מאגר הכתר איכה פרק א עם פירוש ר' יוסף קרא - נוסח שני

פרק א
(א) איכה ישבה בדד העיר רבתי עם. 'בדד' - שם דבר הוא , ולא שיהא פתרונו 'בדודה' , אלא לשון יחידות , 'שולמינטיר' בלעז; כמו "אני מליאה הלכתי וריקם השיבני" (רות א , כא) , שאף הוא שם דבר , ופתרונו: 'ווידמינט' בלעז. אף כאן: איכה נהייתה הרעה הזאת (ע"פ שו' כ , ג) , שישבה בדד העיר שהיתה לשעבר רבתי עם , ועכשיו היתה כאלמנה שיושבת בדודה. רבתי בגוים שרתי במדינות היתה למס - פתרונו: העיר שהיתה לשעבר גברת הגוים , שרת המדינות , ששאר המדינות עובדים אותה ופורעים לה מס , עכשיו היא עובדת לאומות ופורעת להם מס. (ב) בכה (בנוסחנו: בכו) תבכה בלילה וגו' - בכי שלה דומה לזה שבוכה בלילה , בשעה שאין בני אדם מצויין אצלו לנחמו , ובוכה דמעה אחר דמעה עד שדמעותיו דבקים לו על לחייו. שזה שבוכה ביום באים בני אדם אצלו ומשעשעים אותו ומנחמין אותו , אבל הבוכה בלילה בוכה עד שדמעותיו דבקים על לחייו. אף היא דומה לבוכה בלילה , ודמעתה על לחיה , מתוך שאין לה מנחם. מכל אוהביה - פתרונו: מכל אותם האומות שהיו דומים לשעבר כאוהביה. כל רעיה בגדו בה היו לה לאויבים - כל הגוים שהיו נראים לשעבר לה כאחים וריעים , בשעת גדולתה , עכשיו בשעת צרתה בגדו בה , ולא דיי שלא עזרו אותה אלא שהיו לה לאויבים. בגדולתן של ישראל - "אוהב היה חירם לדוד" (מ"א ה , טו) , קורא לשלמה 'אחי' , דכתיב "מה הערים האלה אשר נתתה לי אחי" (מ"א ט , יג); בירידתן הוא אומר "על שלשה פשעי צר ועל ארבעה לא אשיבנו על הסגירם גלות שלמה לאדום ולא זכרו ברית אחים" (עמ' א , ט). (ג) גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה היא ישבה בגוים ולא (בנוסחנו: לא) מצאה מנוח - פתרונו: מיום שגלתה יהודה וישבה לה בגוים , מאותו היום לא מצאה מנוח , מחמת עינוי שהאומות מענין אותה ומעבודה קשה שמעבידין אותה. כל רודפיה השיגוה בין המצרים - שכן אתה מוצא בכל מקום שהיו ישראל בורחים , כשהיו מגיעין למצר אצל שכיניהם היו שכיניהם באין ומסגירין אותם: ברחו למערב - באו עזתים והסגירו אותם , דכתיב "על שלשה פשעי עזה ועל ארבעה לא אשיבנו על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום" (עמ' א , ו); ברחו לצפון - בני צֹר מסגירים אותם , כמו שכתוב למעלה (בפירושו לפס' ב); ברחו לדרום - אדומים הורגים אותם , דכתיב "על שלשה פשעי אדום ועל ארבעה לא אשיבנו על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו ויטרף לעד אפו ועברתו שמרה נצח" (עמ' א , יא). (ד) דרכי ציון אבילות מבלי באי מועד - ישראל , שהיו דורכין אותם כשהן עולים לרגל; עתה מתאבלים עליהם. מבלי באי מועד - מחמת שחרב בית המקדש ואין בהם באי מועד. כל שעריה - שהיו פתוחים תמיד יומם ולילה ולא יסגרו (ע"פ יש' ס , יא) , שבאים לה ישראל מכל עריהם , עכשיו שוממין. כהניה - שהיו מקבלין מישראל עשרים וארבע מתנות כהונה , עתה נאנחים. בתולותיה נוגות - לשון 'יגון' ו'תוגה'; ואף היא מר לה. (ה) היו צריה לראש - כשהיו ישראל עושין רצונו של מקום נאמר בהם "ונתנך יי' לראש ולא לזנב" (דב' כח , יג); חטאו לפניו - היו צריה לראש. אויביה שלו - לשון 'שלוה'. כי יי' הוגה - לשון שבר , כמו "כי אם הוגה ורחם כרוב חסדיו" (איכה ג , לב) , וכן "כי לא ענה מלבו ויגה בני איש" (שם , לג). עולליה הלכו שבי לפני צר - אפילו העוללים , שאין דרכם לילך בגלות בשביה , עכשיו הלכו בשביה. (ו) ויצא מן בת ציון כל הדרה - הם מלכיה ושריה , כהניה ונביאיה , שהיו הדר המקום. היו שריה כאיילים לא מצאו מרעה - מה איל זה , כיון שאינו מוצא מרעה אין בו כח לנוס מפני הצייד , אף הם מתוך שלא מצאו מרעה הלכו בלא כח לפני רודף; שכן הוא אומר "בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר כי לא (לפנינו: ולא) היה לחם לעם הארץ. ותבקע העיר וכל אנשי המלחמה יצאו לילה דרך החומותים" וגו' , "וירדפו חיל כשדים אחריהם" וגו' (ראה מ"ב כה , ג - ה). (ז) זכרה ירושלם ימי עניה - עתה זכרה ירושלם , בימי עניה ומרודיה , כל מחמודיה אשר היו מימי קדם; שכן מנהג העולם , כשאדם מתחיל בטובה ובאחריתו יורד , הוא זוכר בימי עוניו שנים הטובות שהיה שרוי בטובה בראשיתו. ראוה צרים שחקו על משבתיה (בנוסחנו: משבתה) - צרים שראו אותה בימי גדולתה , כשראו אותה עתה בימי נוולה , שחקו על דברים חמודים שפסקו ממנה. משבתיה - לשון הפסק , כמו "וישבות המן" (יהו' ה , יב) , ותרגומו: "ופסק מנא" (ת"י) , וכן "יום ולילה לא ישבותו" (בר' ח , כב) , וכן "והשבתי כל משושה" (הו' ב , יג). (ח) חטא חטאה ירושלם על כן לנידה היתה - פתרונו: לטילטול , כמו "נע ונד" (בר' ד , יב). כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה - פתרונו: כל האומות שהיו מכבדים אתה לשעבר , עתה הזילוה כשראו ערוותה - כשהיו רואים שהיו מוליכים אותה בשבי ערומים. גם היא נאנחה ותשב אחור - פתרון: עתה , לאחר שלקתה , נאנחה על חטאתיה שחטאה , שגרמו לה שלנדה היתה. ותשב אחור - פתרון: אילו היתה עתה יכולה לחזור בה ולשוב מחטאתיה , עתה היתה חוזרת בה; ואילו עשתה את האחרונה ראשונה , עד שלא גלתה ועד שלא היתה לנידה , בהיות ירושלם יושבת שליוה ועריה סביבותיה (ע"פ זכ' ז , ז) , לא היתה גולה. (ט) טומאתה בשוליה - פתרון: כשהיתה מיטמאת בגילוליה , לא זכרה אחריתה - לא שמה על לבה תוכחת הנביאים , שמָרה תהיה באחריתה (ע"פ ש"ב ב , כו). ותרד פלאים - פתרונו: ירדה ירידה מופלאה , שאירעו בה פילאי תוכחות מה שלא אירעו לכל אומה ולשון; נתקיים "והפלא... את מכותך" (דב' כח , נט). ואין מנחם לה - פתרונו: הבא לנחם אותה אין יכול לנחמה ולשעשעה באומה אחרת ― כשם שהוא עושה בנינוה , כשמתנבא בפורענותה הוא אומר "התיטבי מנוא אמון היושבת (לפנינו: היֹשבה) ביאורים מים סביב לה אשר חיל ים מים חומתה. כוש עצמה ומצרים ואין קצה פוט ולובים היו בעזרתך. גם היא לגולה הלכה בשבי גם עולליה ירוטשו בראש כל חוצות ועל נכבדיה ידו גורל וכל גדוליה רותקו בזיקים. גם את תשכרי תהי נעלמה גם את תבקשי מעוז מאויב" (נח' ג , ח - יא). וכן כשהנביא מתנבא בפורענות מצרים הוא מנחמה ומשעשעה באשור , דכתיב "אל מי דמית בגדלך. הנה אשור ארז בלבנון יפה ענף... וגבה קומה ובין עבותים היתה צמרתו. מים גדלוהו תהום רוממתהו את נהרותיה הולך סביבות מטעה ואת תעלותיה שלחה אל כל עצי השדה" (יח' לא , ב - ד). ו"ביום רדתו שאולה האבלתי כסיתי עליו את תהום ואמנע נהרותיה ויכלאו מים רבים" (שם , טו); "אל מי דמית ככה בכבוד ובגודל בעצי עדן והורדת את עצי עדן" וגו' (שם , יח) ― למדת שכל אומה שלקתה , שיעשעוה באומה אחרת. אבל ציון , אין המנחם יכול לדמות אליה אומה ולשון שלקתה כמותם; והוא שאמר: ראה יי' את עניי כי הגדיל אויב. (י) ידו פרש צר על כל מחמדיה - זה הוא בית המקדש , כעניין שנאמר "הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם מחמד עיניכם ומחמל נפשיכם" (יח' כד , כא). כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבואו בקהל לך - בא היום שראתה גוים נכנסים לבית מקדשה , שלשעבר לא היו ראוים לבא אפילו בקהל , הם עמון ומואב שכתוב בהם "לא יבא עמוני ומואבי" וגו' (דב' כג , ד). (יא) כל עמה נאנחים מבקשים לחם נתנו מחמדיהם באוכל להשיב נפש - ואם תאמר: גם כל האומות נותנים ממחמדיהם באוכל , בתבואה; כל כסף וזהב שאדם כונס הוא נותנו בתבואה! יש להשיב: שאר האומות , אם נותנין כסף וזהב ומחמדיהם באוכל , הם קונים אותו לשובע נפשם ולזמן ארוך , וישראל נתנו מחמדיהם באוכל שאין בו אלא כדי להשיב נפש , לחיי שעה. ראה יי' והביטה כי הייתי בזויה וזולות (ע"פ תה' יב , ט) לאומות. (יב) לוא אליכם כל עוברי דרך - כל עוברי דרך אלו הדורות , כמו "הלא שאלתם עוברי דרך" (איוב כא , כט); ופתרונו: אל יקרה לדור אחר מה שהוקרה לדורו של צדקיהו: מן היום אשר יצאו ישראל ממצרים עד דורו של צדקיהו , אין לך דור שלא חטא , כעניין שנאמר "למן היום אשר יצאו אבותיכם מארץ מצרים עד היום הזה ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים יום השכם ושלוח. ולא שמעו אלי ולא הטו את אזנם" (יר' ז , כה - כו) , ובכולן לא חרב הבית אלא בדורו של צדקיהו; הוא שאמרו רבותינו (ראה סע"ר כח): צדקיה שתה שמרי כל הדורות. אשר עולל לי - פתרונו: אשר פֻּעַל לי. ומסורת זה תהא מסור בידך: כל מקום שתראה 'עולל' בלא תי"ו - כמו "ועולל למו כאשר עוללת לי" (להלן , כב) , וכן "עיני עוללה לנפשי" (איכה ג , נא) - הוא לשון מעשה ולשון פעולה; ואם הוא כתוב בתי"ו - כמו "את אשר התעללתי במצרים" (שמ' י , ב) , וכמו "אשר התעולל (בנוסחנו: התעלל) בהם" (ש"א ו , ו) , וכמו "ויתעללו בה" (שו' יט , כה) , וכן "ודקרוני והתעוללו (בנוסחנו: והתעללו) בי" (ש"א לא , ד) - כולם לשון שׂחוק הם. (יג) ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה - פתרונו: ממרום שלח אש בעצמי וידביקנה בעצמותיי; כמו "וַיָּרֶד על הכרובים ועל התימורות את הזהב" (מ"א ו , לב); וכן בלשון המשנה (תרומות י , ג): הרודה פת בתנור , פתרונו: המדביק פת בתנור. כל היום דוה - כמו "כל לבב דוי" (יש' א , ה). (יד) נשקד עול פשעי בידו - לפי העיניין: נכתב ונחתם עול פשעיי בידו. ובפתרוני רבינו שלמה ברבי יצחק ראיתי דומה: נשקד - 'כהדין מסקדתא דמסקד לה לתורתא' (ראה פר"כ כג , ז); נשקד הוא 'פיינטלי' בלעז. ויש גימגום בדבר. עול פשעי - כמו "ועולתה קפצה פיה" (איוב ה , טז). ישתרגו - נעשו שריגים , ופתרונו: הפשעים רבו וגדלו ונעשו שריגים עד שעלו על צוארי והכשיל כחי; ודומה לו ביחזקאל "צץ המטה פרח הזדון. החמס קם למטה רשע" (ז , י - יא). (טו) סלה כל אבירי יי' - מגזרת "וסר מרע מסתולל" (בנוסחנו: משתולל; יש' נט , טו) , שפתרונו: נידש , ועשוי כמסילה זו שהכל דשו בה. אף כאן: סלה - פתרונו: רמס כל אבירי וישימם כעפר לדוש (ע"פ מ"ב יג , ז). קרא עלי מועד - פתרונו: גזר עלי מועד; כמו "כי קרא יי' לרעב" (מ"ב ח , א). גת דרך יי' לבתולת בת יהודה - לעם יהודה , הדומה לבתולה היושבת בשלוותה , שלא נסתה כף רגלה הצג על הארץ (ע"פ דב' כח , נו). (טז) על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי - כאילו אומרת: כל התוכחות האמורות למעלה , אילו היה אדם שהיה יכול לנחמני כדי להשיב את נפשי הייתי מתנחמת; אבל על אלה אני בוכייה , כי רחק ממני מנחם משיב נפשי - שכל כך גדול כאבי שאין אדם יכול לנחמני להשיב נפשי; כשם שהוא אומר בעיניין: "מה אעידך ומה אדמה לך הבת ירושלם מה אשוה לך ואנחמך בתולת בת ציון כי גדול כים שברך מי ירפא לך" (איכה ב , יג). (יז) פרשה ציון בידיה - שיברה בידיה; כמו "פרוש (בנוסחנו: פרס) לרעב לחמך" (יש' נח , ז) , שפתרונו: בצע לרעב לחמך; וכן "לא יפרשו (בנוסחנו: יפרסו) להם על אבל לנחמו על מת" (יר' טז , ז) , שפתרונו: לא ישברו להם ככר לחם להבריא את האבל ולנחמו על מת. ציוה יי' ליעקב סביביו צריו - פתרונו: ציוה יי' ליעקב שיהו כל שכיניו שסביביו מצרים לו. היתה ירושלם לנדה ביניהם - נבזים ושפלים לכל העמים כטומאת הנדה (ע"פ יח' לו , יז). (יח) צדיק הוא יי' כי פיהו מריתי - הנושא הקינה הזאת על ישראל מדבר במקום ישראל , כשליח שמדבר במקום שולחיו , וכאילו ישראל אומרים: צדיק הוא על כל הבא עלי (ע"פ נחמ' ט , לג) , כי בעון שפיהו מריתי באו עלי תוכחות הללו. (יט) קראתי למאהבי המה רמוני - פתרונו: האומות שדבקתי בהם לאהבה ― הם מצרים ואשור , מצרים דכתיב "ותזני אל בני מצרים" (יח' טז , כו) , וכתיב "אל בני אשור עגבה" (יח' כג , יב) ― להם קראתי לעזרתי , והמה רימוני - שלא עזרוני; כשם שהוא אומר בעיניין: "עודינו תכלינה עינינו אל עזרתינו הבל בצפיתנו צפינו אל גוי לא יושיע" (איכה ד , יז). [ואומר הייתי אני בעל הקלפות , כי "גוי לא יושיע" - לבד מאשור וממצרים , אלמלא מקרא זה: "מצרים הלכו (לפנינו: קראו) אשור קראו" (לפנינו: הלכו; הו' ז , יא).] (כ) מעי חמרמרו - פתרונו: מעי רותחו , כאותה ששנינו (משנה חולין ג , ג): נפלה לאוּר ונחמרו בני מעיה. בבית כמות - פתרונו: מבפנים אימת מות; כמו "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה" (דב' לב , כה). (כא) כל אויבי שמעו רעתי ששו כי אתה עשית - כי ממך הייתה סיבה , ועל דבר זה ששו: שהיתה גזרה גזורה מאיתך. בתחילה , כששמעו האומות שהיה נבוכד נצר מתקן עצמו לצור על ירושלם , לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל (ע"פ איכה ד , יב) שיהא כח לצר ואויב לבא על ירושלם; אבל כששמעו ירמיה מתנבא "כי הנני קורא לכל משפחות ממלכות צפונה... ובאו ונתנו איש כסאו פתח שערי ירושלם" וגו' (א , טו) - כיון ששמעו שמאיתך היתה גזירה גזורה , אותה שעה ששו. הוא שאומר כאן: כל אויבי שמעו רעתי ששו כי אתה עשית. הבאת יום קראת ויהיו כמוני - שאר מועדות , שמלך בשר ודם מוועד יום קרב ומלחמה , הרבה פעמים בטל המועד , כמו "פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד" (יר' מו , יז) , אבל אתה הבאת יום קראת , פתרונו: יום שקבעת לפורענות לא עבר ולא בטלה גזירה; אותו יום שכתוב "קרא עלי מועד לשבור בחורי" (לעיל , טו) הבאת. ויהיו כמוני - פתרונו: כאשר לא עבר יום שקבעת לפורענותי , כמו שכתוב: הבאת יום קראת , כמו כן יום שקבעת לפורענותם , "כי יום נקם ליי' שנת שילומים לריב ציון" (יש' לד , ח) , יבא ולא יעבר. (כב) תבא כל רעתם לפניך - ועונם מלפניך אל תמחה (ע"פ נחמ' ג , לז). ועולל למו כאשר עוללת לי על כל פשעי - שכשם שעוללת לי על פשעי מכאוב שאין לדַמותו לשום מכאוב , כמו שכתוב למעלה "הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי" וגו' (לעיל , יב) , כן עולל למו מכאוב גדול שלא יוכלו לדַמות אליו שום מכאוב. כי רבות אנחותי ולבי דוי - בנוהג שבעולם , אדם כואב באחד מאיבריו אין שאר אברים מרגישים וכואבים כל כך; אבל כשהלב דוה - כל הגוף דוה , ואין כאב ככאב הלב וכשבר רוח (ראה יש' סה , יד).