פרק ח
[א]
מִ֤י
יִתֶּנְךָ֙
כְּאָ֣ח
לִ֔י
יוֹנֵ֖ק
שְׁדֵ֣י
אִמִּ֑י
אֶֽמְצָאֲךָ֤
בַחוּץ֙
אֶשָּׁ֣קְךָ֔
גַּ֖ם
לֹא־יָבֻ֥זוּ
לִֽי:
[ב]
אֶנְהָֽגֲךָ֗
אֲבִיאֲךָ֛
אֶל־בֵּ֥ית
אִמִּ֖י
תְּלַמְּדֵ֑נִי
אַשְׁקְךָ֙
מִיַּ֣יִן
הָרֶ֔קַח
מֵעֲסִ֖יס
רִמֹּנִֽי:
[ג]
שְׂמֹאלוֹ֙
תַּ֣חַת
רֹאשִׁ֔י
וִימִינ֖וֹ
תְּחַבְּקֵֽנִי:
[ד]
הִשְׁבַּ֥עְתִּי
אֶתְכֶ֖ם
בְּנ֣וֹת
יְרוּשָׁלִָ֑ם
מַה־תָּעִ֧ירוּ
׀
וּֽמַה־תְּעֹ֥רֲר֛וּ
אֶת־הָאַהֲבָ֖ה
עַ֥ד
שֶׁתֶּחְפָּֽץ:
ס
[ה]
מִ֣י
זֹ֗את
עֹלָה֙
מִן־הַמִּדְבָּ֔ר
מִתְרַפֶּ֖קֶת
עַל־דּוֹדָ֑הּ
תַּ֤חַת
הַתַּפּ֙וּחַ֙
עֽוֹרַרְתִּ֔יךָ
שָׁ֚מָּה
חִבְּלַ֣תְךָ
אִמֶּ֔ךָ
שָׁ֖מָּה
חִבְּלָ֥ה
יְלָדַֽתְךָ:
[ו]
שִׂימֵ֨נִי
כַחוֹתָ֜ם
עַל־לִבֶּ֗ךָ
כַּֽחוֹתָם֙
עַל־זְרוֹעֶ֔ךָ
כִּֽי־עַזָּ֤ה
כַמָּ֙וֶת֙
אַהֲבָ֔ה
קָשָׁ֥ה
כִשְׁא֖וֹל
קִנְאָ֑ה
רְשָׁפֶ֕יהָ
רִשְׁפֵּ֕י
אֵ֖שׁ
שַׁלְהֶ֥בֶתְיָֽה:
[ז]
מַ֣יִם
רַבִּ֗ים
לֹ֤א
יֽוּכְלוּ֙
לְכַבּ֣וֹת
אֶת־הָאַהֲבָ֔ה
וּנְהָר֖וֹת
לֹ֣א
יִשְׁטְפ֑וּהָ
אִם־יִתֵּ֨ן
אִ֜ישׁ
אֶת־כָּל־ה֤וֹן
בֵּיתוֹ֙
בָּאַהֲבָ֔ה
בּ֖וֹז
יָב֥וּזוּ
לֽוֹ:
ס
[ח]
אָח֥וֹת
לָ֙נוּ֙
קְטַנָּ֔ה
וְשָׁדַ֖יִם
אֵ֣ין
לָ֑הּ
מַֽה־נַּעֲשֶׂה֙
לַאֲחֹתֵ֔נוּ
בַּיּ֖וֹם
שֶׁיְּדֻבַּר־בָּֽהּ:
[ט]
אִם־חוֹמָ֣ה
הִ֔יא
נִבְנֶ֥ה
עָלֶ֖יהָ
טִ֣ירַת
כָּ֑סֶף
וְאִם־דֶּ֣לֶת
הִ֔יא
נָצ֥וּר
עָלֶ֖יהָ
ל֥וּחַ
אָֽרֶז:
[י]
אֲנִ֣י
חוֹמָ֔ה
וְשָׁדַ֖י
כַּמִּגְדָּל֑וֹת
אָ֛ז
הָיִ֥יתִי
בְעֵינָ֖יו
כְּמוֹצְאֵ֥ת
שָׁלֽוֹם:
פ
[יא]
כֶּ֣רֶם
הָיָ֤ה
לִשְׁלֹמֹה֙
בְּבַ֣עַל
הָמ֔וֹן
נָתַ֥ן
אֶת־הַכֶּ֖רֶם
לַנֹּטְרִ֑ים
אִ֛ישׁ
יָבִ֥א
בְּפִרְי֖וֹ
אֶ֥לֶף
כָּֽסֶף:
[יב]
כַּרְמִ֥י
שֶׁלִּ֖י
לְפָנָ֑י
הָאֶ֤לֶף
לְךָ֙
שְׁלֹמֹ֔ה
וּמָאתַ֖יִם
לְנֹטְרִ֥ים
אֶת־פִּרְיֽוֹ:
[יג]
הַיּוֹשֶׁ֣בֶת
בַּגַּנִּ֗ים
חֲבֵרִ֛ים
מַקְשִׁיבִ֥ים
לְקוֹלֵ֖ךְ
הַשְׁמִיעִֽנִי:
[יד]
בְּרַ֣ח
׀
דּוֹדִ֗י
וּֽדְמֵה־לְךָ֤
לִצְבִי֙
א֚וֹ
לְעֹ֣פֶר
הָאַיָּלִ֔ים
עַ֖ל
הָרֵ֥י
בְשָׂמִֽים:
פרק ח
(א)
מי
יתנך
כאח
לי...
-
בעבור
שישראל
,
בגלות
,
עובדי
השם
ושומרי
המצות
בצניעותם
,
מתאוים
לשמור
המצות
בפרהסיא
,
ושתשוב
השכינה
כאשר
היתה
בתחילה.
(ב)
מיין
הרקח
-
הוא
ניסוך
היין.
(ג)
שמאלו
-
עולות
הערב
והבקר.
(ד)
אמר
שלמה
ברוח
הקודש:
השבעתי
אתכם
שלא
תעוררו
עד
שיגיע
הקץ.
(ה)
מי
זאת
עולה
מן
המדבר
-
וכן
אמר
שלמה
(ראה
פירושו
לשה"ש
ג
,
ו):
כשהיו
במדבר
ונכנסו
לארץ
,
אמר
בתחלה:
"השבעתי
אתכם"
(לעיל
,
ד)
,
ואחר
כן
אמר:
מי
זאת
עולה;
וזה
העניין
-
"כימי
צאתך
מארץ
מצרים
אראנו
נפלאות"
(מי'
ז
,
טו):
כשיעלו
ממדברות
העמים
,
יאמרו
למשיח
,
שהוא
דודהּ:
דע
כי
תחת
התפוח
עוררתיך!
והעניין:
כי
היית
אסור
(ראה
שה"ש
ז
,
ו)
וישן
,
ולא
התרתיך
כי
אם
בתפילותיי
,
כעניין
"תפוחי
זהב
במשכיות
כסף
דבר
דבור
על
אופניו"
(מש'
כה
,
יא).
ודברי
ותפילותי
-
כאילו
הם
הולידוך.
(ו)
שימני
כחותם
-
אלו
דברי
כנסת
ישראל
לשכינה:
שאהיה
דבקה
בך
לעולם.
(ז)
ועניין
מים
רבים
-
הם
האומות
,
שנמשלו
למים
רבים;
כעניין
"ימשני
ממים
רבים"
(ש"ב
כב
,
יז);
וכן
"את
מי
הנהר
הגדולים"
(יש'
ח
,
ז);
וכמו
כן
רבים.
אם
יתן
איש...
-
כמו
המן
-
ללעג
יהיה
,
שלא
יוכל
לשנות
דת
ישראל;
כי
המקום
הוא
שומר
תורתו
,
כעניין
"אתה
יי'
תשמרם"
(תה'
יב
,
ח)
,
שהוא
חוזר
על
הפסוק
הראשון
,
שהוא
"אמרות
יי'
אמרות
טהורות"
(שם
,
ז).
(ח)
אחות
לנו
קטנה
-
תאמר
כנסת
ישראל
אחר
שנתחבר:
עוד
נשארה
לנו
אחות
מעבר
לנהרי
כוש
(ע"פ
צפ'
ג
,
י);
או
הם
שני
המטות
וחצי
המטה.
ביום
שידובר
בה
-
ביום
הנחמה;
כמו
"דברו
על
לב
ירושלם"
(יש'
מ
,
ב).
(ט)
אם
חומה
-
אם
שמרה
עצמה
ולא
יצאה
מן
הדת
,
נכין
לה
מקום
וטירות
מליאות
כסף
,
ונלך
בשבילה.
ואם
דלת
היא
-
שלא
שמרה
המצות
ופתחה
לכל
,
נצור
עליה
ונמנענה
שלא
תבוא
אלינו.
(י)
ענתה
היא
ואמרה:
אני
חומה
-
שומרת
דתי
הייתי
,
ותורה
שבכתב
ותורה
שבעל
פה
היו
לי.
אז
כל
ישראל
בשלום.
(יא)
כרם
היה
לשלמה
-
הם
ישראל
,
ששלמה
היה
מלך
על
כולם
,
וזה
עניין
בבעל
המון
-
שכל
הממון
היה
שלו;
והוא
סבב
לתת
הכרם
לנוטרים
,
והם
מלכי
ישראל.
ועניין
אלף
כסף
-
עשרה
שבטים
שהיו
לנוטרים
,
וכל
שבט
-
מאה
כסף.
(יב)
כרמי
שלי
-
אמר
שלמה
ברוח
הקודש:
זה
הכרם
כולו
,
שהיה
שלי
,
עוד
יחזור
להיותו
לפני.
האלף
לך
שלמה
-
יֵאָמר
למשיח
,
שהוא
בנו
ויקָרֵא
'שלמה':
האלף
לך
שלמה
יחזרו
,
שהיו
לנוטרים
את
פריו;
גם
המאתים
,
שהם
יהודה
ובנימן.
(יג)
אמרה
שכינה:
היושבת
בגנים
-
את
,
כנסת
ישראל
,
כמה
יתאוו
המלאכים
לשמוע
שיריך!
(יד)
ענתה
כנסת
ישראל:
אם
טוב
בעיני
דודי
,
ברח
מהמלאכים
,
ורד
אל
הררי
ציון
ששם
הרי
בשמים
,
כי
שם
ציוה
יי'
את
הברכה
חיים
עד
העולם
(ע"פ
תה'
קלג
,
ג).
נשלם
פירוש
שיר
השירים.