מאגר הכתר רות פרק א עם פירוש ר' יוסף קרא - נוסח שני

פרק א
(א) ויהי בימי שפוט - לפני מלוך מלך בישראל (ע"פ בר' לו , לא). הוא ואשתו - מבקיע לך האזן , מפני שרוצה לומר כל הפרשה בנעמי ובשני בניה. (ב) אפרתים - מבית לחם אפרת (ראה מי' ה , א). ויבאו שדי מואב - הודיענו: לפי שיצאו ממקומן ולא בטחו בהקדוש ברוך הוא אשר לא ירעיב נפש צדיק (ע"פ מש' י , ג) , נתגלגל הדבר שמתו. ורות שחסתה בצל כנפי שכינה - יצא ממנה מלכות. ומה שכתוב ויבאו שדי מואב לפי שרוצה לומר "ותשב משדי מואב" (להלן , ו). (ג-ד) וימת אלימלך ואחר כך וישאו להם נשים מואביות - שאם היה אביהם בחיים לא היה מניח להם לישא נשים מואביות. איש נעמי - מוסב על "ושם אשתו נעמי" (לעיל , ב). האיש בעל האשה והאשה אשת האיש. ושם השנית רות - הזכיר שמותיהם מפני שצריך להם למטה. (ה) וימותו גם שניהם - אין נופל לומר 'גם' אלא במקום ששניהם שוין , כמות זה כן מות זה (ע"פ קה' ג , יט) , כמחלון כן כליון. (ו) ותשב משדי מואב - נותן טעם למה שבה: כי שמעה בעוד היות בשדה מואב , כי פקד וגו'. לתת להם לחם - במקום רעב שהיה להם מתחילה. (ז) ותלכנה בדרך כדי לשוב אל ארץ יהודה. (ח) ותאמר נעמי וגו' - מתחילה אמרה בלבה: אם ילוו אותי , מעצמן ישובו מפני טרחות הדרך. לכנה שובנה - מוסב על "ותלכנה בדרך לשוב אל ארץ יהודה" (לעיל , ז) , ועתה אמרה (להן) לשוב בדרך שהלכו עמה. אשה לבית אמה - כי בארץ מולדתכם יהיה לכם כבוד , ולא בגירות. עם המתים - בהיותם חיים , ועמדי - בהיטבכן עמדי , כי זקנה אנכי ולא אוכל לצאת ולבא. (ט) יתן יי' לכם ומצאן מנוחה - מקרא קצר: יתן לכם בעל , ומצאן מנוחה - כדי שתמצאו מנוחה. בעוד אשה בבית בעלה היא במנוחה; 'אפויישייש אטרוויר' (בלעז: למצוא בו את משענתה). אצל נישואין נופל לשון 'מציאה' , "מצא אשה מצא טוב" (מש' יח , כב) , וגם האשה מוצאת טוב באיש טוב. אשה בית אישה - מוסב על "אשה בית אמה" (לעיל , ח): אם תהיו בארצכם יקחו אתכם בני משפחתכם , אבל אם תבאו בארצי , אין אדם מניח קרובתו ממשפחתו וישא מואביות נכריות. ותשק להן - נשיקה של פרישוּת , שרצתה ליפרד מהם. (י) כי אתך נשוב לעמך - ולא אשה לבית אמה (ראה לעיל , ח). (יא-יב) למה תלכנה עמי - אם תאמרו לי למה אני אומרת שאין בני ישראל לוקחין לכם לנשים , והלא בניי נשאו אתכם תחלה , גם עתה , אם אוליד תנשאו לאחיהם! העוד לי בנים במעי והיו - שיהיו - לכם לאנשים? לא מפני ייבום אמרה להם , שהרי כתוב "כי ישבו אחים יחדו" (דב' כה , ה) - פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו (ראה יבמות יז , ב) , אלא מילתא בעלמא אמרה , לדחותן מעליה: מה שבניי נשאו אתכן , מפני שגרו בארץ נכריה ואתן הייתם תושבים; אבל בני עמי לא יחפצו בכם , וגם בנים אין לי לישא אתכן באהבת אחיהם המתים. ושמא תאמרו: אם אין בנים במעיי אנשא לאיש ואוליד , תלמוד לומר: כי זקנתי וגו'. כי אמרתי - אפילו אם אמרתי; בלעז 'אנקדשישא יו'; יש לי תקוה שאם אנשא - אלד. (יג) הלהן תשברנה - אין לפותרו: הלהן - לבנים , שהרי לא נאמר 'הלהם'; אלא לשון 'הֵנָה': הבשבילכן תשברנה? הלהן - 'שיפוראו(ש)' (בלעז). תעגנה - תשבו עגונות. כי מר לי מאד מכם - יותר מכם. אשה שמת בעלה יכולה להנשא לאחר , אבל אני , שמתו בניי , עוד לא ישובו אלי. והיאך מר לי? כי יצאה בי יד יי' - בי ולא בכם. אל בנותי - אם תאמרו לי: אם תבאו עמי אוכל להטיב לכם , לפיכך אמרה: מר לי מכם. אתם יש לכם תקנה להיטיב עמי , אבל לא לי להטיב לכם. וכן מצינו ברות שהטיבה לה לאחר שנשאת. (יד) ותשק ערפה - זו נשיקה של פרישוּת. מפני שזו נפרדה , צריך לומר: ורות דבקה בה. (טו) הנה שבה יבמתך אל עמה - אין אומרים 'שבה' אלא אם כן שלא היה מתחילה כן; מכלל שנתגיירו כשנשאום מחלון וכליון , ועתה שבה אל עמה - לגיותה. (טז) אל תפגעי - אינו אלא לשון בקשה , אלא כעומד לפני חברו ואומר לו: אל תבא עמי. כי אם (לפנינו ללא 'אם') אל אשר תלכי אלך - מוסב על "שובנה בנותי לכנה" (לעיל , יב). ובאשר תליני אלין - מוסב על "שובנה אשה לבית אמה" (לעיל , ח). נעמי אמרה לה לשוב לבית אמה , וכל אדם שהוא בארץ מולדתו תושב ומכובד , והגר בארץ נכריה הוא לן ואכסנאי. והיא השיבה: באשר תהיי אכסנאית גם אני כן. ומה שאמרתְ לי: "הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה" , תשובי גם את (לעיל , טו) - לא כן , עמך עמי ואלהיך אלהי. (יז) באשר תמותי אמות - אם אמרת לי להפרד מעלייך , דעי במקום שתמותי גם אמות. ושם אקבר - כאדם האומר: אם הייתי מת , לא הייתי רוצה ליקבר כי אם אצל קברך , מרוב אהבה. ושם אקבר - 'איי אלוק מא וולרייא פרא פוריר' (בלעז). כי המות יפריד - המות יכול להפריד בינינו , אך אחר לא יפריד בינינו. (יח) ותרא כי מתאמצת - ותרא נעמי כי נתאמצה ללכת עמה , ותחדל לדבר אליה - חדלה לדבר עוד אליה: שובי אל עמך. (כ-כא) קראן לי מרא - נפש מרה , ולא 'נעמי'. כי המר שדי לי מאד - היאך? שאני מלאה הלכתי - באישי ובבניי ובעושר. וריקם - שם דבר , ריקנות , 'אוויידמנט' (בלעז). כמו "הדיבר אין בהם" (יר' ה , יג); "לי נקם ושילם" (דב' לב , לה); "וקבל היהודים" (אס' ט , כג). ואין לפרשו ריקם - 'ווייה' (בלעז: רֵיקָה) , אלא 'ריקנות' , כמו "לא יראו פני ריקם" (שמ' כג , טו) - ריקנות. ויי' ענה בי - זה הכלל: כל מקום שכתוב 'ענייה' וסמוך לו בי"ת - פתרונו לשון עֵדוּת , כמו "לא תענה ברעך" (שמ' כ , יג); "הנני ענו בי" (ש"א יב , ג); וכן הרבה. ובמקום שאין סמוך ל'ענייה' בי"ת , כמו "וכפיס מעץ יעננה" (חב' ב , יא) , הוא עניית הרמת קול. ענה בי - העיד בי. כשהקדוש ברוך הוא מביא פורענות על האדם , כאילו הוא מעיד בו: לפי שפלוני חטא , על כן אני נפרע ממנו. (כב) ותשב נעמי - והלא כבר נאמר "ותלכנה בדרך שתיהן (בנוסחנו: שתיהם) עד בואנה" וגו' (שילוב של פס' ז ופס' יט לעיל) , ומה תלמוד לומר ותשב נעמי? אלא הראשון להודיעינו כי שבה אל "בית לחם" (לעיל , יט) , והאחרון לסיפור דברים , כלומר: "ותלכנה" וגו' , ותשב משדה (בנוסחנו: משדי) - ששבה נעמי ורות וגו' והמה באו בית לחם , מחובר כל המקרא ביחד: וכששבה נעמי ורות , והמה באו וגו' , והיה מעשה כך: "ולנעמי מודע" וגו' , ורות אמרה בלבה: "אלכה נא בשדה" (לפנינו: השדה) , "ותלך ותבא" (בנוסחנו: ותבוא) , "ויקר מקריה" (בנוסחנו: מקרה) , "והנה בעז" עד "ויאמר בעז" וגו' (ב , א - ד). בתחילת קציר שעורים - מבקיע לך האזן , לפי שרוצה לדבר בשעורים ולומר לה: "אל תלכי ללקוט" וגו' (רות ב , ח).