מאגר הכתר שיר השירים פרק ז עם פירוש רלב"ג

פרק ז
[א] שׁ֤וּבִי שׁ֙וּבִי֙ הַשּׁ֣וּלַמִּ֔ית שׁ֥וּבִי שׁ֖וּבִי וְנֶחֱזֶה־בָּ֑ךְ מַֽה־תֶּחֱזוּ֙ בַּשּׁ֣וּלַמִּ֔ית כִּמְחֹלַ֖ת הַֽמַּחֲנָֽיִם:
[ב] מַה־יָּפ֧וּ פְעָמַ֛יִךְ בַּנְּעָלִ֖ים בַּת־נָדִ֑יב חַמּוּקֵ֣י יְרֵכַ֔יִךְ כְּמ֣וֹ חֲלָאִ֔ים מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֥י אָמָּֽן:
[ג] שָׁרְרֵךְ֙ אַגַּ֣ן הַסַּ֔הַר אַל־יֶחְסַ֖ר הַמָּ֑זֶג בִּטְנֵךְ֙ עֲרֵמַ֣ת חִטִּ֔ים סוּגָ֖ה בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים:
[ד] שְׁנֵ֥י שָׁדַ֛יִךְ כִּשְׁנֵ֥י עֳפָרִ֖ים תָּאֳמֵ֥י צְבִיָּֽה:
[ה] צַוָּארֵ֖ךְ כְּמִגְדַּ֣ל הַשֵּׁ֑ן עֵינַ֜יִךְ בְּרֵכ֣וֹת בְּחֶשְׁבּ֗וֹן עַל־שַׁ֙עַר֙ בַּת־רַבִּ֔ים אַפֵּךְ֙ כְּמִגְדַּ֣ל הַלְּבָנ֔וֹן צוֹפֶ֖ה פְּנֵ֥י דַמָּֽשֶׂק:
[ו] רֹאשֵׁ֤ךְ עָלַ֙יִךְ֙ כַּכַּרְמֶ֔ל וְדַלַּ֥ת רֹאשֵׁ֖ךְ כָּאַרְגָּמָ֑ן מֶ֖לֶךְ אָס֥וּר בָּרְהָטִֽים:
[ז] מַה־יָּפִית֙ וּמַה־נָּעַ֔מְתְּ אַהֲבָ֖ה בַּתַּעֲנוּגִֽים:
[ח] זֹ֤את קֽוֹמָתֵךְ֙ דָּמְתָ֣ה לְתָמָ֔ר וְשָׁדַ֖יִךְ לְאַשְׁכֹּלֽוֹת:
[ט] אָמַ֙רְתִּי֙ אֶעֱלֶ֣ה בְתָמָ֔ר אֹחֲזָ֖ה בְּסַנְסִנָּ֑יו וְיִֽהְיוּ־נָ֤א שָׁדַ֙יִךְ֙ כְּאֶשְׁכְּל֣וֹת הַגֶּ֔פֶן וְרֵ֥יחַ אַפֵּ֖ךְ כַּתַּפּוּחִֽים:
[י] וְחִכֵּ֕ךְ כְּיֵ֥ין הַטּ֛וֹב הוֹלֵ֥ךְ לְדוֹדִ֖י לְמֵישָׁרִ֑ים דּוֹבֵ֖ב שִׂפְתֵ֥י יְשֵׁנִֽים:
[יא] אֲנִ֣י לְדוֹדִ֔י וְעָלַ֖י תְּשׁוּקָתֽוֹ: ס
[יב] לְכָ֤ה דוֹדִי֙ נֵצֵ֣א הַשָּׂדֶ֔ה נָלִ֖ינָה בַּכְּפָרִֽים:
[יג] נַשְׁכִּ֙ימָה֙ לַכְּרָמִ֔ים נִרְאֶ֞ה אִם־פָּרְחָ֤ה הַגֶּ֙פֶן֙ פִּתַּ֣ח הַסְּמָדַ֔ר הֵנֵ֖צוּ הָרִמּוֹנִ֑ים שָׁ֛ם אֶתֵּ֥ן אֶת־דֹּדַ֖י לָֽךְ:
[יד] הַֽדּוּדָאִ֣ים נָֽתְנוּ־רֵ֗יחַ וְעַל־פְּתָחֵ֙ינוּ֙ כָּל־מְגָדִ֔ים חֲדָשִׁ֖ים גַּם־יְשָׁנִ֑ים דּוֹדִ֖י צָפַ֥נְתִּי לָֽךְ:

פרק ז
(א) שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים - להיות חשוקתו עתה בתכלית השלמות האפשרי לה , קראהּ 'שולמית' , להיותו נגזר מ'שלמות'. ואמר אליה שתשוב ותכין לו מה שיצטרך אליו באלו החקירות. ואולם הוציאו בלשון רבים ואמר: ונחזה בך , כאלו אמר שיחזו בה הוא והשכל הפועל. וזה , כי מצד דבקותו בחֹמר לא יוכל להשפיע אליו השכל הפועל מה שישפיע כי אם באמצעותה. והיא השיבה: מה תחזו בשולמית - והרצון בזה , כי אי אפשר לה שתכין להם באלו החקירות זולת העמידה על המשיגים והמקרים , וכבר יחשב בתחלת העיון שאי אפשר בהם שיעמדו על מהות הדברים. והוא השיב , כי כבר יראו בה דבר דומה למחולת המחנים , רוצה לומר: הסבוב אשר בשתי המחנות , והם הגרמים השמיימיים והגשמים ההווים הנפסדים. וזה , כי הסבוב יהיה במצבי הגרמים השמיימיים ממנו , עד שפעם יקרבו אלינו ופעם ירחקו ממנו. וזה הסבוב הוא הסבה בסבוב אשר ימצא באלו הענינים ההווים הנפסדים , אשר הוא סבת תמידותם. והמשל , כי כשקרב השמש אל הפאה הצפונית גברו בה האש והאויר , וכשרחק ממנה גברו בה המים והארץ , וישוב הענין הולך בסבוב , וזה דבר כבר התבאר ב'חכמה הטבעית'. וכאלו יאמר , שאעפ"י שמה שתכין אליהם הם משיגים ומקרים מאוחרים מעצם הדבר , והידיעה באלו המקרים בתחלת הענין חלושה לפי שלא נודעו בסבותיהם , הנה יקרה שיתהפך הענין כשחקרו במשיגי הדבר באופן הראוי ויעמדו מזה על עצם הדבר , ותשוב להיות הידיעה באלו המקרים שלמה ובכלל בכל משיגי זה הדבר , לפי שכבר יעתקו אליהם מהסבות אשר להם. וזה בתכלית הפלא , רצוני , שתהיה לנו הידיעה בעצם הדברים , מפני הידיעה החלושה אשר לנו באלו המשיגים והמקרים; עוד תשוב להיות לנו באלו המשיגים ידיעה שלמה , מפני הידיעה אשר לנו בעצם הדברים מצדם , עד שכבר יחשב שזה יהיה דבר בטל ובלתי אפשרי. אלא שאם לא היה בכאן פועל אחר בזאת ההשפעה , היה לזה הספק פנים מההראות; אבל לפי שבכאן פועל אחר , והוא השכל הפועל , הנה לא ימָנע קנותנו באמצעותו מהידיעה החלושה אשר לנו מהחוש ידיעה שלימה. (ב) מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב חמוקי ירכיך כמו חלאים מעשה ידי אמן - מפני שבזאת ההשגה יעתק מהמאוחר אל הקודם , כמו שביארנו (שה"ש ה , טז) , נעתק עתה בספורו שבחיה מרגלה אל ראשה , בהפך מה שהיה משבח אותה במה שקדם באופן ההשגות האחרות (שה"ש ד , א - ה; ו , ה - ז). ואמר שיפו פעמיה , רוצה לומר: מה שתכינהו מהמשיגים והמקרים המאוחרים , ואם הם בנעלים , עד שימנעוה הנעלים מהשיג אותם השגה שלימה; וזה , להורות על חולשת ההשגה והידיעה אשר באלו המקרים בתחלת הענין. והנה בארנו בנעלים על זה האופן על דרך "של נעלך מעל רגלך" (יהו' ה , טו). וקראהּ 'בת נדיב' - להתיחסה יחס - מה אל הפועל הנבדל , אשר הוא הנדיב , מצד היות השגתה רוחנית עד שהיא כמו ממוצעת בין הפרטי המוחש והמושכל ממנו; וזה , כי כבר הופשטו מהמקרים אשר לדברים המוחשים הרבה בהגיעם אליה. ואפשר שיהיה הרצון בזה , כי אלו הצורות הדמיוניות אשר בה הם עלולות מהשכל , אשר הוא הנדיב , כי הוא יישירה אל העמידה עליהם , והיא נשמעת אליו להכין אותם לו כפי היכולת. ורמז בזה אל שלמות התקון אשר ימצא במה שתכינהו אליו באלו ההשגות. והנה העיר עוד בקראו אותה 'בת נדיב' על ענין נפלא , נעלם מקצת בקיאי הפילוסופים; וזה , שהם חשבו כי מפני שהנפש הדמיונית נפסדת , והיא צריכה אל השכל בהגעת שלמותו עד שאי אפשר הגעתו לה מזולתה , והוא שלמות לה - הנה יחוייב שיהיה נפסד השכל הנקנה , כי בהפסד בעל השלמות יפסד שלמותו. וכבר אמרנו בהתר זה הספק בביאורנו ל'ספר הנפש' , ונקצר המאמר בכאן אל מה שיהיה בו די בזה המקום. ונֹאמר , שאם היתה הצורה הדמיונית סבה למציאות הצורה המושכלת , היה זה ספק מחוייב על כל פנים. אלא שאין הענין כן , וזה שהצורה הדמיונית קרה שתהיה סבה באופן - מה בהשגת הצורה המושכלת , לא במציאותה. אבל הענין בהפך , וזה , כי הצורה המושכלת סבה למציאות הצורה המוחשת , אשר היא סבה למציאות הצורה הדמיונית. וזה דבר , כבר התבאר חיובו ב'מה שאחר הטבע'. וזה , שאלו הענינים המוחשים אי אפשר שיהיה בם הסדור והיושר המתמיד אשר בו יהיו מושכלים אם לא בשיהיו עלולים מסדור מושכל , הוא שֵׂכֶל; כמו שאי אפשר היות הסדור והיושר בענינים המלאכותיים אלא מפני הסדור המושכל הנמצא מהם בנפש האומן. ובהיות הענין כן - רצוני , שאין הצורה הדמיונית סבה במציאות הצורה המושכלת - הנה לא יחוייב כשתפסד הצורה הדמיונית שתפסד הצורה המושכלת. וזה , שאין כל מה שהוא סבה בידיעה מסתלקת הידיעה בהסתלקו. והמשל , שכבר יודרך האדם בידיעת דבר - מה מהדברים הלמודיים בשנחקה לו תמונה פרטית , תיישיר אותו אל זה הציור; והוא מבואר , שבהפסד התמונה ההיא לא יחוייב שתפסד הידיעה אשר הגיעה לו ממנה; וזה מבואר עד שהאריכות בביאורו מוֹתר. והנה קראה בכאן 'בת נדיב' להורות על שענינה עלול מהשכל , אשר הוא הנדיב. ומזה יתבאר , שהוא אפשר בשכל הנקנה שיהיה נצחי , עם הפסד הנפש הדמיונית. וכבר בארנו במה שאין ספק בו , בבאורנו ל'ספר הנפש' וב'ספר מלחמות יי'' (מאמר א פרק י) , שהוא מחוייב שיהיה השכל הנקנה נצחי , והתרנו כל הספקות הנופלות בזה המאמר. ואמרו חמוקי ירכיך וגו' - רמז אל הסבוב המגיע מהשגתה המאוחר תחלה , ואמר שסבובי ירכיה הם בתכלית היופי והתיקון , עם מה שבהגעת זה הסבוב מהקושי העצום. (ג) שררך אגן הסהר אל יחסר המזג בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים - ידוע כי הטבור הוא אשר יקח ממנו מזונו הבעל חיים תחלה , רוצה לומר: בעת התהוותו. ולְמה שבזאת הלקיחה - אשר תקח זאת החשוקה מאלו הענינים תחלה - מהחסרון , כמו שקדם , דמה זאת הלקיחה ללקיחת הבעל חיים הבלתי שלם , הדורך אל ההוייה , מזונו. וזה המשל נפלא מאד למה שאנחנו בו. והוא דמה זאת הלקיחה אשר לה באלו המשיגים אל אגן הסהר אשר לא יחסר המזג; והוא , לפי מה שאחשוב , המראָה העגולה השוקעת כמו האגן , אשר היא מלוטשת , ולא תחסר המזג הראוי לה להרשם הצורות בה. וזה , כי זאת המראה יִקרה לה שכשיתקרבו אליה , תֵראה בה הצורה הפוכה , ובהתרחקם ממנה תראה בה הצורה ישרה; וזה דבר מבואר מן החוש מאלו המראות השורפות , כי הם בזה התואר. וזה משל נפלא למה שאנחנו בו; כאלו יאמר , שבתחלה יגיע ממנה העניין הפוך ואחר יתיישר , מצורף אל מה שהעיר בהמשילו אותה לאגן אל העגול והסבוב. ואולם היות הסהר מראָה הוא מבואר , וזה , כי כבר נקראו המראות "סהרונים" (בנוסחנו: שהרֹנים; שו' ח , כא). ואולם אמרוֹ בטנך ערמת חטים - הנה דמה מה שהכינה לו לערמת חטים; וזה , שאעפ"י שהקַש אשר בו אינו מכוון בעצמו , ואינו החטה בכח - על הצד שהיתה השושנה הפרי בכח או הזרע (ראה פירושו שה"ש ב , א) - הנה ממנו יקחו החטה , אשר הוא המכוּון. וכן הענין במה שהכינה לו מאלו המקרים והמשיגים; וזה , כי הם , אעפ"י שאין בהם עצם הדבר אשר יקרו לו , הנה הם יד לקחת מהם עצם הדבר , כמו שקדם. ואולם אמרו סוגה בשושנים הוא להעיר , על שאלו הקשים כבר נקשרו במה שידרוך אל הדרוש , וזה להיותם עצמיים ומיוחדים אל הנושא אשר בו החקירה. (ד) שני שדיך כשני עפרים תאמי צביה - כבר קדם פירושו (שה"ש ד , ה). והנה לא זכר בכאן "הרועים בשושנים" (שם) , לפי שאין מה שתשיג באמצעות החושים מאלו הדברים דומה לשושנים , כי אין העצם במקרים והמשיגים בכח על צד מה שבשושנה יהיה הפרי והזרע בכח , כמו שקדם (לעיל , ג). (ה) צוארך כמגדל השן עיניך ברכות בחשבון על שער בת רבים אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק - אמר שצוארה הוא כמגדל השן , שהוא חזק מאד , להורות על שֶמה שתשפיע אליו הוא חזק מאד לפי החוזק האפשרי בכאן. ולזה קצר בכאן ולא אמר "בנוי לתלפיות" וגו' (שה"ש ד , ד) , כי זה אמנם היה אפשר בחכמות הלמודיות , לא בחכמה הטבעית , להיות מופתיה מופתי ראיה. ואולם אמרו עיניך ברכות בחשבון על שער בת רבים הוא נפלא. וזה , כי חשבון ורבים היו עירות , והם עם זה מורים על ההשנות והרבוי. ואמר לפי המשל , שמה שתשקיף אותו ותשיגהו הם כמו ברכות מים אשר בחשבון ועל שער בת רבים , שהם מתמידות ההגרה; זה אם היו בחשבון ועל שער בת רבים ברכות מים בזה התאר. ואולם אם לא יהיו שם ברכות מים על זה התאר , יהיה המאמר כלו לפי הנמשל. והנה הכונה בו לפי הנמשל , שעם החשבון המופלג והרבוי אשר יקובץ אליה באמצעות הכח הזוכר , יהיה מה שתשיגהו - והוא אשר המשיל אותו ב'עינים' - כמו ברכות המים , להשקות מהם השכל. ואולם אמרו אפך כמגדל הלבנון ירצה בו , שאופן השקפתה ועיונה הוא חוזק יפיה , ומכוון אל תכלית הטוב האפשרי כמגדל הלבנון , והוא בית המקדש. ואמר: צופה פני דמשק - לפי שבדמשק ימצא מבחר הפירות. ויאמר שהבטתה היא נוכח המקום אשר יגיעו ממנו הפירות המכוונים , כאלו יאמר , שהיא מכוונת בכל עוז אל מה שיגיע אל התכלית המכוון באלו הדרושים אל השכל. (ו) ראשך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן מלך אסור ברהטים - אמר , כי כמו שהכרמל הוא נאות אל גִדול הצמחים והפירות ומוכן אליו תכלית ההכנה , כן היא מכינה מה שיֵאות תכלית ההאותוּת אל הראש אשר תכוין אליו , והוא עצם הדברים אשר החקירה בהם; וזה לטוּב היישרתה אליו במה שתכין מהמשיגים והמקרים. הנה כמו שהכרמל יהיה עליו הראש אשר יכוון ממנו בכח קרוב , והם הפירות , כן הראש אשר יכוון מפעולתה הוא עליה בכח קרוב. ואמרו ודלת ראשך כארגמן הוא לפי המשל ולפי הנמשל: אולם לפי המשל הוא להורות על יפיה; ולפי הנמשל יאמר שמשיגי הראש , אשר הכינה אותם לו לקחת ראיה מהם על הראש , הם בתכלית היופי והתקון. ואמרו מלך אסור ברהטים ירצה , שליופי אלו המשיגים אשר הכינם , כמעט שהמלך , והוא השכל ההיולאני , אסור ברהטים לשתות מהם תמיד. והמשיל זה לרהטים , להיות אלו המשיגים אשר הכינה נמשלים במשלו לברכות מים. ואפשר שיהיה הרצון בזה: השכל ההיולאני הוא אסור ברהטים ההם לשתות מהם תמיד בחקירותיו , כי לא יוכל לעשות דבר מזולת מה שתכין אליו. או יאמר על דרך משל , שהשכל הפועל הוא , במה שהוא משפיע לו לשכל ההיולאני , אסור ברהטים ההם , כי לא יוכל להשפיע לו דבר בזה אם לא קדמה לה לשכל ההיולאני בו השגה מהחוש , רוצה לומר: במה שישפיע אליו מהצורות הדמיוניות. והנה קרא השכל הפועל 'מלך' , כי הוא מושל בו. (ז) מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים - אמר , שהיא יפה מאד ונעימה , וחשקה אליו ואהבתה אותו הוא בתכלית השלמות להדריך אל השגת האמת באלו התענוגים אשר בו מהתענוג הנפלא; מה שכבר נודע ונתפרסם ליודעי האמת , כי התענוג ההוא אין יחס להנאות הגשמיות אליו. (ח) זאת קומתך דמתה לתמר ושדיך לאשכלות - אמר , שהיא עולה מאד אל השלמות ביושר , כמו התמר שהוא גבוה מאד וישר. ושדיה , אשר תשפיע לו בהם מה שתשפיע , הם דומים לאשכלות , לטוּב התישרה אל מה שידריך אל התכלית אשר הוא הפרי. ואולם אמר זה , כי באלו הענינים המיוחדים אשר יחקור מהם סדור מוגבל , והמאוחר יותר נכבד מהקודם. כאלו תאמר , שהוא יחקור תחלה מהמחצבים ואחר מהצמחים ואחר מהבעלי חיים , וזה הוא אופן עלוֹתה ביושר. (ט) אמרתי אעלה בתמר אוחזה בסנסניו ויהיו נא שדיך כאשכלות הגפן וריח אפך כתפוחים - אמר השכל: בראותי שלמותך - בהכין לו מה שיצטרך אליו - אמרתי עם לבי , שכבר אעלה בתמר עד שאגיע אל תכלית העליה , וזה יהיה כשאאחוז בסעפיו ואעלה בו סעיף אחר סעיף. ושדיך , אשר בהם תשפיעי לי מה שתשפיעי , אבטח , לפי מה שאני רואה ממך , שיהיו לי כאשכלות הגפן. וריח אפך , שתשקיפי בו אלו הענינים אשר תכיני לי , יהיה כתפוחים. כל זה להורות על התישרם בתכלית השלמות אל התכלית המכוון , אשר הוא הפרי בזה המשל. (י) וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים - אמר: הנה חכך , אשר תבחני בו אלו המשיגים אשר תכיני , הוא כמו היין הטוב ההולך למישרים; כי זהו מתארי היין הטוב , כמו שנזכר במשלי (כג , לא). וזה , כי מה שתכיני מזה הוא מתישר לדודי - והוא השכל הפועל - בתכלית מה שאפשר , עד שישפיע אלי ממנו מה שאחקור בו. ואמרוֹ דובב שפתי ישנים ירצה בזה , כי כמו שהיין יביא לדבֵּר שפתי הישנים , וזה מבואר מענין היין , כך חכך יביא לדבֵּר אשר היו ישנים , והם השכל ההיולאני והשכל הפועל , מצד מה שהוא משפיע לשכל ההיולאני , כי לא ישלם להם זה מזולתה. (יא) אני לדודי ועלי תשוקתו - אמרה: כמו שחשבת כן אעשה; הנני מוכנת להיות לדודי בחזקת היד , ועלי למלֹאת מה שישתוקק אליו עד שישלם לו מה שהשתדל לחקור בו. (יב-יג) לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים. נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרמונים שם אתן את דודי לך - אמרה , ממַשֶלֶת , שיֵצאו השדה ויביטו מהצמחים אם החלו להשתדל לתת פרים. והכונה בזה , שיראו אם נשלם לה מהחוש מה שיצטרך אליו בזאת החקירה , כי זה צריך אל חקירה ארוכה , וקשה מאד הגעתה , כמו שקדם. ואם נשלם מהחוש מה שיצטרך , הנה אחר זה אתן את דודי לך ואשפיע לך מה שראוי כפי היכולת. (יד) הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך - אמרה שאלו הצמחים נתנו ריחם , רוצה לומר , שכבר הוכן להם מהחוש מה שיצטרך , עד שכבר הוכנו להם מהחושים על פתחיהם כל מגדים אשר יצטרכו אליהם באלו החקירות. ואולם אמרהּ חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך - הרצון בו , שמה שהושג מחדש מאלו הדברים מהחוש , עם מה שיושג מישן זה כמה , הכל צפונה לו באמצעות הכח הזוכר עד שישלם ההשנות הראוי בזה מן החוש. וזה אם ממה שהושג אליה מהחוש , אם ממה שהושג זולתה , וזה אמנם יקבץ אליה על צד הפרסום. וזה , כי בכאן דברים רבים , לא ישלם השגתם מהחוש לאיש אחד בשום פנים , כמו הענין במיני הבעלי חיים ובמה שידמה להם , לפי מה שזכר ארסטו במאמר האחד עשר מ'ספר בעלי חיים'. ולזה היה הדרך בו שיקובץ מה שהושג בזה מן החוש אל הראשונים ממי שראוי לסמוך על דבריו , עד שישלם בזה מה שיצטרכו אליו מהחוש.