מאגר הכתר איכה פרק ב עם פירוש ר' יוסף כספי

פרק ב
(א) איכה יעיב - מטעם 'עב' וענן וחשך , כטעם "והחשכתי לארץ ביום צר" (עמ' ח , ט). ארץ - נכון בעברי ובהגיון כמו שהיה נכון אם אמר 'לארץ'. והנה תפארת ישראל היתה גבוהה , עד שמים הגיע (ע"פ דה"ב כח , ט) , להפלגה. גם ידוע ליודעים שתוף 'שמים'. ולא זכר - יי' יתברך - ברצונו , לא שקרה לו שכחה כמקרה בני האדם , וחלילה! ואולי לא היה זה כמו זה: "ולא זכר שר המשקים" (בר' מ , כג). וקרא בית המקדש בפרט 'הדום רגליו' , ואם כן הוא כל ירושלם , גם כל ארץ ישראל , גם כל הארץ שבעולם; והכל אמת מצדדים , וזכור זה והקש על זה. (ב) הגיע לארץ - כי המבצרים הם גבוהים עד שמים , כטעם "ערים גדולות ובצורות בשמים" (דב' ט , א); וכן נאמר "עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות" (דב' כח , נב) , וכן "עד רדתה" (דב' כ , כ). (ג) קרן - כפשוטו , וכן "רמה קרני" (ש"א ב , א) , כי זה עניין משל ודמיון. ימינו - כנוי לישראל , גם לשֵם להפלגה; וכן השיב - רמז לישראל גם ליי' , כי הכל כוון ירמיהו בכאן , כי "משפטי יי' אמת צדקו יחדיו" (תה' יט , י). ויבער - היותר נאות אצלי שזה 'יוצא' , והוא רמז ליי'. ודִמה החרבן לאש בוערת , ויותר מופלג: אש להבה , שהיא יותר אוכלת סביב מאש גחלים. (ד) דרך - גם זה רמז ליי' , כי הוא הפועל הראש והראשון לכל מעשה ועושה; וזה יותר מופלג מן "השיב אחור ימינו" (לעיל , ג) , כי שם העדר עֵזר , ופה מציאות נגוד. מחמדי עין - כטעם "מחמד עיניך" (יח' כד , טז). (ה) ויֶרב - בשלש נקודות תחת היו"ד , והוא מ'הפעיל' כמו 'וַיַּרְבֶּה'. (ו) ויחמוס כגן סוכו (בנוסחנו: שׂכו) - כבר הודעתיך הפלגת לשון העברי; ולא אל חנם נקרא 'לשון הקודש' ו'יקר' , כי אין כמוהו בדיוק ודקדוק. והנה סוג שמוש ההעדר יש תחתיו מינים לאין מספר , וכל אחד בעניין מיוחד. ולכן 'חמס' הוא תחת סוג העדר מציאות הדבר , ולכן נאמר "חמסו תורתי" (צפ' ג , ד) , ואמרו החכמים: חומס האמת. ולא נוכל אנחנו לבוא עד תכלית יחוד מין מין בכל העברי , רק נבוא בקצתם , כל שכן שנעמוד על הכלל. ולכן הכוונה בזה העדר מציאות המקדש , ובפרט מקום לפני לפנים ששם נועד יי' , כמו שכתוב "ונועדתי לך שם" (שמ' כה , כב). ומבואר (שם , כ - כב) כי שם הכרובים סוככים , ולכן אמר על זה סוכו ומועדו. ויי' העדירוֹ , כי נבוכד נצר השחיתו. ואולם דמיון כגן - כאלו היה סוכת קוצים ושומרי גנות , שהם בתכלית הפחיתוּת , והפועלים הורסים אותם אחר שעבר הקיץ. מועד - מועדי יי' , והם החגים , ואחד מהם שבת , כמו שמפורש בתורה (וי' כג , ב - ג). מלך וכהן - כי הם שני הכתרים. ונכון היה כי הקדים בסדר מלך , ואם גם היה נכון אם אמר 'כהן ומלך'. (ז) זנח - גם זה כטעם "ולא זכר הדום רגליו" (לעיל , א). ארמנותיה - כנוי למקדש , גם לציון בכלל. הכל היה , והכל נכון בלשון. נתנו - האויב , כי הוא שם כלל , אם סוג אם מין. והטעם: על רוב שמחתם. כיום מועד - הוא עת שמחת בית השואבה , ובכלל כן בכל קבוץ ביום חג. (ח) חשב יי' - הטעם: שָׂם מחשבתו לעשות זה הפעל. נטה קו - אע"פ שבא סתם ובמוחלט , הטעם: "קו תוהו" (יש' לד , יא) ביחוד , ורבים כן בתורה ובנביאים. וזכור זה והקש ותמצא סודות. חיל - הוא סביב החומה מחוץ. (ט) אבד ושבר - מבנין 'הדגוש' - לחוזק האִבוד והשברון; והקש על זה בכל העברי. ואין קושיא כי תמצא בכמה מקומות לשון פעל 'קל' על תאר שהוא בלי ספק בתכלית החזק , כמו שקדם: "לשבור בחורי" (א , טו) , וכן "וישראל אהב את יוסף" (בר' לז , ג) , כי הבקי בהגיון ידע כי זכירת החלוש אינו מכריח שלילת החזק. גם ידע שכל קניין הוא עניין , וזה ידוע ליודעים לדבר. וכבר הארכתי על זה במקום אחר , והמצאתי למה היו הבניינים ארבעה סוגים , ודי בזה בכאן. מלכה ושריה - כל שכן יתר העם. אין תורה - זהו היותר רע , כל שכן לגולים , כי אם יש תורה יש קמח (ראה משנה אבות ג , ז). וגם הטעם הזה , לפי שהמלכים והשרים נהוג שימצא אצלם מורים להם הדרך ילכו בה בכל מעשיהם , כמו שמבואר בספרי הנביאים. וכן גם נביאיה , כי בהיותם בגלות וצרה לא ימצאו חזון מיי' , כמו שמבואר. (י) זקני - שדרכם לשבת על כסאות , גם בשערים , במקום גבוה. הורידו לארץ ראשן - כמשמעו , כטעם "ויקוד ארצה" (שמ' לד , ח). והראש הוא גבוה לנכח המקיף , והאדם המתמרמר ישפילהו ויגיעהו עד עפר , כמו שנראה תמיד. בתולות ירושלם - הֵפך דרך הבתולות לסלסל ראשן. (יא) בדמעות - הם סבה פועלת לכלוי העינים ואבודם. כבדי - יזכור הִשָחֵת האברים החיצונים והפנימים , וכן יקרה לכל אדם סובל תוגות; וזה מדבר גם על עצמו גם על כלל ישראל. בעטף - כטעם "עלי נפשי תתעטף" (צירוף של יונה ב , ח ותה' מב , ז). ולשון 'עטוף' עניין סוג הוא , התחבר והתדבק הדבר חלקיו זה עם זה , ולכן נאמר זה הלשון על המתמרמר ביגונו שיגיעהו בהכרח פלצות , וכל שכן אם יש רעב וקור; וכן יאמר אחר זה "בהתעטפם כחלל" (להלן , יב). ואחר שבארנו הוראת לשון 'עטוף' וסוג עניינו , הנה בארנו מה שאמרו רבותינו ז"ל הקדושים (ראה ר"ה יז , ב) , שלא נעלם מהם דבר אמת , שהקדוש ברוך הוא מתעטף בטלית. וזה אמת מכמה פנים , וכמו זה הלשון אמר הפילוסוף , שהשכל הנפרד מתעטף קצתו עם קצתו. אמנם ביאור זה יותר אין זה מקומו. (יב) לאמותם יאמרו - ה"עולל" וה"יונק" שזכר (לעיל , יא). כחלל - המוכה מכת חרב. (יג) אעידך - מטעם 'עֵד' ו'עדוּת' , וכמה מיני עדיות נכונים בכאן. וטעם ואנחמך - כי אֵבל רבים חצי נחמה. ירפא - מטעם "רפא (בנוסחנו: רְפָה) שבריה" (תה' ס , ד) , וזה רפואה ממלאכת היד; וראוי לרופאים האלה שידביקו חלקי העצם הנשבר , ואם פרוד השבר הוא רחב כמו הים , מי ידביקם? (יד) נביאיך - נביאי השקר כחנניה וצדקיה , כמו שמפורש בירמיהו (ראה יר' כח ומ"א כב , יא). וזה היה סבה גדולה בחרבן בית ראשון. (טו) הזאת העיר - נכון זה כמו אם כתב 'ויאמרו הזאת העיר'. כלילת יופי - כל שרש 'כלל' מטעם 'כל' ו'כללות'. (יז) בצע - מסוג עניין 'כִּלה והשלים'. (יח) צעק לבם - כנוי לאנשי בת ציון ויהודה. ואמר ירמיהו אל החומה שתוריד דמעה - וכל זה מליצת שיר , כמו שנהג בכל זה הספר. גם דרך השיר לדבר פעם לנסתר פעם לנכח , וכל ספר תלים בזה הדרך. פוגת - שם מוכרת , כמו "שְנַת" (תה' קלב , ד) , ורבים כן בעברי. תדום - לנקבה נסתרת , היא בת עינך. (יט) רני - סוג לשמחה (ראה זכ' ב , יד) ולתוגה , ופה לתוגה. (כ) למי - הטעם: למי זולתי. טפוחים - מטעם 'טפח' , כמנהג הנשים עם ילדיהן. אם יהרג - על יד נבוכדנצר. ואין ספק שנביאים מתו שם , ואם נמלטו ירמיה וברוך , כי היו היותר מעולים. וכבר ביאר המורה שתוף 'נביא' (מו"נ ב , לה). כהן ונביא - זה שני כתרים , רוצה לומר: כתר כהונה וכתר תורה; ולפנים אמר "מלך וכהן" (לעיל , ו) , שהם כתר מלכות וכתר כהונה. (כא) חוצות - 'בחוצות'. נער וזקן - שמנהג כל אחד משני אלה לשכב על מטה רפה. טבחת - כצאן לטבח. (כב) תקרא - ספור מה שהיה אז בעת החרבן , כי קרא יי' לכל האויבים שיֵאספו ויבואו להשחית ירושלם והעם. וטעם כיום מועד - כי אז יֵאספו כל ישראל וזולתם לחוג ולמכור. ופירוש מגורי מסביב - הגרים סביבי , כי כל ערים הגרים סביבֵי ירושלם גם הם נהפכו למשחית. אויבי - הטעם: סוג ומין.