) ואיש אשר יקח את אחותו - הזכיר הכתוב 'קיחה' באחותו אע"פ שאין לו בה קדושין , בעבור כי האח עם אחותו בבית אחד שוכבים יחד , וכאשר יגבר עליו תאותו יקחנה וימשך אותה אליו , ואיננו צריך לבא אליה כבא אל אשה זונה (ע"פ יח' כג , מד). וכן דרך הכתוב להזכיר 'קיחה' בכל המתיחדים , כי "אשה" ו"אמה" (לעיל , יד) , ו"בת בנה" ו"בת בתה" (וי' יח , יז) , ו"אשה" ו"אחותה" (שם , יח) , ו"אשת אחיו" (להלן , כא) - כולן עמו בבית , וכן "לא יקח איש את אשת אביו" (דב' כג , א). ואמר וראה את ערותה - דרך מוסר , כי הכתוב יכנה בעריות; פעם יקרא הבעילה 'גלוי ערוה' , כאשר יאמר ברובן "לא תגלה ערותה" , וזה ממנהג הזונים שהם מגלים שוליה , כענין "וגליתי על פניך שוליך" (ראה נח' ג , ה) , ופעם יכנה אותה 'ביאה': "ובא אליה ושנאה" (דב' כב , יג); "לבא עלינו" (בר' יט , לא); "ויבא אליה ותהר לו" (בר' לח , יח); ופעמים רבים יקראנה 'שכיבה'. ובכאן יכנה אותה ב'ראיה' , כי האח עם אחותו ישנים יחד , אין צריך לגלות בגדיה. וכן יכנה אותה ב'ידיעה' , כלשון "והאדם ידע את חוה אשתו" (בר' ד , א); "ולא יסף עוד לדעתה" (בר' לח , כו); "בתולה ואיש לא ידעה" (בר' כד , טז). ואמר והיא תראה את ערותו - שגם היא חמדה בלבה ערותו ורצתה לעשות כן. והזכיר זה באחות בלבד , בעבור כי כל העריות כאשר יקרב האיש לגלות ערותה - לרצונה הוא , כי (השלמה מסברה: אם לא יהיה לרצונה) תתרחק ממנו וצעקה , אבל באח הישן עמה אולי שלא מדעתה יערה בה , על כן הזכיר שהיא גם היא תראה ערותו. וטעם חסד הוא - על דעת המפרשים (ראה רש"י): חרפה , כי האנשים כלם בטבעם יהיה להם בשת וכלמה בחטא המכוער הזה. והוא כלשון ארמית , שתרגם אנקלוס "כי חרפה היא לנו" (בר' לד , יד): "חיסודא"; ויונתן תרגם "ושמתיה חרפה" (ש"א יא , ב): "חיסודא". ובלשון חכמים (ראה ויק"ר לג , ה): 'מפני שחִסדו ברבים'; וכן "פן יחסדך שומע" (מש' כה , י) - יעשה לך חרפה בגלותך "סוד אחר" (שם). וטעם ונכרתו לעיני בני עמם - לאמר: אתה תעשה זה בסתר , והשם יגלה עונך בהביאו עליך ענש לעיני כל בני עמך; והזכיר כן בחטא הנעשה בחדרי חדרים , והוא הדין בכל הכריתות , כאשר הזכרתי (לעיל , י). וטעם ערות אחותו גלה עונו ישא - ואם גלה ערות אחותו באונס , עונו ישא הוא לבדו; כדברי רבי אברהם. ועל דעתי טעמו: 'כי ערות אחותו גלה' - עונו ישא כל אחד מן הנזכרים; כמו "כי את שארו הערה עונם ישאו" (להלן , יט). והנכון בעיני במלת חסד - שהוא כמשמעו , וכן דעת רבותינו (ראה תו"כ קדושים פרק י , יא); יאמר , כי שאֵר האחים חסד הוא , אין ראוים לגלוי ערוה; כי בקרובים יזכיר טעם מפני שאֵר הבשר , ובאחים יזכיר החסד אשר ביניהם. ויהיה איש מושך עצמו ואחר עמו; או הוא כדרך "ואני תפלה" (תה' קט , ד); "כי חמודות אתה" (דנ' ט , כג); "הנני אליך זדון" (יר' נ , לא) - שיחסר מהם מלת 'איש'; או שיכנה האיש בתארו , יאמר: ואיש אשר יקח את אחותו... וראה את ערותה... איש חסד הוא ונכרתו... כי ערות אחותו גלה עונו ישא - הזכיר , כי היה ראוי להיותו "גומל נפשו איש חסד" (מש' יא , יז) , והוא "עוכר שארו אכזרי" (שם); [כי היה ראוי שיעשה עמה החסד שיעשו האחים - להשיאה לבעל , והוא פוגם ועוכר אותה!] והכתוב יתלה הסרחון בזכר , כמו "ערות אחיו גלה ערירים יהיו" (להלן , כא). וכן על דעתי "פן יחסדך שומע" (מש' כה , י) - יסיר ממך כל חסד , שלא שמרת חסדך את רעך (ע"פ ש"ב טז , יז) שמסר לך סודו; כמלת "לדשנו" (שמ' כז , ג); "ובכל תבואתי תשרש" (איוב לא , יב); וכיוצא בהם. כי רחוק הוא אצלי להיות מלת 'חסד' בלשון הקדש משמש בהפוכים האלה , והכתובים משבחים ומתפללים במלת 'חסד'; אבל 'חיסודא' בארמית - לשון אחרת. [(תוספת רמב"ן עצמו:) וגם אותו הלשון מבדיל ביניהם , זה מתורגם: 'חסודא' , וזה מתורגם: 'חסדא'. וכתב רבינו חננאל , כי "וחסד לאומים חטאת" (מש' יד , לד) - לשון חרפה. ולפי דעתי גם זה לשון תהפוכות , כי "צדקה" ו"חסד" נזכרים בפסוק ההוא , והם האחים התאומים הנזכרים בכל מקום , כמו "רודף צדקה וחסד" (מש' כא , כא); "אני יי' עושה חסד משפט וצדקה" (יר' ט , כג). אבל פשט הכתוב על דעתי: "צדקה תרומם גוי" (מש' יד , לד) כאשר יעשנה , "וחסד לאומים" חטאתם כאשר לא יעשוהו; יאמר , כי בצדקה וחסד רוממות כל גוי ומכשולם. או יאמר: צדקה תרומם הגוי המיוחד שיעשנה , ולאמים רבים חוטאים בחסד ואינם עושים אותו. ודמיון הפסוק הזה סמוך לו: "בלב נבון תנוח חכמה ובקרב כסילים תודע" (שם , לג) , שפירושו: תודע שאינה בקרבם , כי כל רואיהם יכירום (ע"פ יש' סא , ט) במעשיהם כי כסילים הם ואין בהם תבונה (ע"פ דב' לב , כח); והם שניהם בשולילות הענין].