פרק ח
[א]
מִ֤י
יִתֶּנְךָ֙
כְּאָ֣ח
לִ֔י
יוֹנֵ֖ק
שְׁדֵ֣י
אִמִּ֑י
אֶֽמְצָאֲךָ֤
בַחוּץ֙
אֶשָּׁ֣קְךָ֔
גַּ֖ם
לֹא־יָבֻ֥זוּ
לִֽי:
[ב]
אֶנְהָֽגֲךָ֗
אֲבִיאֲךָ֛
אֶל־בֵּ֥ית
אִמִּ֖י
תְּלַמְּדֵ֑נִי
אַשְׁקְךָ֙
מִיַּ֣יִן
הָרֶ֔קַח
מֵעֲסִ֖יס
רִמֹּנִֽי:
[ג]
שְׂמֹאלוֹ֙
תַּ֣חַת
רֹאשִׁ֔י
וִימִינ֖וֹ
תְּחַבְּקֵֽנִי:
[ד]
הִשְׁבַּ֥עְתִּי
אֶתְכֶ֖ם
בְּנ֣וֹת
יְרוּשָׁלִָ֑ם
מַה־תָּעִ֧ירוּ
׀
וּֽמַה־תְּעֹ֥רֲר֛וּ
אֶת־הָאַהֲבָ֖ה
עַ֥ד
שֶׁתֶּחְפָּֽץ:
ס
[ה]
מִ֣י
זֹ֗את
עֹלָה֙
מִן־הַמִּדְבָּ֔ר
מִתְרַפֶּ֖קֶת
עַל־דּוֹדָ֑הּ
תַּ֤חַת
הַתַּפּ֙וּחַ֙
עֽוֹרַרְתִּ֔יךָ
שָׁ֚מָּה
חִבְּלַ֣תְךָ
אִמֶּ֔ךָ
שָׁ֖מָּה
חִבְּלָ֥ה
יְלָדַֽתְךָ:
[ו]
שִׂימֵ֨נִי
כַחוֹתָ֜ם
עַל־לִבֶּ֗ךָ
כַּֽחוֹתָם֙
עַל־זְרוֹעֶ֔ךָ
כִּֽי־עַזָּ֤ה
כַמָּ֙וֶת֙
אַהֲבָ֔ה
קָשָׁ֥ה
כִשְׁא֖וֹל
קִנְאָ֑ה
רְשָׁפֶ֕יהָ
רִשְׁפֵּ֕י
אֵ֖שׁ
שַׁלְהֶ֥בֶתְיָֽה:
[ז]
מַ֣יִם
רַבִּ֗ים
לֹ֤א
יֽוּכְלוּ֙
לְכַבּ֣וֹת
אֶת־הָאַהֲבָ֔ה
וּנְהָר֖וֹת
לֹ֣א
יִשְׁטְפ֑וּהָ
אִם־יִתֵּ֨ן
אִ֜ישׁ
אֶת־כָּל־ה֤וֹן
בֵּיתוֹ֙
בָּאַהֲבָ֔ה
בּ֖וֹז
יָב֥וּזוּ
לֽוֹ:
ס
[ח]
אָח֥וֹת
לָ֙נוּ֙
קְטַנָּ֔ה
וְשָׁדַ֖יִם
אֵ֣ין
לָ֑הּ
מַֽה־נַּעֲשֶׂה֙
לַאֲחֹתֵ֔נוּ
בַּיּ֖וֹם
שֶׁיְּדֻבַּר־בָּֽהּ:
[ט]
אִם־חוֹמָ֣ה
הִ֔יא
נִבְנֶ֥ה
עָלֶ֖יהָ
טִ֣ירַת
כָּ֑סֶף
וְאִם־דֶּ֣לֶת
הִ֔יא
נָצ֥וּר
עָלֶ֖יהָ
ל֥וּחַ
אָֽרֶז:
[י]
אֲנִ֣י
חוֹמָ֔ה
וְשָׁדַ֖י
כַּמִּגְדָּל֑וֹת
אָ֛ז
הָיִ֥יתִי
בְעֵינָ֖יו
כְּמוֹצְאֵ֥ת
שָׁלֽוֹם:
פ
[יא]
כֶּ֣רֶם
הָיָ֤ה
לִשְׁלֹמֹה֙
בְּבַ֣עַל
הָמ֔וֹן
נָתַ֥ן
אֶת־הַכֶּ֖רֶם
לַנֹּטְרִ֑ים
אִ֛ישׁ
יָבִ֥א
בְּפִרְי֖וֹ
אֶ֥לֶף
כָּֽסֶף:
[יב]
כַּרְמִ֥י
שֶׁלִּ֖י
לְפָנָ֑י
הָאֶ֤לֶף
לְךָ֙
שְׁלֹמֹ֔ה
וּמָאתַ֖יִם
לְנֹטְרִ֥ים
אֶת־פִּרְיֽוֹ:
[יג]
הַיּוֹשֶׁ֣בֶת
בַּגַּנִּ֗ים
חֲבֵרִ֛ים
מַקְשִׁיבִ֥ים
לְקוֹלֵ֖ךְ
הַשְׁמִיעִֽנִי:
[יד]
בְּרַ֣ח
׀
דּוֹדִ֗י
וּֽדְמֵה־לְךָ֤
לִצְבִי֙
א֚וֹ
לְעֹ֣פֶר
הָאַיָּלִ֔ים
עַ֖ל
הָרֵ֥י
בְשָׂמִֽים:
פרק ח
(א)
מי
יתנך
כאח
לי
יונק
שדי
אמי
אמצאך
בחוץ
אשקך
גם
לא
יבוזו
לי
-
זו
היא
שאלה
ובקשה
,
כלומר:
מי
יתן
ויוָדע
בעולם
כלו
האהבה
והחבה
שבין
הקדוש
ברוך
הוא
וכנסת
ישראל
ולא
יבוזו
להם
,
כדי
שתהיה
גלויה
אהבתו
ומפורסמת
לכל
לעיני
כל
חי
,
כמו
שנאמר
"יוָדע
בגוים
לעינינו
נקמת
דם
עבדיך
השפוך"
(תה'
עט
,
י)
,
ונאמר
"חשף
יי'
את
זרוע
קדשו"
(יש'
נב
,
י).
(ב)
אנהגך
אביאך
אל
בית
אמי
תלמדני
אשקך
מיין
הרקח
מעסיס
רמוני.
בית
אמי
-
הוא
בית
המקדש;
תלמדני
-
זו
היא
למוד
התורה;
אשקך
מיין
הרקח
-
המנחות
והשמחות
שתהיינה
שם.
(ג)
שמאלו
תחת
ראשי
וימינו
תחבקני
-
סִפר
מכלל
האהבה
והחיבוק
שיחבקם
הקדוש
ברוך
הוא
באהבתו
ובחמלתו
(ע"פ
יש'
סג
,
ט).
(ד)
השבעתי
אתכם
בנות
ירושלם
מה
תעירו
ומה
תעוררו
את
האהבה
עד
שתחפץ
-
נאמר
מה
תעירו
ולא
אמר
"אם
תעירו"
כפעם
ראשונה
(שה"ש
ב
,
ז)
,
מפני
שהיה
יודע
שפעמים
רבות
ירצו
להעיר
האהבה
בזה
הגלות
בלא
עת
,
לפיכך
אמר
להם:
מה
תעירו
ומה
תעוררו
,
כלומר:
למה
תעשו
הדבר
הזה
שלא
יועיל;
כמו
שאירע
לנו
פעמים
רבות
בזה
הגלות
ולא
שוָה
(ע"פ
איוב
לג
,
כז)
,
עד
יבא
ויורה
צדק
(ע"פ
הו'
י
,
יב).
(ה)
מי
זאת
עולה
מן
המדבר
מתרפקת
על
דודה
תחת
התפוח
עוררתיך
שמה
חבלתך
אמך
ושמה
(בנוסחנו:
שמה)
חבלה
ילדתך
-
זהו
מדבר
העמים
,
ונאמר
"הנה
אנכי
מפתיה
והולכתיה
המדבר
ודברתי
על
לבה"
(הו'
ב
,
טז).
מתרפקת
-
כמו
'מתחברת'
,
ובלשון
ערב
יאמרו
אל
'חבר':
'אל
רפיק'.
תחת
התפוח
עוררתיך
-
תחת
רחמיו
של
הקדוש
ברוך
הוא
,
שנאמר
"כתפוח
בעצי
היער"
(שה"ש
ב
,
ג).
שמה
חבלתך
אמך
ושמה
חבלה
ילדתך
-
יאמר
דבר
זה
בזמן
שתאמר
כנסת
ישראל:
"מי
ילד
לי
את
אלה"
(יש'
מט
,
כא).
(ו)
שימני
כחותם
על
לבך
כחותם
על
זרועך
כי
עזה
כמות
אהבה
קשה
כשאול
קנאה
רשפיה
רשפי
אש
שלהבתיה.
(כחותם
על
לבך
-
)
זו
היא
אהבה
בסתר;
כחותם
על
זרועך
-
בגלוי
,
שנאמר
"חשף
יי'
את
זרוע
קדשו"
(יש'
נב
,
י);
כלומר:
בסתר
ובגלוי
תהיה
אהבתך
לי;
ולא
אפרד
ממך
,
כי
עזה
כמות
אהבתי
אליך.
קשה
כשאול
קנאתי
שקנאתי
לאומות
העולם
בראותי
מלכותם
וממשלתם
,
ואני
-
שהייתי
קודם
גבירה
-
"שכולה
וגלמודה
גולה
וסורה"
(יש'
מט
,
כא);
ורשפי
הקנאה
בלבי
כרשפי
אש
שלהבת.
ונוסף
השם
על
שלהבת
-
לגודל
הדבר
מאד
ולעצומו.
(ז)
מים
רבים
לא
יוכלו
לכבות
את
האהבה
ונהרות
לא
ישטפוה
אם
יתן
איש
את
כל
הון
ביתו
באהבה
בוז
יבוזו
לו
-
כלומר:
מלכי
האומות
וחיילותיהם
לא
יוכלו
לכבות
את
האהבה
הזאת
,
שהיא
אהבת
עולם
ואין
למעלה
ממנה
,
שנאמר
"אהבת
עולם
אהבתיך
על
כן
משכתיך
חסד"
(יר'
לא
,
ב).
ואם
יתנו
כל
הון
מלכותם
וכל
חמדתם
כדי
להשיג
האהבה
כמו
זאת
מאת
הקדוש
ברוך
הוא
או
להפר
אותה
מישראל
,
בוז
יבוזו
להם
ולא
תתקיים
מחשבתם
,
לעֹצם
האהבה
שבין
הקדוש
ברוך
הוא
וישראל.
(ח)
אחות
לנו
קטנה
ושדים
אין
לה
מה
נעשה
לאחתנו
ביום
שידובר
בה
-
יאמרו
שבטי
ישראל
היוצאים
מעבר
לנהרי
כוש
(ראה
צפ'
ג
,
י)
בשביל
שבט
יהודה
היושב
בארץ
הזאת
,
ישאלו
בשבילם
לאמר:
היש
בהם
צדיקים
ומעשים
טובים?
ונמשלו
הצדיקים
לשדים
,
שמהם
יוצאה
תורה
שהיא
מחיה
לעולם
הבא
,
כמו
שיוצא
החלב
מן
השדים
לחיי
העולם
הזה
,
כאשר
אמרנו
פעם
ושתים
במה
שעבר
(שה"ש
ו
,
ד
,
ו
ועוד);
לפיכך
נמשלו
הצדיקים
והחכמים
לשדים.
(ט)
אם
חומה
היא
נבנה
עליה
טירת
כסף
ואם
דלת
היא
נצור
עליה
לוח
ארז
-
כלומר:
אלו
היתה
חומה
במשל
,
היינו
בונין
טירה
בפרצהּ
לגדור
אותה
,
ואם
היתה
דלת
ובה
שום
חסרון
,
נצור
עליה
לוח
ארז.
ולכל
זה
יש
תקנה
מְצוּאָה
,
רק
"אם
שדים
אין
לה"
(לעיל
,
ח)
,
אין
תקנה
מְצוּאה
-
אם
אין
מעשים
טובים
ותשובה.
ביום
שידובר
בה
-
ביום
שתזָכר
לגאולה.
(י)
אני
חומה
ושדי
כמגדלות
אז
הייתי
בעיניו
כמוצאת
שלום
-
זו
היא
תשובה
שאחות
הקטנה
(ראה
לעיל
,
ח)
משיבה
על
עצמה;
ואומרת
שהיא
כחומה
גבוהה
ושלימה
,
שאין
בה
פרץ
ולא
שום
הרס
,
ולה
שדים
כמגדלות
,
כלומר:
חכמים
ברורים
וצדיקים
גמורים
נמצאים
בה;
מלמד
שיעשו
תשובה
וילכו
בדרך
טובה
,
ככתוב
"ישוטטו
רבים
ותרבה
הדעת"
(דנ'
יב
,
ד)
,
ונאמר
"יתבררו
ויתלבנו
ויצרפו
רבים"
(שם
,
י).
אז
הייתי
בעיניו
כמוצאת
שלום
-
בעיניו
של
הקדוש
ברוך
הוא;
כאשר
יחזיקו
הם
במעוזו
,
יתקיים
בהם
"או
יחזק
במעוזי
יעשה
שלום
לי
שלום...
לי"
(ראה
יש'
כז
,
ה).
(יא)
כרם
היה
לשלמה
בבעל
המון
נתן
את
הכרם
לנוטרים
איש
יביא
בפריו
אלף
כסף.
שלמה
-
זה
הוא
מלך
השלום
,
וכרם
-
זהו
ישראל
,
שנאמר
"כי
כרם
יי'
צבאות
בית
ישראל"
(יש'
ה
,
ז).
נתן
את
הכרם
לנוטרים
-
שנתנם
ביד
אומות
העולם
,
כמו
שנאמר
"קצפתי
על
עמי
חללתי
את
(בנוסחנו
ללא
'את')
נחלתי
ואתנם
בידך
לא
שמת
להם
רחמים
על
זקן
הכבדת
עולך
מאד"
(יש'
מז
,
ו)
,
ונאמר
"כשומרי
שדי
היו
עליה
מסביב"
(יר'
ד
,
יז)
,
"ויתנו
על
ערי
יהודה
קולם"
(שם
,
טז).
איש
יביא
בפריו
אלף
כסף
-
אלף
הוא
הספר
הגדול
שבספרות;
כלומר:
לא
ישבעו
מהם
ואוכלים
אותם
בכל
פה
,
כמו
שנאמר
"ואכלוהו
ויכלוהו
ואת
נוהו
השמו"
(יר'
י
,
כה).