מאגר הכתר שיר השירים פרק ו עם פירוש רלב"ג

פרק ו
(א) אנה הלך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך ונבקשנו עמך - זה על צד המשל , להורות שכל כחות הנפש כבר נכנעו לעבודת השכל הכנע שלם , ולזה חשקו כלם לבקשו. (ב) דודי ירד לגנו לערוגת (בנוסחנו: לערגות) הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים - אמרה , שדודה ירד לעבודת גנו , להוציא הבושם אשר בו בכח אל הפועל , והם המושכלות. ולזה ישתדל לרעות בגנים האחרים ללקוט שושנים מהם , והוא מה שיקנה אותו מהמוחשים בזה הדרוש אשר ישתדל עתה בהשגתו , רוצה לומר: המניע הראשון , באמצעות החוש והדמיון והכח הזוכר. ולזה יצטרך שיעזר על זה מכחות הנפש בכללם , וישתדלו בכל עוז שלא ימנעהו מפעולתו. (ג) אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים - כבר קדם (ראה שה"ש ה , ב , ו) שקודם זה היה לשכל מונע באלו ההשגות מפני שני דברים: האחד , מפני קושי היות חשוקתו לו , רוצה לומר: קושי הכנתה לו מה שיצטרך אליו בהשגתו; והשני , מפני קושי היותו לה , אבל יעלימו הטבעים הגופיים ממנו האמת אחר שהתחיל להשקיף בו , להיות בהתבודדות אשר יצטרך אל השכל באלו ההשגות משאר כחות הנפש מהקושי העצום. ומפני זה זכרה עתה , שכבר הוסרו כל אלו המונעים אשר ימנעו היותה לו והיותו לה , לפי שסבתם היתה , כמו שקדם , בלתי הכנע כחות הנפש אל השכל בשלמות לפי מה שיצטרך בזאת ההשגה. ואולם קראה אותו 'רועה בשושנים' , כי מצד רעותו בשושנים יצטרך אליה. והנה אופן המשל בזה מבואר ממה שקדם (לעיל , ב). (ד) יפה את רעיתי כתרצה נאוה כירושלם איומה כנדגלות - אחר שהוסרו ממנו אלו המונעים והכינה לו חשוקתו מה שיצטרך אליו בדרוש אשר החקירה בו עתה , החל לשבח אותה באלו הענינים. ואמר שהיא יפה מאד , לפי שכבר התקשטו כחות הנפש בכללם קשוט שלם. והמשילה לתרצה , שהיתה עיר יפה מאד עד שליפיה היתה עיר מלוכה , כמו שנזכר במלכים (מ"א טו , לג). וכן הענין בירושלם. ואולם אמרו איומה כנדגלות - הוא להורות כי מה שתשיגהו , ואם הוא פרטי , הוא רוחני מאד , כבר הופשט ממנו הרבה מהמשיגים ההיולאניים ובפרט במה שנקחהו מהכח הזוכר. ולזה אמר שהיא נוראה כמו הכחות השכליות אשר ישיגו הרבוי והקבוץ הבלתי בעל תכלית; לא שהיא נדגלת על זה האופן , אבל לה מדרגה נפלאה מהרוחניות , כמו שהתבאר ב'ספר החוש והמוחש'. ואפשר שנאמר שהרצון באמרו איומה כנדגלות - שהיא נוראה כמו החיילות הנדגלות , רוצה לומר , אשר יש להם נס ומנהיג , כי הם יכונו כלם לכונה אחת בהסכמה , ולזה יהיה זה החיל נורא. וכן הענין בה עם שאר כחות הנפש , כי שאר כחות הנפש כבר התקשטו הקשוט הראוי ונכנעו לעבודת השכל , ולזה הם כלם בהסכמה אחת בזה הפועל אשר תכוין אליו זאת החשוקה. והנה זה הביאור האחרון נאות יותר מן הראשון , לפי מה שאחשוב. (ה-ו) הסבי עיניך מנגדי שהם הרהיבוני שערך כעדר העזים שגלשו מן הגלעד. שניך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה שכלם מתאימות ושכולה אין בהם - אמר זה להורות על חוזק חשקו בה , כאלו יאמר , שיופי עיניה ירהיבוהו ויוסיפו חשקו בה. וספר בשבחיה במה שהכינתהו לו בזה הדרוש , ובכלל במה שהכינתהו לו בהשגת החמר הרחוק והמניע הראשון והמשיגים הכוללים לנמצאות המשתנות במה שהם משתנות. ולזה אמר: שערך כעדר העזים שגלשו מן הגלעד שניך כעדר הרחלים וגו' , רצוני , שכבר הכינה לו באמצעות החוש באלו ההקדמות אשר יצטרך אליהם באלו החקירות הִשָנות מסכים ונאות. וכבר התבאר אופן המשל בזה במה שקדם (שה"ש ד , א). (ז) כפלח הרמון רקתך מבעד לצמתך - זה הפסוק לפי המשל לבד , להורות על יפיה וצניעותה. והנה בסדור שבחיה נעתק בזה המקום מהקודם (שה"ש ד , א - ה) , ולא עברו שבחיה למטה מראשה בהדרגה כמו שעשה בהשגה הקודמת , לפי שזאת ההשגה נעתק בה מהקודם בצד - מה , רוצה לומר: העיון בחכמה הטבעית. וזה , כי מה שהקדימו החקירה עליו הם קודמים באופן - מה לענינים אשר תהיה החקירה בהם אחר זה. כי הדברים הכוללים אשר הקדימו החקירה עליהם קודמים לדברים המיוחדים , אם הקדימה ההיולאנית כמו הענין בחמר הרחוק , אם הקדימה אשר על דרך הפועל והצורה והתכלית כמו הענין במניע הרחוק , לפי מה שהתבאר ב'מה שאחר הטבע'. ולא עברו שבחיה למטה מראשה , לפי שלא יהיה העתקם אל המאוחר בזאת החכמה מהקודם אל המאוחר , רצוני: במה שיחקור בו בדבר - דבר מהדברים הטבעיים המיוחדים , אבל יהיה ההעתק אל השגתם מהחוש מהדברים המאוחרים מהם , והם המקרים והמשיגים , כמו שיבא המאמר בזה במה שאחר זה (להלן , י). (ח) ששים המה מלכות ושמנים פילגשים ועלמות אין מספר - ראוי שתדע , כי כחות הנפש הם בכללם על שלשה פנים: מין ראשיי , ומין מכין והוא ראשיות - מה , ומין בלתי ראשיי ובלתי מכין. והוא מבואר , שמספר הכחות הנפשיות אשר בבעל חיים הם רבים מאד , עד שבכל אבר פעולה מיוחדת , ולו עם זה תנועות - מה וכח זן ומגדל ומושך ומחזיק ודוחה וזולת זה מהכחות , אשר אי אפשר לאבר מהאברים שימנע מהם אם לא יהיה זה בסבת חולי או חסרון ביצירה. וכאשר נתן לכל פעולה מהם ולכל כח מהכחות ולכל תמונה מהתמונות כח נפשיי תסודר ממנו , יהיו הכחות הנפשיות רבים בלי ספק , וזה מבואר למי שעיין בנתוח עיון מעט. וזה , כי העֲצָלים (השרירים) רבים ולכל אחד מהם תנועות רבות בליפים מתחלפים. ובכלל , הנה לכל דבר מאלו הדברים כלי מיוחד וכח נפשי מיוחד , לפי שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות , רצוני , שלא יסודר מכלי אחד מצד מה שהוא אחד רק פעולה אחת; שאם היה אפשר זה היה לחמר האחד יותר מצורה אחת , וזה מבואר הבטול. והנה דמיון המכין מאלו הכחות הם כמו הפה והאצטומכא , שיכינו אל הכבד המזון , אשר אפשר לו שישנהו וישיבהו דם. והכבד הוא גם כן מכין באופן - מה , במה שישלחהו אל הלב מהדם להשלים הוייתו בלב ולהשתלח מהלב אל שאר האברים דרך העורקים הדופקים. וכן העורקים הדופקים והעצבים והעצלים , אשר ישלם באמצעותם זה הפועל לפה ולאצטומכא ולכבד , הם גם כן מכינים בצד - מה , כי הם דרך אל הובלת הרוח היסודי אל אלו האיברים אשר יגיע אליהם. ומשל הראשיים באופן - מה: הלב , והכבד במה שישלחהו מהדם אל האיברים בזולת שתשלם הוייתו בלב , והמוח , וחוט השדרה , והעצב. וזה , שאעפ"י שהראשי במוחלט הוא אחד לבד , והוא הלב , כמו שהתבאר ב'ספר בעלי חיים' , הנה לאלו ולמה שידמה להם ראשיות - מה. וכן הכחות המשיגות הם אם ראשיות אם מכינות. ובכלל , הנה כל כח ישתלשל ממנו פועל לאבר אחד זולתי נושאו הוא אם ראשיי אם מכין. והכחות האחרונות אשר באבר אבר , אשר לא יסודר מהם פועל לזולתם , אינם לא ראשיות ולא מכינות. והוא מבואר , שהכחות הראשיות רבות , ויותר מהמה הכחות המכינות , ויותר מהמה הכחות האחרונות והם אשר אינם לא ראשיות ולא מכינות. והנה המשיל הכחות הראשיות למלכוֹת , להיות להם ראשיות - מה והם תחת ראש אחד והוא המלך; והכחות המכינות - לפילגשים , לפי שהפילגש היא משרתת ולה ראשיות - מה; והכחות שאינם ראשיות ולא מכינות קרא 'עלמות' , כי אין לעלמות ראשיות באחד מהאופנים. והנה הוא יאמר , שהכחות אשר הם מלכות הם מספר רב , והכחות הפילגשים הם מספר יותר רב , והעלמות הם רבוי מופלג עד שיאמר לו - לקושי המנותו - שאין לו תכלית. (ט) אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה ראוה בנות ויאשרוה מלכות ופילגשים ויהללוה - אמר , משבֵּח חשוקתו , שהיא אחת לבד , אין בה רבוי. וזה , כי משאר הכחות ימצא מה שיש לו רבוי באופן - מה , כמו הזן שהוא באבר אבר במה שיחדהו , וכן הענין במה שידמה לזה. ואולם זה הכח הנפשי אשר ילך מהשכל במדרגת ההיולי - הוא אחד , אין רבוי בו , והוא הולך מדרגת הצורה והשלמות משאר כחות הנפש זולת השכל. ולזה אמר שהיא ברה ליולדתה , והיא הנפש , וששאר הכחות הנפשיות , והם העלמות (ראה לעיל , ח) והמלכות והפילגשים , יהללוה ויאשרוה. (י) מי זאת הנשקפה כמו שחר יפה כלבנה ברה כחמה איומה כנדגלות - אחר שנשלמה לו ההשגה בדברים הכוללים לנמצאות המשתנות במה שהם משתנות , החל לשבח חשוקתו במה שתכינהו אליו בחקירתו בדברים הטבעיים המיוחדים , כי בו מהפלא והקושי העצום. וזה , שהַדריכה בעמידה עליהם תהיה מהדברים המאוחרים מהם , והם המשיגים והמקרים. משל זה במתדמה החלקים , כי כבר נעמוד על מהותם וטבעם מטעמם ומראיהם וריחם והִקפאם מן החום ומן הקור והתוּכם מהחום או מהקור וזולת זה מהמקרים והמשיגים אשר להם , כמו שנתבאר קצת זה ברביעי מ'האותות' וקצתו ב'ספר החוש והמוחש' וקצתו בספרי הרפואה. ומשל זה בבעלי נפש , כי אנחנו נעתק מהפעולות אל מהות הכחות אשר יסודרו מהם אלו הפעולות; ולא מהפעולות לבד , אבל מהדברים אשר בהם יהיו אלו הפעולות , להיותם יותר ידועים מהפעולות. והמשל , כי כבר נעתק מהמזון אל הכח הזן , ומהמוחש אל החוש , ומהמושכל אל השכל , כמו שהתבאר בראשון מ'ספר הנפש' , ושם התבאר ההכרח המביא להיות החקירה בהם על זה האופן. ואחר ישוב הענין בהם סובב כמו שנתבאר שם , רצוני: אחר שעמדנו מאלו המשיגים והמקרים על מהות הדברים אשר יקרו להם , נשוב ונעתק ממהות הדברים ההם אל כל המשיגים העצמיים המיוחדים אשר להם באופן שלם. ולפי שבעמידה מהחוש אל אלו המשיגים והמקרים אשר יישירו אל ידיעת מהות הדברים יהיה קושי גדול ותחבולה רבה , וזה , שהידיעה מאי זה מהמשיגים ראוי שנקח ראיה על מהות הדבר הוא ממה שיקשה , כי הרבה מה שיקרה בהם הטעות ונחשוב במה שהוא בלתי מיוחד שהוא מיוחד , ואם לא עמדנו על המשיגים העצמיים אשר ראוי לעמוד עליהם בזאת החקירה יהיה זה סבה לטעות במהות הדברים; ולְמה שהיה מהקושי בהכנת מה שיצטרך אליו מהחוש באלו החקירות אשר יחקור עתה , כמו שזכרנו (שה"ש ה , ב) - החל לספר שבחה במה שהכינה לו באלו החקירות והפלא אשר יהיה בזה האופן מההגעה. ואמר שהשקפתה היא כמו שחר , שהוא התחלת האור , ואחר כן דמה אותה ללבנה , ואחר כן לחמה - להיות האור המגיע ממנה חלוש בתחלת הענין , אבל הוא באופן שיתחזק עד נכון היום (ע"פ מש' ד , יח); רצוני , שמה שתכינהו לו מהדברים המאוחרים באלו הדברים הוא שְלֵם התקון , עד שאפשר שיעתק ממנו אל מהות הדברים באופן שלם. וגם כן , הנה מצד קַבְּלה השפע היא מזולתה תחלה דמה אותה ללבנה , שהיא מקבלת אורה מזולתה; ומצד הַשפיעהּ לו מה שתשפיעהו דמה אותה לחמה. ואולם אמרו איומה כנדגלות כבר התבאר ענינו במה שקדם (לעיל , ד). (יא-יב) אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל לראות הפרחה הגפן הנצו הרמונים. לא ידעתי נפשי שמתני מרכבות עמי נדיב - אמר השכל , מספר שבחה , ונפלא על שלמות מה שתכינהו אליו באלו החקירות: אל גן האגוז - והוא בושם מיוחד - ירדתי , לראות בפירות הנחל , רצוני: אם התחילו עדין בנתינת פִּריָם. והרצון בזה , שהוא ירד בחקירות הענינים האלו , אשר ישתדל עתה לחקור בהם , ובא לראות אם ימצא בשום פנים הקדמות יוליכוהו אל מקום חפצו , כי בזה מהקושי העצום , לפי מה שזכרנו. ואמר , שהוא לא ידע איך שמתהו נפשו מאלו הענינים המוחשים לרכב במרכבות הרבוי הבלתי בעל תכלית , רוצה לומר: אל עשיית ההקדמות הכוללות אשר יוליכוהו אל הדרוש. ואמנם קרא זה הכללות 'עמי נדיב' , אשר הוא שם אדם (ראה במ' א , ז) , להעלים הענין. והוא עם זה כאלו יאמר 'עם נדיב' ותהיה היו"ד נוספת , וכבר באו כמו זה יו"דין נוספות בלשוננו הרבה. ואולם קרא זה הקבוץ 'עם נדיב' , לפי שזה הרבוי המתמיד הוא באלו הדברים מצד נדיבות הפועֵל , כמו שזכר הפילוסוף. ואמנם הכילות הוא מצד החמר , רוצה לומר: היות מציאות האיש בלתי מתמיד. וזה , כי טבע החמר חייב זה , להיותו בלתי נשמע בתמידות אל הצורה המשתדלת לשמור מציאותו ונצחוֹ אותה. ולהעיר אותנו על מה שרמז באמרו עמי נדיב קרא חשוקתו בזאת הפרשה "בת נדיב" (שה"ש ז , ב). והנה קרא חשוקתו בזה הפסוק 'נפשו' - לפי מה שאחשוב - לרוב הצטרכה אל כחות רבים מכחות הנפש בזאת ההשגה , ולפי שכחות הנפש בכללם יעזרוה , וזה בהכנעם אל השכל ההכנע הראוי. ואולם יִחס השגתו ההקדמות הכוללות לה , להיותה מכינה לו מהחוש מה שיישירהו אל הגעתם. ואולם הגעתם יהיה מהשכל הפועל , כמו שהתבאר ב'ספר הנפש'. ואפשר שנאמר , שהוא קרא 'נפשו' השכל הפועל , כי הוא אליו במדרגת הצורה , כמו שהתבאר ב'ספר הנפש'. ויהיה הרצון בזה , שהוא לא ידע איך שמתהו השכל הפועל לידיעת אלו ההקדמות הכוללות מאלו הדברים אשר הכינה לו חשוקתו , כאלו נפלא על שלמות התקון אשר במה שהכינה לו , עד שיוכל השכל להעתיקו מהם אל אלו ההקדמות.