מאגר הכתר איכה פרק א עם פירוש ר' יוסף כספי

פרק א
(א) איכה ישבה - מבוארת כונת זאת המגלה שחבר ירמיהו (ראה ב"ב טו , א) אחר חרבן בית ראשון , שבו נחרב עמנו ונשחת כל פארנו , ולא שב עדיין על עניינו , גם לא בבית שני. ומה יהיה בשלישי? - יי' אלהים , אתה ידעת (ע"פ יח' לז , ג)! ועניין זאת המגלה - קינות ונהי עלינו , עם הודעת עניינים נכבדים כמו שאבאר. ודרך העברי , גם הרומי , לאמר לשון תימה ושאלה על המהומה העצומה , המפורסמת גם למתמיה גם לשואל; כי אינו שאלה לָדעת באמרו איכה ו'איך' , כמו שנאמר בגדר האיכות; וכן "איך היו לשמה כרגע" (תה' עג , יט) , ורבים כן. בדד - שם דמיון ראשון; ונכון בעברי ובהגיון זה הלשון , כמו שהיה נכון אם אמר 'בודדת' , שהוא שֵם נגזר. רבתי עם - רבוי מצד הכמה המתפרד , ורבתי בגוים - רבוי מצד האיכות הגדולה , כמו שנאמר "על כל רב ביתו" (אס' א , ח); "רבי המלך" (יר' מא , א); כי זה השורש בעברי משותף לשני אילו. והנה זה כאלו אמר: איכה ישבה בדד היתה כאלמנה העיר רבתי עם , הפך הישיבה בדד כאלמנה; וכן היתה למס הוא הפך רבתי בגוים שרתי במדינות. והנה יו"ד רבתי ושרתי - כנוי היחס , לא למדַבר בעדו. (ג) גלתה - מטעם 'גלות'. וטעם מעוני ומרוב עבודה הוא לסבה פועלת: כי לסבת רוב העוני והעבודה ליתר העמים , שהיו לה בירושלם וסביבותיה , ובפרט המס והעבודה שהיו נותנים למלך אשור - הנה גם קודם החרבן ברחו ברצונם וגלו להם בתוך כל האומות אנה ואנה. וגם עם היותה יושבת בגוים לא מצאה מנוח , כל שכן אחר חרבן ירושלם. המצרים - כטעם "מן המצר קראתי יה" (תה' קיח , ה) , כאמרו "במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל" (במ' כב , כו). (ד) מועד - מועדי יי' כנהוג. שוממין - נכון בעברי כמו 'שוממים' , וכן נאנחים , רק שזה מטבע האפשרי אשר על המעט; וכן "קח לך חטין" (יח' ד , ט); "לקץ הימין" (דנ' יב , יג). וחלילה שיהיה אות תמורת אות בכל כתבי הקודש כמו שאמרו כל הקודמים , כל שכן תמורת שֵם , כי אם כן אין לנו לא לשון ולא ספר. והיא - שב לציון; וכל אילו כפולות מליצות שיר - לצחות. (ה) לראש - שם דמיון ראשון סוג או מין , כמו "והיית לראש" , והפכוֹ "לזנב" (ראה דב' כח , יג). שלו - זה השרש , רוצה לומר: 'שלה' , הוא שם משותף באחד ממיני השתוף , אבל הטבע הכולל: תעייה ושגגה. ונקרא המנוחה המדומה בעולם הזה 'שלוה' , כי היא מדומה לא אמתית , אם כן הוא טעות ושגיאה , כמו שנקרא קבוץ העושר 'אוֶלת' בסתם , כאשר כתבתי בפירוש משלי (ראה פירוש שני יד , כד). והפליג ירמיהו לאמר בכאן מאמר משותף: הראשון , לעקר שלות נבוכדנצר ועמו שהחריבו ירושלם , והוא דבוק בטעם - אמרוֹ אויביה שלו עם לראש. ויהיה אמרו כי יי' הוגה וכו' - נתינת סבה פועלת לכל מה שקדם , שהכל דבר אחד בעניין. והשני , שנכון לומר שאויביה טעו , כלומר: טעו במחשבתם , כמו שאמר משה בתורה על זה ביחוד ופרט: "כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה" (דב' לב , כח) , ובאר העניין ואמר: "אם לא כי צורם מכרם" וכו' (שם , ל) , וכן אמר בכאן: כי יי' הוגה. והטעם: אמר ירמיהו: היו צריה לראש - שזה בפרט על החיה הראשונה (ראה דנ' ז , ד) , ואולם צריה אלה טעו במחשבתם , כלומר: מה שנתבאר מכל מנצח , ובפרט מסנחריב ונבוכדנצר ― כמו שכל ספרי הנביאים מלאו מספור זה ― כלומר , שהיו אומרים: "בכחי עשיתי" (ראה יש' י , יג). ואולם איך האמת שאלו טעו , כי יי' החריבה בסבת פשעיה , כטעם "לא בצדקתך... כי אם ברשעת" כו' (דב' ט , ה). שבי - נכון בעברי ובהגיון , כמו שהיה נכון אם אמר 'בשבי'. (ו) היו שריה כאיילים לא מצאו מרעה - ראה הפלגת העברי , ואיך בו עניינים על הרוב ועל המעט. וזה , כי אמרוֹ בכאן: לא מצאו מרעה בזולת מלת 'אשר' , רוצה לומר: 'אשר לא מצאו' וכו' , הוא על המעט , אחר שלא מצאו דבק בהכרח בטעם עם איילים , שזהו הרכבת ביאור ותנאי; כי לא דמה השרים לאיילים בסתם , כי זה יהיה טוב , כי הם קלי המרוץ , כמו שנאמר "קל ברגליו כאחד הצבאים" (ש"ב ב , יח)! אבל דמה אותם לאיילים שלא מצאו מרעה; כי עם היותם קלי המרוץ לתנועה בטבע , הנה אֵילו יהיו הפך , כמו שיבאר: וילכו בלא כח. והנה , כמו שהשמטת מלת 'אשר' בכאן - אך היא בכח - הוא על המעט , כן שימת 'אשר' באמרו "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שמ' כא , יג) הוא על המעט , כי לפי דרך הרוב אין ראוי שתהיה בכאן , לפי שאין "אשר ינוס" דבק בטעם עם ה"מקום" עד שיהיה מורכב עמו הרכבת ביאור ותנאי , כאמרינו על דרך משל 'ושמתי לך מקום אשר יהיה טוב מאוד'. אבל "אשר ינוס שמה" דבק בטעם עם הרמוז במלת "לך" , כלומר , שהרוצח ינוס שמה. ולכן רבינו סעדיה , שתירגם התורה אל הערבי , השמיט משָם "אשר" , רוצה לומר , שלא זכר 'אלדי' ו'אלתי' בערבי שטעמם כמו 'אשר' בעברי. וזכור זה והקש על זה. (ז) ימי - נכון בעברי ובהגיון כמו אם אמר 'בימי'. ומרודיה - חלילה שיהיה שרש 'מרד' , ולא זולתו , מונח על עניינים נבדלים , כמו שאמרו כל הקודמים; אבל על כל פנים יחס - מה ביניהם , אם שתוף קרוב אם רחוק איך שיהיה , כמו שהפליג בן רשד בבאור שם המשותף הגמור בקצורו ב'הגיון' , וכן העניין בשרש 'מרד' בעברי. ותאֵר העני והדל בתואר 'מרוּד' (ראה יש' נח , ז) ו'מרד' , לפי שכל אדם מורד בו ומתעב אותו , גם אשתו ובניו , כמו שהפליג איוב על עצמו (ראה איוב יט , יד - טו). אשר היו - הטעם: אשר היו לה ברגע החרבן , שהוא ימי ענייה ומרודיה , ואחריו נמשך כן: בנפול עמה ביד צר. ואין עוזר לה - זה משרת למה שקדם לו ולמה שיבוא אחריו , כי הכל צודק יחד , ורבים כן בתורה ובמקרא. ראוה צרים שחקו על משבתיה (בנוסחנו: משבתה) - זה גזרה בעצמה. וכל שרש 'שבת' - מטעם בטול והעדר תנועה , שהתנועה סוג לארבעה מאמרות , ועל הסוג הזה בכלל אמר בכאן: על משבתיה; וזה עניין כולל ויעויין. (ח) חטא חטאה ירושלם וגו' - אע"פ שזה הלשון סובל ונאה מאד שיהיה אמרו חטא על עניין סוג או מין , עם שמבואר שעניינו חטאים רבים במספר ובמין , כמו שספר עליהם ירמיהו , עד שדקדק בחללם השבת וכי אם ישמרוהו לא ישחתו על יד נבוכדנצר (ראה יר' יז , כא - כו) , אשר בכל דבריו שם ובזולתו יש בו סודות גדולות - הנה כיון ירמיהו לרמוז על חטא יחידי שהיה הסבה העצמית בהשחת ירושלם , והוא , כי לא שמעו לו בצוותו אותם מפי יי': "תנו את צואריכם בעול מלך בבל" וכו' (ראה יר' כז , יג) , וכתוב בתורה: "אליו תשמעון" (דב' יח , טו) , והם הפרו זאת המצוה , שהיא מחשבון מצוות 'עשה'. וכבר הארכנו על כל זה במקום אחר (מ"כ א ע' 29 ; יש' ל , כ - כא). ובכלל , החטא היחידי העקרי שעשו עמינו בחרבן ירושלם - כי לא שמעו בקול ירמיהו , גם לפני החרבן גם אחריו ברדתם מצרים. על כן לנידה היתה כל מכבדיה הזילוה - כטעם "נע ונד תהיה בארץ" (בר' ד , יב). ופירוש הזילוה - מטעם 'זול' , הפך היְקר והכבוד. וטעם כי ראו ערותה - בלכתה ערום ועריה (ע"פ יח' טז , ז) בין האומות. ולכן היתה אז נאנחה בראותה שהיו מבזים אותה , והיתה שבה אחור מלפניהם והולכת ומסתתרת אז אל מקום אחר. (ט) טמאתה בשוליה - כל אלה מליצות שיר. והסוג , דַמותו הצרות לאשה מגוללה בדמים (ע"פ יש' ט , ד) ובעניינים מאוסים; וכן קדם "כי ראו ערותה" (לעיל , ח) , עם שידוע שעֶרוַת הנשים הוא המסותר מהן יותר. ובעבור ששולי המלבושים הם אחרית וסוף המלבושים , לכן אמר: לא זכרה אחריתה. ואין צורך לבאר המשל והנמשל בזה ובכל מגלה זו , כי יאריך. גם כי מי שהוא בקי בספרי הנביאים ובפרט בספר ירמיהו יבין הכל , כי אין זאת המגלה - רק המשכת דבריו שם עם באורים ופירושים; והכל - נתינת דעות אמתיות לנו ולבנינו. ותרד פלאים - מטעם 'ירידה' ממש , כטעם "ואתה תרד מטה מטה" (דב' כח , מג). וטעם פלאים - ירידות נפלאות , כלומר: מופלגות למטה , וזה בכמות ואיכות , כי הכל אמת בכאן; לכן אין מנחם לה , כי מי יוכל לנחמה על כמו זה?! הגדיל אויב - הֵפך ותרד , כטעם "יעלה עליך מעלה מעלה" וגו' (דב' כח , מג) , וכן הֵפך עניי. (י) כי ראתה גוים - אין זה נתינת סבה כלל לְמה שקדם ולא לְמה שיבא אחריו , אבל הוא ספור והגדה ממה שהיה. וזכור זה והקש על זה בכמה מקומות , ותעמוד על סודות נפלאות; וביאור זה הכלל 'אוצר יי'' יבא. אשר צוית (בנוסחנו: צויתה) - הרכבת תנאי אל 'גוים' , קָדַם זכרם , והם בפרט עמון ומואב (ראה דב' כג , ד) , גם אחרים. וזה הפלגה: כי באו במקדש - והוא המקום היותר מיוחד בעלוי - גוים שלא היו ראויים לבא בשום קבוץ פחוּת מעמינו. (יא) מחמדיהם - כולל עניינים רבים , כמו שידע הבקי בעברי. להשיב נפש - הוא סוד גדול. זוללה - תאר הפעל , כמו "זולל וסובא" (דב' כא , כ). וכל עני ורעב נודד ללחם איֵה (ע"פ איוב טו , כג) מחזר על הפתחים הוא כן , רוצה לומר , שאוכֵל כה וכה תמיד , כי לא ישבע לעולם , ועינינו רואות תמיד. (יב) לא (בנוסחנו: לוא) אליכם - כפשוטו , כי ידוע כי עוברי דרך הם מכל פאות הישוב עוברים ושבים. ולכן ביאור זאת השלילה הוא אמרו אחריו: הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי וכו' , כלומר: אין מכאוב כמכאובי. אשר הוגה - נכון כמו אם אמר 'הוגה אותי'. ביום - כי לכל זמן ברצון יי'; וכל התורה והנביאים מלאים מזה. (יג) וירדנה - וירדה אותה; ויי' יתברך הוא השולח והרודה את האש בעצמותם. והטעם: התפשטות ודִבוק בכל; וכן הוא עניין סוג שרש 'רדה' , ויעויין כולו. השיבני אחור - כן יעשה כל עוף או דג בראותו את הרשת הפרושה; וירמיהו זוכר מינים מרעות. וכן "כל חושך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נופח" (איוב כ , כו); כבוד המורה מונח במקומו (ראה מו"נ ב , ל). (יד) נשקד - מה נוכל להנבא במצאנו שרש ושם יחיד בספרי הקודש , ואין לנו - כמו שאמר המורה (מו"נ א , סא) - מלשון העברי כי אם מעט?! והפליג ז"ל (ראה פה"מ תרומות א , א) בשרש 'תרם' שהתחבטו בו כל הקודמים לפניו. ואפשר שטעם נשקד - נדבק , כמו שאמרו המפרשים (ראה ראב"ע) , אמנם אין זה הכרח. בידו - כנוי ליי' , שקדם זכרו (ראה לעיל , יב) ושיבא אחר כן (בפסוקנו). ישתרגו - רמז לפשעים , וכן עלו. הכשיל - רמז ליי' , ואחריו העול , כי כולם הכשילו כח עמינו; רק יי' יתברך הוא הפועֵל הרחוק , וכן לכל פֹּעַל , כמו שבאר המורה בתכלית (מו"נ א , סט). בידי לא אוכל קום - נכון בעברי ובהגיון , כמו שהיה נכון אם אמר 'בידי אשר לא אוכל קום' , או 'בידי איש אשר לא אוכל קום'. (טו) סלה - מטעם "סלית כל שוגים מחוקיך" (תה' קיט , קיח) , כי אבירי הם ישראלים , ועניינו לרעה. ולא נוכל לתרגמו ביחוד עצמי , כי אין לנו שמוש העברי כולו , אבל די לנו שנבין העניין בכלל. מועד - זמן מוגבל. גת דרך יי' - דבר ירמיהו כנגד כנסת ישראל; ורבים כן בזה הספר , וכל שכן בתלים , וכולם למדו ממשה , רבן של כל הנביאים (ראה דב' לב). (טז) ואמרו על אלה - רמז למה שקדם ולמה שיתאחר. יורדה - נכון בעברי ובהגיון , וכן "העיר היוצאת" (עמ' ה , ג) ורבים כן; כל שכן כי עין הרואה ועין המים מתיחסים. משיב נפשי - גם זה כמו שקדם , "להשיב נפש" (לעיל , יא) , וכתוב "והיה לך למשיב נפש" (רות ד , טו). (יז) פרשה ציון בידיה - ידוע לבקיאים בעברי ובהגיון , כי זה הלשון בתכלית הנאה והדיוק. ולכן נטה אבן עזרא שאמר כי בי"ת בידיה נוסף; וכבר הודעתי יסוד זה המבואר ב'ספר השמע' על מה שכתוב בתורה "ארץ אוכלת יושביה" (במ' יג , לב) , חלוף מה שפירשו המורה (מו"נ א , ל) , כבודו מונח במקומו. ואולם פרישת הידים בכאן הוא דרך מתחנן , כמו "פרשתי ידי כל היום אל עם סורר" (יש' סה , ב). וכן עמינו היו מתחננים לעמים שיחונו אותם , אם באֹכל אם בזולת זה , עד שיתנחמו מעט , ולא מצאו , כמו שאמר: אין מנחם לה. היתה ירושלם לנדה ביניהם - ידוע אצל הבקיאים בעברי ובבאור השמות אשר ב'מה שאחר הטבע' , כי נכון לומר היתה לנדה מטעם 'הוא הוא' , כמו אם אמר 'היתה כנדה' מטעם 'הדומה'. וידוע כי הנדה הוא תאר לאשה המרוחקת והנתעבת , לכן היא מתוארת בשם 'נדה' , משרש 'נדד' , לכמה סבות. (יט) למאהבי - חשבו אנשים מקפידים בלשון העברי , שבא בכאן שמוש ה'כבד' להורות על חולשת אהבתם , כי תכליתו: המה רמוני; וכן "אלכה אחרי מאהבי" (הו' ב , ז). ולא ידעו אלה כי נהפוך הוא , כי זה וכל שמוש 'כבד' הוא להורות על התאר החזק , כמו שידוע בהגיון ובחכמת דיוק פחות ויתר. וזה עיון פילוסופי דק מופלג , בארנוהו במקום אחר. אבל המכוון בכאן כי אמר: אני קראתי לאנשים היותר אוהבים אותי , כי בטחתי בהם בטחון עצום , וגם המה רמוני. והכונה אם מבני אשור או זולתו , כמו מעמון ומואב ושעיר והדומים להם. וישיבו - נכון בכאן בעברי ובהגיון כמו אם אמר 'שישיבו'. (כ) חמרמרו - מטעם 'חמר'. כי מרו מריתי - זה נתינת סבה אל נהפך לבי , כטעם "ויהפך לבב פרעה" (שמ' יד , ה) , כלומר: שנוי רצון. וזה , כי כמה פעמים רצה צדקיהו ורבים מן העם להִמסר לנבוכד נצר , כמו שמפורש בירמיהו (פרק לח) , אך באחרית מרו פי יי' וירמיהו שהיה יועץ זה. בבית כמות - זה משרת אל כ"ף הקירוב והאִמות יחד , כי הכל היה בבתיהם , כטעם "ומחדרים אימה" (דב' לב , כה). (כא) שמעו - רומז לידועים האוהבים , שקדם זכרם כמה פעמים , גם יזכירם אחר זה. כי אתה עשית - גם זה אינו נתינת סבה בעצם אל ששו. הֵבאת - בלשון עבר , ואם הוא עתיד בפעל; וזה נכון בכל העברי ומצד ההגיון לסבות רבות , כבר בארתים במקום אחר. ואילו עניינים דקים. (כב) רעתם - הרעות שעשו בכמה מינים. ועולל - ועשֵה; לשון בקשה ממנו ליי' יתברך.