פרק ב
[א]
וּֽלְנָעֳמִ֞י
מֹידָ֣ע
מוֹדָ֣ע
לְאִישָׁ֗הּ
אִ֚ישׁ
גִּבּ֣וֹר
חַ֔יִל
מִמִּשְׁפַּ֖חַת
אֱלִימֶ֑לֶךְ
וּשְׁמ֖וֹ
בֹּֽעַז:
[ב]
וַתֹּאמֶר֩
ר֨וּת
הַמּוֹאֲבִיָּ֜ה
אֶֽל־נָעֳמִ֗י
אֵלֲכָה־נָּ֤א
הַשָּׂדֶה֙
וַאֲלַקֳּטָ֣ה
בַֽשִּׁבֳּלִ֔ים
אַחַ֕ר
אֲשֶׁ֥ר
אֶמְצָא־חֵ֖ן
בְּעֵינָ֑יו
וַתֹּ֥אמֶר
לָ֖הּ
לְכִ֥י
בִתִּֽי:
[ג]
וַתֵּ֤לֶךְ
וַתָּבוֹא֙
וַתְּלַקֵּ֣ט
בַּשָּׂדֶ֔ה
אַחֲרֵ֖י
הַקֹּצְרִ֑ים
וַיִּ֣קֶר
מִקְרֶ֔הָ
חֶלְקַ֤ת
הַשָּׂדֶה֙
לְבֹ֔עַז
אֲשֶׁ֖ר
מִמִּשְׁפַּ֥חַת
אֱלִימֶֽלֶךְ:
[ד]
וְהִנֵּה־בֹ֗עַז
בָּ֚א
מִבֵּ֣ית
לֶ֔חֶם
וַיֹּ֥אמֶר
לַקּוֹצְרִ֖ים
יְהוָ֣ה
עִמָּכֶ֑ם
וַיֹּ֥אמְרוּ
ל֖וֹ
יְבָרֶכְךָ֥
יְהוָֽה:
[ה]
וַיֹּ֤אמֶר
בֹּ֙עַז֙
לְנַֽעֲר֔וֹ
הַנִּצָּ֖ב
עַל־הַקּוֹצְרִ֑ים
לְמִ֖י
הַנַּעֲרָ֥ה
הַזֹּֽאת:
[ו]
וַיַּ֗עַן
הַנַּ֛עַר
הַנִּצָּ֥ב
עַל־הַקּוֹצְרִ֖ים
וַיֹּאמַ֑ר
נַעֲרָ֤ה
מֽוֹאֲבִיָּה֙
הִ֔יא
הַשָּׁ֥בָה
עִֽם־נָעֳמִ֖י
מִשְּׂדֵ֥י
מוֹאָֽב:
[ז]
וַתֹּ֗אמֶר
אֲלַקֳּטָה־נָּא֙
וְאָסַפְתִּ֣י
בָעֳמָרִ֔ים
אַחֲרֵ֖י
הַקּוֹצְרִ֑ים
וַתָּב֣וֹא
וַֽתַּעֲמ֗וֹד
מֵאָ֤ז
הַבֹּ֙קֶר֙
וְעַד־עַ֔תָּה
זֶ֛ה
שִׁבְתָּ֥הּ
הַבַּ֖יִת
מְעָֽט:
[ח]
וַיֹּאמֶר֩
בֹּ֨עַז
אֶל־ר֜וּת
הֲל֧וֹא
שָׁמַ֣עַתְּ
בִּתִּ֗י
אַל־תֵּֽלְכִי֙
לִלְקֹט֙
בְּשָׂדֶ֣ה
אַחֵ֔ר
וְגַ֛ם
לֹ֥א
תַעֲבוּרִ֖י
מִזֶּ֑ה
וְכֹ֥ה
תִדְבָּקִ֖ין
עִם־נַעֲרֹתָֽי:
[ט]
עֵינַ֜יִךְ
בַּשָּׂדֶ֤ה
אֲשֶׁר־יִקְצֹרוּן֙
וְהָלַ֣כְתְּ
אַחֲרֵיהֶ֔ן
הֲל֥וֹא
צִוִּ֛יתִי
אֶת־הַנְּעָרִ֖ים
לְבִלְתִּ֣י
נָגְעֵ֑ךְ
וְצָמִ֗ת
וְהָלַכְתְּ֙
אֶל־הַכֵּלִ֔ים
וְשָׁתִ֕ית
מֵאֲשֶׁ֥ר
יִשְׁאֲב֖וּן
הַנְּעָרִֽים:
[י]
וַתִּפֹּל֙
עַל־פָּנֶ֔יהָ
וַתִּשְׁתַּ֖חוּ
אָ֑רְצָה
וַתֹּ֣אמֶר
אֵלָ֗יו
מַדּוּעַ֩
מָצָ֨אתִי
חֵ֤ן
בְּעֵינֶ֙יךָ֙
לְהַכִּירֵ֔נִי
וְאָנֹכִ֖י
נָכְרִיָּֽה:
[יא]
וַיַּ֤עַן
בֹּ֙עַז֙
וַיֹּ֣אמֶר
לָ֔הּ
הֻגֵּ֨ד
הֻגַּ֜ד
לִ֗י
כֹּ֤ל
אֲשֶׁר־עָשִׂית֙
אֶת־חֲמוֹתֵ֔ךְ
אַחֲרֵ֖י
מ֣וֹת
אִישֵׁ֑ךְ
וַתַּעַזְבִ֞י
אָבִ֣יךְ
וְאִמֵּ֗ךְ
וְאֶ֙רֶץ֙
מֽוֹלַדְתֵּ֔ךְ
וַתֵּ֣לְכִ֔י
אֶל־עַ֕ם
אֲשֶׁ֥ר
לֹא־יָדַ֖עַתְּ
תְּמ֥וֹל
שִׁלְשֽׁוֹם:
[יב]
יְשַׁלֵּ֥ם
יְהוָ֖ה
פָּעֳלֵ֑ךְ
וּתְהִ֨י
מַשְׂכֻּרְתֵּ֜ךְ
שְׁלֵמָ֗ה
מֵעִ֤ם
יְהוָה֙
אֱלֹהֵ֣י
יִשְׂרָאֵ֔ל
אֲשֶׁר־בָּ֖את
לַחֲס֥וֹת
תַּחַת־כְּנָפָֽיו:
[יג]
וַ֠תֹּאמֶר
אֶמְצָא־חֵ֨ן
בְּעֵינֶ֤יךָ
אֲדֹנִי֙
כִּ֣י
נִֽחַמְתָּ֔נִי
וְכִ֥י
דִבַּ֖רְתָּ
עַל־לֵ֣ב
שִׁפְחָתֶ֑ךָ
וְאָֽנֹכִי֙
לֹ֣א
אֶהְיֶ֔ה
כְּאַחַ֖ת
שִׁפְחֹתֶֽיךָ:
[יד]
וַיֹּאמֶר֩
לָ֨ה
בֹ֜עַז
לְעֵ֣ת
הָאֹ֗כֶל
גֹּ֤שִֽׁי
הֲלֹם֙
וְאָכַ֣לְתְּ
מִן־הַלֶּ֔חֶם
וְטָבַ֥לְתְּ
פִּתֵּ֖ךְ
בַּחֹ֑מֶץ
וַתֵּ֙שֶׁב֙
מִצַּ֣ד
הַקֹּצְרִ֔ים
וַיִּצְבָּט־לָ֣הּ
קָלִ֔י
וַתֹּ֥אכַל
וַתִּשְׂבַּ֖ע
וַתֹּתַֽר:
[טו]
וַתָּ֖קָם
לְלַקֵּ֑ט
וַיְצַו֩
בֹּ֨עַז
אֶת־נְעָרָ֜יו
לֵאמֹ֗ר
גַּ֣ם
בֵּ֧ין
הָעֳמָרִ֛ים
תְּלַקֵּ֖ט
וְלֹ֥א
תַכְלִימֽוּהָ:
[טז]
וְגַ֛ם
שֹׁל־תָּשֹׁ֥לּוּ
לָ֖הּ
מִן־הַצְּבָתִ֑ים
וַעֲזַבְתֶּ֥ם
וְלִקְּטָ֖ה
וְלֹ֥א
תִגְעֲרוּ־בָֽהּ:
[יז]
וַתְּלַקֵּ֥ט
בַּשָּׂדֶ֖ה
עַד־הָעָ֑רֶב
וַתַּחְבֹּט֙
אֵ֣ת
אֲשֶׁר־לִקֵּ֔טָה
וַיְהִ֖י
כְּאֵיפָ֥ה
שְׂעֹרִֽים:
[יח]
וַתִּשָּׂא֙
וַתָּב֣וֹא
הָעִ֔יר
וַתֵּ֥רֶא
חֲמוֹתָ֖הּ
אֵ֣ת
אֲשֶׁר־לִקֵּ֑טָה
וַתּוֹצֵא֙
וַתִּתֶּן־לָ֔הּ
אֵ֥ת
אֲשֶׁר־הוֹתִ֖רָה
מִשָּׂבְעָֽהּ:
[יט]
וַתֹּאמֶר֩
לָ֨הּ
חֲמוֹתָ֜הּ
אֵיפֹ֨ה
לִקַּ֤טְתְּ
הַיּוֹם֙
וְאָ֣נָה
עָשִׂ֔ית
יְהִ֥י
מַכִּירֵ֖ךְ
בָּר֑וּךְ
וַתַּגֵּ֣ד
לַחֲמוֹתָ֗הּ
אֵ֤ת
אֲשֶׁר־עָֽשְׂתָה֙
עִמּ֔וֹ
וַתֹּ֗אמֶר
שֵׁ֤ם
הָאִישׁ֙
אֲשֶׁ֨ר
עָשִׂ֧יתִי
עִמּ֛וֹ
הַיּ֖וֹם
בֹּֽעַז:
[כ]
וַתֹּ֨אמֶר
נָעֳמִ֜י
לְכַלָּתָ֗הּ
בָּר֥וּךְ
הוּא֙
לַיהוָ֔ה
אֲשֶׁר֙
לֹא־עָזַ֣ב
חַסְדּ֔וֹ
אֶת־הַחַיִּ֖ים
וְאֶת־הַמֵּתִ֑ים
וַתֹּ֧אמֶר
לָ֣הּ
נָעֳמִ֗י
קָר֥וֹב
לָ֙נוּ֙
הָאִ֔ישׁ
מִֽגֹּאֲלֵ֖נוּ
הֽוּא:
[כא]
וַתֹּ֖אמֶר
ר֣וּת
הַמּוֹאֲבִיָּ֑ה
גַּ֣ם׀
כִּי־אָמַ֣ר
אֵלַ֗י
עִם־הַנְּעָרִ֤ים
אֲשֶׁר־לִי֙
תִּדְבָּקִ֔ין
עַ֣ד
אִם־כִּלּ֔וּ
אֵ֥ת
כָּל־הַקָּצִ֖יר
אֲשֶׁר־לִֽי:
[כב]
וַתֹּ֥אמֶר
נָעֳמִ֖י
אֶל־ר֣וּת
כַּלָּתָ֑הּ
ט֣וֹב
בִּתִּ֗י
כִּ֤י
תֵצְאִי֙
עִם־נַ֣עֲרוֹתָ֔יו
וְלֹ֥א
יִפְגְּעוּ־בָ֖ךְ
בְּשָׂדֶ֥ה
אַחֵֽר:
[כג]
וַתִּדְבַּ֞ק
בְּנַעֲר֥וֹת
בֹּ֙עַז֙
לְלַקֵּ֔ט
עַד־כְּל֥וֹת
קְצִֽיר־הַשְּׂעֹרִ֖ים
וּקְצִ֣יר
הַחִטִּ֑ים
וַתֵּ֖שֶׁב
אֶת־חֲמוֹתָֽהּ:
פרק ב
(א)
מודע
-
הנקרא
בלשון
תלמוד
'קרוב'
נקרא
בלשון
פסוק
'מודע'.
ולנעמי
היה
מודע
איש
גבור
חיל.
משבר
האזן
,
לפי
שדיבר
דברים
נכוחים
עם
רות
,
והיא
היתה
"אשת
חיל"
(רות
ג
,
יא).
ממשפחת
אלימלך
-
ואל
תתמה
אם
יאמר
לאחיו
"אם
תגאל
גאל"
(רות
ד
,
ד).
(ב)
אחר
אשר
אמצא
חן
-
אחר
אותו
אשר
אמצא
חן
בעיניו.
(ג)
ותלך
ותבא
(בנוסחנו:
ותבוא)
-
הלכה
ובאת
לשדה
בועז.
ויקר
מקריה
(בנוסחנו:
מקרה)
-
הקדוש
ברוך
הוא
גרם
,
שהקרה
מקרה
שלה
לחלקת
בעז
,
"והנה
בעז
בא"
וגו'
(להלן
,
ד).
(ה-ז)
ויאמר
בעז
לנערו
הנצב
-
למה
לנצב
ולא
לשאר
העומדים?
לפי
שדרך
בעלי
שדות
,
מפקידים
אחד
על
השדות
שישמור
שלא
יכנס
איש
נכרי
בשדהו;
אבל
אם
בא
קרובו
,
אינו
חושש
אם
הנצב
על
הקוצרים
נותן
לו
עומר
או
שני
עומרים
,
אבל
רוצה
הוא
שלא
יניח
שום
נכרי
ליכנס
בשדהו.
וכשראה
בועז
את
רות
הנכרית
באה
בשדהו
ויאמר
לנצב
על
הקוצרים:
על
שאר
האביונים
נערים
ונערות
איני
שואל
,
כי
קרוביי
הם
,
אבל
זו
הנכריה
למה
נְתתהּ
לבא
,
אפילו
ללקט?
מוטב
שיכנסו
קרוביי.
והוא
השיב
לו:
גם
זאת
קרובתך
היא
,
שבאה
עם
נעמי
אשת
קרובך.
ואפילו
אם
לא
היתה
קרובתך
,
מה
עשיתי
,
הלא
אמרה
לי:
איני
מבקשת
כלום
שיתנו
לי
אלא
אלקטה
בעומרים
-
אלקטה
נא
במקום
שהקוצרים
מעמרים
,
אחרי
הקוצרים
-
ולא
אכנס
בין
הקוצרים
,
שלא
יחשדוני
בגניבת
שבלים
בעמרים.
ולא
עוד
,
אלא
אפילו
לקטה
לקט
הרבה
-
מה
לך
,
התורה
זכתה
לה
לקט
,
כל
שכן
שאין
לך
לכעוס
עלי
כי
באתה
ועמדה
מאז
הבקר
ועד
עתה.
שבתה
הבית
מעט
-
וזה
-
מיעוט
לקט
שבידה
,
לא
לצרכה
לקטה
אלא
(לחמותה)
בביתה
,
והיא
קרובתך
,
ואינו
אלא
מעט
ואין
לך
להשים
לב
לדבר.
ופתרונו:
זה
מעט
שבתה
הבית.
(ח-ט)
וכששמע
בועז
שזו
קרובתו
,
מיד
ויאמר
אל
רות:
הלא
(בנוסחנו:
הלוא)
שמעת
-
דוגמת
"הלא
(בנוסחנו:
הלוא)
שמעת
כי
מלך
אדניהו"
(מ"א
א
,
יא)
,
לשון
הווה
הם:
הלא
תשמעי
לדבריי
,
אל
תלכי
ללקט
בשדה
אחר.
אם
תאמרי:
מה
אעשה
לכשתקצור
שדה
זו?
תלמוד
לומר:
לא
תעבורי
מזה
-
אינך
צריכה
לעבור
מזה
,
אלא
תמיד
תהיי
עם
נערותיי;
שאם
יקצֵר
שדה
זו
,
יש
לי
שדות
הרבה.
ועינייך
בכל
שדותיי
אשר
יקצרון
והלכת
אחריהן
-
כל
ימי
הקציר
יש
לך
להיות
עם
נערותיי.
אם
תאמרי
,
שמא
יגערו
ויגעו
בך?
תלמוד
לומר:
הלא
(בנוסחנו:
הלוא)
צויתי
את
הנערים
לבלתי
נגעך
―
דוגמת
"על
כן
לא
נתתיך
לנגוע
אליה"
(בר'
כ
,
ו)
―
מלהזיקך.
ולפי
שדרך
הקוצרים
לשאוב
מים
מן
הבאר
ולהביאם
בשדה
,
והקוצרים
צריכים
לשתות
הרבה
מפני
החום
,
והם
חסין
על
המים
מליתן
לנכרים
,
אבל
את
-
וצמית
והלכת
אל
הכלים
ושתית.
(י)
להכירני
-
אם
תכיר
נשי
קרוביך
העניים
זהו
ראוי
,
לפי
שגם
הנשים
מבני
עמך;
אבל
אני
נכריה.
(יא-יב)
הגד
הוגד
לי
כל
אשר
עשית
וגו'
-
הוגד
לי
שתעזבי
אביך
ואמך
אחרי
מות
אישך.
שאילו
עשית
בימות
אישך
,
אין
זה
חסד;
ואילו
עשית
עודם
בחיים
ובעוד
היית
בארצך
-
די
לך
,
לפי
שיש
נשים
ששונאות
חמותיהן
אפילו
בחיי
בעליהן;
אבל
את
עזבת
אביך
ואמך.
ויש
שמטיבות
להם
בעוד
החמות
רוצה
להיות
עמה
בביתה;
שאם
הנחת
אביך
ואמך
יושבים
בעיר
,
ובאת
ליכנס
ולישב
בביתה
באותה
עיר
עצמה
-
די
לך
,
אלא:
ותלכי
אל
עם
אשר
לא
ידעת.
והואיל
ועשית
כל
כך
טובה
,
ישלם
יי'
פעלך
-
לפי
שכל
אשה
הגולה
מבית
אביה
אינה
יכולה
לינשא
למיוחס
ולירש
נחלות
,
שהרי
במקום
גירותה
לא
ישאנה
עשיר
ומיוחס;
והרי
לך
,
כל
מה
שנתחסרת
ביציאתך
ממקומך
-
ישולם
לך
משכורתך
שלימה
בבעל
עשיר
ומיוחס
ובעל
מלכות
,
מפני
שהנחת
ועזבת
עמך
ואלהיך
לחסות
ביי'
אלהי
ישראל.
(יג)
ואנכי
לא
אהיה
-
איני
רוצה
להיות
אלא
כשפחתך
הקטנה.
(יד)
ויאמר
לה
בעז
וגו'
-
הודיענו
המקרא:
לפי
שבאת
לחסות
תחת
כנפי
השכינה
,
הצליחה.
ומאחר
שידע
בעז
שהיא
אשת
קרובו
קירבה
אליו.
מצד
הקוצרים
-
הושיבה
אצלו
מפני
כבודה
,
ולא
נתן
לה
לישב
יחידית
על
הארץ.
ויצבט
-
ויושט
,
כמו
(משנה
חגיגה
ג
,
א):
בית
הצביטה.
ותאכל
ותשבע
ותותר
-
שיבר
לך
האזן
,
מפני
שרוצה
לומר
למטה
"ותוצא
ותתן
לה
את
אשר
הותירה
משבעה"
(להלן
,
יח).
(טו)
גם
בין
העומרים
-
מקום
שאין
דרך
הקוצרים
ליכנס
,
כדי
שלא
יגנבו
ויוציאו
מן
השבלים
,
תלקט
זו
ולא
תכלימוה
-
'נאשקונדיט(ש)לי'
בלעז;
אל
תנזפוה
,
כי
כשאדם
שואל
מחברו
חפץ
ואינו
נותן
לו
,
נמצא
זה
'שקונדיט'.
[פירש
כך;
ולי
נראה
-
לשון
בושת.
והוא
פירש
דוגמת
"ואין
מכלים
דבר
יורש
עצר"
דצידונים
(שו'
יח
,
ז)
,
כי
כולם
עשירים
ואין
זה
צריך
לזה
,
ו"לא
הכלמנום"
דנבל
(ש"א
כה
,
ז).]
(טז)
מן
הצבתים
-
מה
שאדם
תופש
ביד
שמאלו
בפעם
אחת
שהוא
קוצר
ביד
ימינו
קרוי
'צבת'
,
דוגמת
(עירובין
צה
,
א)
'מצאן
כרוכות
או
צבתים'.
ולא
תגערו
-
דוגמת
"ויגער
בו
אביו"
(בר'
לז
,
י)
,
מתרגמינן:
"ונזף
ביה"
(ת"א).
(יח)
ותרא
-
וַתַראה
את
חמותה.
הותירה
משובעה
-
מוסב
על
"ותאכל
ותשבע
ותותר"
(לעיל
,
יד)
,
והשאר
נתנה
לחמותה.
(יט)
איפה
ליקטת
היום
-
לקט
גדול
כזה
אינו
כלקט
שאר
אנשים
,
וכל
שכן
לשל
נשים;
אין
זה
אלא
במקום
טוב
באת.
ואנה
עשית
-
אנה
הרווחת
כל
זה;
בלעז
'גיינאש';
כמו
"עשה
לי
את
החיל
הזה"
(דב'
ח
,
יז);
"ותעש
הארץ
לשבע
שני
השבע"
(ראה
בר'
מא
,
מז).
יהי
מכירך
-
האיש
אשר
הכיר
בך;
כמו
"איש
מאת
מכרו"
(מ"ב
יב
,
ו).
עשתה
-
הרויחה
עמו.
(כ)
את
החיים
-
עמי
ועמך.
ואת
המתים
-
בהיותם
בחיים.
קרוב
לנו
האיש
-
שקיבלך
בסבר
פנים
יפות.
מגואלינו
הוא
-
קרוב
הוא
לנו
וראוי
לו
לגאול
את
נחלתינו
שמכרנו
אני
ובעלי
בלכתינו
לשדי
מואב.
(כא)
גם
כי
אמר
אלי
וגו'
-
וגם
תדיר
ארויח
עמו
ואביא
לך.
(כב)
ולא
יפגעו
בך
-
לא
יעמדו
נגדך
לעכבך.