פרק ז
[א]
שׁ֤וּבִי
שׁ֙וּבִי֙
הַשּׁ֣וּלַמִּ֔ית
שׁ֥וּבִי
שׁ֖וּבִי
וְנֶחֱזֶה־בָּ֑ךְ
מַֽה־תֶּחֱזוּ֙
בַּשּׁ֣וּלַמִּ֔ית
כִּמְחֹלַ֖ת
הַֽמַּחֲנָֽיִם:
[ב]
מַה־יָּפ֧וּ
פְעָמַ֛יִךְ
בַּנְּעָלִ֖ים
בַּת־נָדִ֑יב
חַמּוּקֵ֣י
יְרֵכַ֔יִךְ
כְּמ֣וֹ
חֲלָאִ֔ים
מַעֲשֵׂ֖ה
יְדֵ֥י
אָמָּֽן:
[ג]
שָׁרְרֵךְ֙
אַגַּ֣ן
הַסַּ֔הַר
אַל־יֶחְסַ֖ר
הַמָּ֑זֶג
בִּטְנֵךְ֙
עֲרֵמַ֣ת
חִטִּ֔ים
סוּגָ֖ה
בַּשּׁוֹשַׁנִּֽים:
[ד]
שְׁנֵ֥י
שָׁדַ֛יִךְ
כִּשְׁנֵ֥י
עֳפָרִ֖ים
תָּאֳמֵ֥י
צְבִיָּֽה:
[ה]
צַוָּארֵ֖ךְ
כְּמִגְדַּ֣ל
הַשֵּׁ֑ן
עֵינַ֜יִךְ
בְּרֵכ֣וֹת
בְּחֶשְׁבּ֗וֹן
עַל־שַׁ֙עַר֙
בַּת־רַבִּ֔ים
אַפֵּךְ֙
כְּמִגְדַּ֣ל
הַלְּבָנ֔וֹן
צוֹפֶ֖ה
פְּנֵ֥י
דַמָּֽשֶׂק:
[ו]
רֹאשֵׁ֤ךְ
עָלַ֙יִךְ֙
כַּכַּרְמֶ֔ל
וְדַלַּ֥ת
רֹאשֵׁ֖ךְ
כָּאַרְגָּמָ֑ן
מֶ֖לֶךְ
אָס֥וּר
בָּרְהָטִֽים:
[ז]
מַה־יָּפִית֙
וּמַה־נָּעַ֔מְתְּ
אַהֲבָ֖ה
בַּתַּעֲנוּגִֽים:
[ח]
זֹ֤את
קֽוֹמָתֵךְ֙
דָּמְתָ֣ה
לְתָמָ֔ר
וְשָׁדַ֖יִךְ
לְאַשְׁכֹּלֽוֹת:
[ט]
אָמַ֙רְתִּי֙
אֶעֱלֶ֣ה
בְתָמָ֔ר
אֹחֲזָ֖ה
בְּסַנְסִנָּ֑יו
וְיִֽהְיוּ־נָ֤א
שָׁדַ֙יִךְ֙
כְּאֶשְׁכְּל֣וֹת
הַגֶּ֔פֶן
וְרֵ֥יחַ
אַפֵּ֖ךְ
כַּתַּפּוּחִֽים:
[י]
וְחִכֵּ֕ךְ
כְּיֵ֥ין
הַטּ֛וֹב
הוֹלֵ֥ךְ
לְדוֹדִ֖י
לְמֵישָׁרִ֑ים
דּוֹבֵ֖ב
שִׂפְתֵ֥י
יְשֵׁנִֽים:
[יא]
אֲנִ֣י
לְדוֹדִ֔י
וְעָלַ֖י
תְּשׁוּקָתֽוֹ:
ס
[יב]
לְכָ֤ה
דוֹדִי֙
נֵצֵ֣א
הַשָּׂדֶ֔ה
נָלִ֖ינָה
בַּכְּפָרִֽים:
[יג]
נַשְׁכִּ֙ימָה֙
לַכְּרָמִ֔ים
נִרְאֶ֞ה
אִם־פָּרְחָ֤ה
הַגֶּ֙פֶן֙
פִּתַּ֣ח
הַסְּמָדַ֔ר
הֵנֵ֖צוּ
הָרִמּוֹנִ֑ים
שָׁ֛ם
אֶתֵּ֥ן
אֶת־דֹּדַ֖י
לָֽךְ:
[יד]
הַֽדּוּדָאִ֣ים
נָֽתְנוּ־רֵ֗יחַ
וְעַל־פְּתָחֵ֙ינוּ֙
כָּל־מְגָדִ֔ים
חֲדָשִׁ֖ים
גַּם־יְשָׁנִ֑ים
דּוֹדִ֖י
צָפַ֥נְתִּי
לָֽךְ:
פרק ז
(א)
והוא
משיב
לה:
שובי
שובי
השולמית
ונחזה
אני
וריעיי
ביופי
גופך
והדרת
קומתך;
והיא
משיבתו:
מה
תחזו
בי
וביופיי
והדרת
קומתי
שקראתני
'שולמית'
,
שאתה
אומר
לי
להתראות
לכל
כאילו
אני
הולכת
במחולות
(בנוסחנו:
מחלַת)
,
וגנאי
לי
להתראות
לכל
,
ולא
אשוב
אליך.
והוא
משיב
לה
כדי
לפייסה
ולספר
שבחה
מלמטה
למעלה:
(ב)
מה
יפו
פסיעותייך
וקישוטי
נעלייך
,
כבודה
בת
מלך
(ע"פ
תה'
מה
,
יד)
,
סתרי
יריכייך
נאים
ויפים
כמו
חלאים
ותכשיטים
מעשה
ידי
אומן
-
עשויין
באומנות.
(ג)
שוררך
וטבורך
צח
ובר
,
נקי
כאגן
וגביע
מלא
מים
,
שהוא
לבן
וצח
בתוכו
מחמת
לובן
המים
ולובן
הגביע
הדומה
לסהר
,
שאינו
חסר
ממזיגת
מים.
בטנך
משופע
לכאן
ולכאן
כגל
וערימת
חיטים
גדורה
ומסוייגת
בגדר
של
שושנים;
שאר
ערימות
גדורות
גדר
קוצים
,
וזאת
גדורה
סביבה
בשושנים.
ולובן
החיטים
ואודם
השושנים
מצטרפים
,
והגון
דבר
ונאה
לכל;
כך
בטנך
לבן
-
אדמדם
ביופי
ונוי.
(ד)
שני
שדייך
דבוקים
ומכוונים
כשני
תאומים
בני
צבייה.
(ה)
צוארך
זקוף
כמגדל
בנוי
על
שן
סלע
,
שהוא
זקוף
ונראה
לכל.
עינייך
צלולים
ונאין
כבריכות
מים
בחשבון
של
שער
בת
רבים
,
שרוב
בני
העיר
יוצאין
ונכנסין
בה
,
שהרבים
באים
להסתכל
שם
ולטייל.
וחוטמך
זקוף
כמגדל
אשר
בלבנון
הצופה
ועומד
פני
דמשק.
(ו)
ראשך
עליך
בגובה
כהר
הכרמל
,
ושיער
ראשך
נאה
והגון
כארגמן
,
שאינו
לבן
כל
כך;
'אינדש
קלייראש'
בלעז
(כחול
סגול
בוהק).
ואני
המלך
,
אוהבך
,
מקושר
ואדוק
בפתיל
הזהב
שאת
קולעת
בו
קליעת
שער
ראשך
,
באהבתי
וחמדתי
עלייך.
(ז)
ומה
יפית
ומה
נעמת
עלי
,
להתענג
בך
באהבת
תענוגים.
(ח-י)
זאת
קומתך
זקופה
ביושר
אשר
דמתה
לתמר
,
שהוא
זקוף
וישר
,
ושדייך
דומים
לשני
אשכולות
תלויות
בשורקה.
ועל
אשר
אהבתיך
ודימיתיך
לתמר
,
אמרתי:
אעלה
בתמר
ואחזה
בענפיו
וסנסיניו
-
דבר
זה
להודיע
ולומר
,
אשר
אלך
ואתחבב
עמך
לנשקך
ולחבקך;
ויהיו
נא
שדייך
הגונים
עמי
כשני
אשכלות
גפן
,
וריח
אפך
יהיה
לי
כריח
תפוחים
,
וחכך
וטעמך
ייטב
לי
כיין
הטוב
,
הולך
ועולה
לידידותי
באהבת
מישור;
שאותו
יין
טוב
וחזק
דובב
ומנובב
ומשמח
ישינים
-
רדומים
ועצלים;
כעיניין
שנאמר
"יין
ישמח
לבב
אנוש"
(תה'
קד
,
טו);
"ותירוש
ינובב
בתולות"
(זכ'
ט
,
יז).
(יא)
ועכשיו
היא
מתפייסת
ומתרצית
על
דבריו
,
כאשר
סיפר
שבח
כל
גופה
מלמטה
למעלה
,
ומתנחמת
על
דבריו
ומשיבתו:
אני
לדודי
בכל
צביונו
,
ועלי
תשוקתו
וחשקתו
כטוב
בעיניו
,
וכל
אשר
יאבה
אעשה
לו.
דימיון
על
הקדוש
ברוך
הוא
,
ששלח
לכנסת
ישראל
את
נביאיו
להוכיחם
בעוד
שבית
המקדש
קיים
למען
יקיימו
את
התורה
,
והיו
ישראל
משיבים
להם:
אין
אנו
יכולים
לקיים
המצוות
ולעסוק
בתורה
כי
רע
עלינו
המעשה
,
והאומות
מפייסות
לישראל
שיחזרו
ליראתם
לעבוד
אלהים
אחרים;
והם
משיבים
שלא
לפנות
אליהם
,
ועדיין
מפייסין
אותן
בכל
דברי
פייוסין
הללו
,
וישראל
עונין
ומשיבין
להם:
אני
לדודי
ועלי
תשוקתו
,
ולא
אעבוד
ולא
אפנה
אל
יראת
אלהי
נכר
,
כי
אם
להקדוש
ברוך
הוא
אשר
גמל
עלי
(ע"פ
תה'
יג
,
ו)
כרחמיו
וכרוב
חסדיו
(ע"פ
יש'
סג
,
ז)
מימי
קדם
עד
היום
הזה.
(ביאור
לשוני
לשה"ש
ו
,
יא
-
שה"ש
ז
,
יא:)
"לראות
הפרחה
הגפן"
(שה"ש
ו
,
יא)
-
כפל
מלה
על
"לראות
באיבי
הנחל"
(שם).
"השולמית"
(לעיל
,
א)
-
משולמה
ותמימה.
"פעמייך"
(לעיל
,
ב)
-
לשון
רגל
ופסיעה.
"חלאים"
(שם)
-
עיניין
עגילים
ותכשיטים
הם
(השווה
מחברת:
'חל').
"אֳמָן"
(שם)
-
אל"ף
ננקדת
חטף
קמץ
,
ומשמעות
התיבה
כמו
'אוּמן';
וחטף
קמץ
ושורק
רגילים
לבוא
במקום
אחד
בכמה
תיבות
,
כמו
"מְאָדָמים"
(שמ'
כה
,
ה)
-
מאוּדמים;
"גֳדלו"
(דב'
ה
,
כא)
-
גֻדלו;
(תה'
קנ
,
ב);
וכן
הרבה.
"כמגדל
השן"
(לעיל
,
ה)
-
כמו
"שן
סלע
ומצודה"
(איוב
לט
,
כח).
"אפך"
(שם)
-
חוטמך
נוי
גדול
הוא
באשה
בחוטם
זקוף
ושוה
בלא
עקומה.
"ודלת
ראשך"
(לעיל
,
ו)
-
קליעת
שערותיה
קרוייה
'דַלת'
,
על
שם
שהיא
מוּדְלת
בגובה
הראש.
"דַלת"
-
עיניין
מועל
הוא
(ראה
מחברת:
'דל').
"ברהטים"
(שם)
-
בפתילֵי
זהב
של
קליעתה.
כי
עדיין
נוהגין
אוהבי
הבתולות
,
יש
מהם
חגורים
פתילי
אהובותיהם
מפני
זכרון
האהבה
אשר
בינותם.
בי"ת
של
בָרהטים
שהיא
קמוצה
מוכחת
ואומרת:
באותן
רהטים
שהזכיר
בסמוך
,
"דלת
ראשך
כארגמן"
,
כי
לא
ננקדת
בי"ת
בחירק
,
בִרהטים.
"דמתה
לתמר"
(לעיל
,
ח)
-
אין
לך
זקוף
וישר
כאילן
תמר.
"אחֲזה"
(לעיל
,
ט)
-
לשון
'אפעל'
,
כמו
"אוכלה"
(דב'
יב
,
כ);
"אומרה"
(תה'
מב
,
י).
"כיֵין
הטוב"
(לעיל
,
י)
-
המדקדק
יבין
שיאמר
"כיֵין"
בקמץ
קטן
שלא
במקום
דביקות
כזה.
"הולך
לדודי"
(שם)
שם
דבר:
הולך
לידידותי;
כמו
"כי
טובים
דודיך
מיין"
(שה"ש
א
,
ב).
(יב-יד)
לכה
דודי
נצא
השדה
-
עכשיו
היא
מפייסת
את
אוהבה
שילך
לטייל
ולהתחבב
עמה:
לכה
דודי
,
נצא
אני
ואתה
מן
העיר
אל
השדה
,
והלילה
נלינה
בכפרים
,
ולבוקר
נשכימה
לטייל
בכרמים
ונראה
אם
הגיע
עת
דודים
,
אם
פרחה
הגפן
ואם
נפתחו
פתחי
סמדר
ואם
הנצו
הרימונים
,
ושם
אתן
את
אהבתי
ואת
ידידותי
לך.
הדודאים
והבשמים
נתנו
ריח
,
ואצל
פתח
פרדס
שלנו
,
בכניסתינו
לתוכו
,
נמצא
שם
כל
מיני
מגדים
חדשים
,
וגם
מן
המגדים
ישנים
אשר
צפנתי
והצנעתי
לך
משנה
שעברה.