פרק ט
{פרשת שמיני}
[א]
וַֽיְהִי֙
בַּיּ֣וֹם
הַשְּׁמִינִ֔י
קָרָ֣א
מֹשֶׁ֔ה
לְאַהֲרֹ֖ן
וּלְבָנָ֑יו
וּלְזִקְנֵ֖י
יִשְׂרָאֵֽל:
[ב]
וַיֹּ֣אמֶר
אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן
קַח־לְ֠ךָ
עֵ֣גֶל
בֶּן־בָּקָ֧ר
לְחַטָּ֛את
וְאַ֥יִל
לְעֹלָ֖ה
תְּמִימִ֑ם
וְהַקְרֵ֖ב
לִפְנֵ֥י
יְהוָֽה:
[ג]
וְאֶל־בְּנֵ֥י
יִשְׂרָאֵ֖ל
תְּדַבֵּ֣ר
לֵאמֹ֑ר
קְח֤וּ
שְׂעִיר־עִזִּים֙
לְחַטָּ֔את
וְעֵ֨גֶל
וָכֶ֧בֶשׂ
בְּנֵי־שָׁנָ֛ה
תְּמִימִ֖ם
לְעֹלָֽה:
[ד]
וְשׁ֨וֹר
וָאַ֜יִל
לִשְׁלָמִ֗ים
לִזְבֹּחַ֙
לִפְנֵ֣י
יְהוָ֔ה
וּמִנְחָ֖ה
בְּלוּלָ֣ה
בַשָּׁ֑מֶן
כִּ֣י
הַיּ֔וֹם
יְהוָ֖ה
נִרְאָ֥ה
אֲלֵיכֶֽם:
[ה]
וַיִּקְח֗וּ
אֵ֚ת
אֲשֶׁ֣ר
צִוָּ֣ה
מֹשֶׁ֔ה
אֶל־פְּנֵ֖י
אֹ֣הֶל
מוֹעֵ֑ד
וַֽיִּקְרְבוּ֙
כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה
וַיַּעַמְד֖וּ
לִפְנֵ֥י
יְהוָֽה:
[ו]
וַיֹּ֣אמֶר
מֹשֶׁ֔ה
זֶ֧ה
הַדָּבָ֛ר
אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה
יְהוָ֖ה
תַּעֲשׂ֑וּ
וְיֵרָ֥א
אֲלֵיכֶ֖ם
כְּב֥וֹד
יְהוָֽה:
[ז]
וַיֹּ֨אמֶר
מֹשֶׁ֜ה
אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן
קְרַ֤ב
אֶל־הַמִּזְבֵּחַ֙
וַעֲשֵׂ֞ה
אֶת־חַטָּֽאתְךָ֙
וְאֶת־עֹ֣לָתֶ֔ךָ
וְכַפֵּ֥ר
בַּעַדְךָ֖
וּבְעַ֣ד
הָעָ֑ם
וַעֲשֵׂ֞ה
אֶת־קָרְבַּ֤ן
הָעָם֙
וְכַפֵּ֣ר
בַּעֲדָ֔ם
כַּאֲשֶׁ֖ר
צִוָּ֥ה
יְהוָֽה:
[ח]
וַיִּקְרַ֥ב
אַהֲרֹ֖ן
אֶל־הַמִּזְבֵּ֑חַ
וַיִּשְׁחַ֛ט
אֶת־עֵ֥גֶל
הַחַטָּ֖את
אֲשֶׁר־לֽוֹ:
[ט]
וַ֠יַּקְרִבוּ
בְּנֵ֨י
אַהֲרֹ֣ן
אֶת־הַדָּם֘
אֵלָיו֒
וַיִּטְבֹּ֤ל
אֶצְבָּעוֹ֙
בַּדָּ֔ם
וַיִּתֵּ֖ן
עַל־קַרְנ֣וֹת
הַמִּזְבֵּ֑חַ
וְאֶת־הַדָּ֣ם
יָצַ֔ק
אֶל־יְס֖וֹד
הַמִּזְבֵּֽחַ:
[י]
וְאֶת־הַחֵ֨לֶב
וְאֶת־הַכְּלָיֹ֜ת
וְאֶת־הַיֹּתֶ֤רֶת
מִן־הַכָּבֵד֙
מִן־הַ֣חַטָּ֔את
הִקְטִ֖יר
הַמִּזְבֵּ֑חָה
כַּאֲשֶׁ֛ר
צִוָּ֥ה
יְהוָ֖ה
אֶת־מֹשֶֽׁה:
[יא]
וְאֶת־הַבָּשָׂ֖ר
וְאֶת־הָע֑וֹר
שָׂרַ֣ף
בָּאֵ֔שׁ
מִח֖וּץ
לַֽמַּחֲנֶֽה:
[יב]
וַיִּשְׁחַ֖ט
אֶת־הָעֹלָ֑ה
וַ֠יַּמְצִאוּ
בְּנֵ֨י
אַהֲרֹ֤ן
אֵלָיו֙
אֶת־הַדָּ֔ם
וַיִּזְרְקֵ֥הוּ
עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ
סָבִֽיב:
[יג]
וְאֶת־הָעֹלָ֗ה
הִמְצִ֧יאוּ
אֵלָ֛יו
לִנְתָחֶ֖יהָ
וְאֶת־הָרֹ֑אשׁ
וַיַּקְטֵ֖ר
עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ:
[יד]
וַיִּרְחַ֥ץ
אֶת־הַקֶּ֖רֶב
וְאֶת־הַכְּרָעָ֑יִם
וַיַּקְטֵ֥ר
עַל־הָעֹלָ֖ה
הַמִּזְבֵּֽחָה:
[טו]
וַיַּקְרֵ֕ב
אֵ֖ת
קָרְבַּ֣ן
הָעָ֑ם
וַיִּקַּ֞ח
אֶת־שְׂעִ֤יר
הַֽחַטָּאת֙
אֲשֶׁ֣ר
לָעָ֔ם
וַיִּשְׁחָטֵ֥הוּ
וַֽיְחַטְּאֵ֖הוּ
כָּרִאשֽׁוֹן:
[טז]
וַיַּקְרֵ֖ב
אֶת־הָעֹלָ֑ה
וַֽיַּעֲשֶׂ֖הָ
כַּמִּשְׁפָּֽט:
[שני]
[יז]
וַיַּקְרֵב֘
אֶת־הַמִּנְחָה֒
וַיְמַלֵּ֤א
כַפּוֹ֙
מִמֶּ֔נָּה
וַיַּקְטֵ֖ר
עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ
מִלְּבַ֖ד
עֹלַ֥ת
הַבֹּֽקֶר:
[יח]
וַיִּשְׁחַ֤ט
אֶת־הַשּׁוֹר֙
וְאֶת־הָאַ֔יִל
זֶ֥בַח
הַשְּׁלָמִ֖ים
אֲשֶׁ֣ר
לָעָ֑ם
וַ֠יַּמְצִאוּ
בְּנֵ֨י
אַהֲרֹ֤ן
אֶת־הַדָּם֙
אֵלָ֔יו
וַיִּזְרְקֵ֥הוּ
עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ
סָבִֽיב:
[יט]
וְאֶת־הַחֲלָבִ֖ים
מִן־הַשּׁ֑וֹר
וּמִ֨ן־הָאַ֔יִל
הָאַלְיָ֤ה
וְהַֽמֲכַסֶּה֙
וְהַכְּלָיֹ֔ת
וְיֹתֶ֖רֶת
הַכָּבֵֽד:
[כ]
וַיָּשִׂ֥ימוּ
אֶת־הַחֲלָבִ֖ים
עַל־הֶחָז֑וֹת
וַיַּקְטֵ֥ר
הַחֲלָבִ֖ים
הַמִּזְבֵּֽחָה:
[כא]
וְאֵ֣ת
הֶחָז֗וֹת
וְאֵת֙
שׁ֣וֹק
הַיָּמִ֔ין
הֵנִ֧יף
אַהֲרֹ֛ן
תְּנוּפָ֖ה
לִפְנֵ֣י
יְהוָ֑ה
כַּאֲשֶׁ֖ר
צִוָּ֥ה
מֹשֶֽׁה:
[כב]
וַיִּשָּׂ֨א
אַהֲרֹ֧ן
אֶת־יָדָ֛ו
יָדָ֛יו
אֶל־הָעָ֖ם
וַֽיְבָרֲכֵ֑ם
וַיֵּ֗רֶד
מֵעֲשֹׂ֧ת
הַחַטָּ֛את
וְהָעֹלָ֖ה
וְהַשְּׁלָמִֽים:
[כג]
וַיָּבֹ֨א
מֹשֶׁ֤ה
וְאַֽהֲרֹן֙
אֶל־אֹ֣הֶל
מוֹעֵ֔ד
וַיֵּ֣צְא֔וּ
וַֽיְבָרֲכ֖וּ
אֶת־הָעָ֑ם
וַיֵּרָ֥א
כְבוֹד־יְהוָ֖ה
אֶל־כָּל־הָעָֽם:
[שלישי]
[כד]
וַתֵּ֤צֵא
אֵשׁ֙
מִלִּפְנֵ֣י
יְהוָ֔ה
וַתֹּ֙אכַל֙
עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ
אֶת־הָעֹלָ֖ה
וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים
וַיַּ֤רְא
כָּל־הָעָם֙
וַיָּרֹ֔נּוּ
וַֽיִּפְּל֖וּ
עַל־פְּנֵיהֶֽם:
פרק ט
(א)
ויהי
ביום
השמיני
-
למילואים
(ראה
תו"כ
שמיני
מילואים
פרשתא
א
,
א)
,
הוא
ראש
חדש
ניסן
,
שהוקם
המשכן
בו
ביום
(ראה
שמ'
מ
,
יז);
ונטל
עשר
עטרות
השנויות
ב'סדר
עולם'
(סע"ר
ז;
ראה
תו"כ
שמיני
מילואים
פרשתא
א
,
א).
ולזקני
ישראל
-
להשמיעם
שעל
פי
הדיבור
אהרן
נכנס
ומשמש
בכהונה
גדולה
,
ולא
יאמרו:
מאליו
נכנס
(ראה
תנח'
שמיני
ג).
(ב)
קח
לך
עגל
-
להודיע
[לו]
,
שעל
ידי
עגל
זה
הקדוש
ברוך
הוא
מכפר
על
מעשה
העגל
שעשה
(ראה
תנח'
שמיני
ד).
(ד)
כי
היום
יי'
נראה
אליכם
-
להשרות
שכינתו
במעשה
ידיכם
(ראה
תו"כ
שמיני
פרשתא
א
,
יד).
לכך
קרבנות
הללו
באים
חובה
ליום
זה.
(ז)
קרב
אל
המזבח
-
שהיה
אהרן
בוש
וירא
לגשת;
אמר
לו
משה:
מה
אתה
בוש?
לכך
נבחרת
(ראה
תו"כ
שמיני
פרשתא
א
,
ח)!
את
חטאתך
-
עגל
בן
בקר
(ראה
לעיל
,
ב).
ואת
עולתך
-
האיל
(ראה
שם).
קרבן
העם
-
שעיר
עזים
ועגל
וכבש
(ראה
לעיל
,
ג).
כל
מקום
שנאמר
'עגל'
-
בן
שנה
הוא
,
ומכאן
אתה
למד.
(יא)
ואת
הבשר
ואת
העור
וגו'
-
לא
מצינו
חטאת
חיצונה
נשרפת
חוץ
מזו
ושל
מלואים
(שמ'
כט
,
יד)
,
וכולן
על
פי
הדיבר.
(יב)
וימציאו
-
לשון
הושטה
והזמנה.
(טו)
ויחטאהו
-
עשאו
כמשפט
חטאת.
כראשון
-
כעגל
שלו.
(טז)
ויעשה
כמשפט
-
המפורש
בעולה
נדבה
ב'ויקרא'
(ראה
וי'
א
,
ב
ואי').
(יז)
וימלא
כפו
-
היא
קמיצה
(ראה
תו"כ
שמיני
פרשתא
א
,
יא).
מלבד
עלת
הבקר
-
כל
אלה
עשה
אחר
עולת
התמיד.
(יט)
והמכסה
-
חלב
המכסה
את
הקרב.
(כ)
וישימו
(בנוסחנו
נוסף
'את')
החלבים
על
החזות
-
לאחר
התנופה
נתנן
כהן
המניף
לכהן
אחר
,
להקטירם;
נמצאו
העליונים
למטה
(ראה
פירושו
וי'
ז
,
ל).
(כב)
ויברכם
-
ברכת
כהנים:
"יברכך"
,
"יאר"
,
"ישא"
(במ'
ו
,
כד
-
כו;
ראה
תו"כ
שמיני
פרשתא
א
,
ל).
וירד
-
מעל
המזבח.
(כג)
[ויבא
משה
ואהרן
וגו'
-
האומר:
למה
נכנסו?
-
מצאתי
ב'בפרשת
מלואים'
בבריתא
הנוספת
על
'תורת
כהנים'
שלנו
(ראה
תו"כ
שמיני
פרשתא
א
,
ל):
למה
נכנס
משה
עם
אהרן?
ללמדו
על
מעשה
הקטרת.
או
לא
נכנס
אלא
לדבר
אחר?
הריני
דן:
ירידה
וביאה
טעונה
ברכה:
מה
ירידה
מעין
עבודה
,
אף
ביאה
מעין
עבודה;
הא
למדת
למה
נכנס
משה
עם
אהרן
-
ללמדו
על
מעשה
הקטרת.
דבר
אחר
(שם
,
יט):
כיון
שראה
אהרן
שקרבו
כל
הקרבנות
ונעשו
כל
המעשים
ולא
ירדה
שכינה
לישראל
,
היה
עומד
ומצטער
בו;
אמר:
יודע
אני
שכעס
הקדוש
ברוך
הוא
עלי
,
ובשבילי
לא
ירדה
שכינה.
אמר
לו
למשה:
משה
,
כך
עשית
לי
,
שנכנסתי
ונתביישתי?
מיד
נכנס
משה
ובקש
רחמים
,
וירדה
שכינה
לישראל.]
ויצאו
ויברכו
את
העם
-
אמרו:
"ויהי
נועם
יי'
אלהינו
עלינו"
(תה'
צ
,
יז)
-
יהי
רצון
שתשרה
שכינה
במעשה
ידיכם
(ראה
תו"כ
שמיני
פרשתא
א
,
טו).
לפי
שכל
שבעת
ימי
המלואים
,
שהעמידוֹ
משה
למשכן
ושימש
בו
ופרקו
בכל
יום
,
לא
שרתה
בו
שכינה
(ראה
שם
,
יד)
,
והיו
ישראל
נכלמים
ואומרים
למשה:
משה
רבינו
,
כל
הטורח
שטרחנו
שתשרה
שכינה
בינינו
ונדע
שנתכפר
לנו
על
עון
העגל!
לפיכך
אמר
להם
היום
הזה:
"זה
הדבר
אשר
צוה
יי'
תעשו
וירא
אליכם
כבוד
יי'"
(לעיל
,
ו);
אהרן
אחי
כְּדַי
וחשוב
ממני
,
שעל
ידי
קרבנותיו
ועבודתו
תשרה
שכינה
בכם
,
ותדעו
שהקדוש
ברוך
הוא
בחר
בו.
(כד)
וירנו
-
כתרגומו.