מאגר הכתר איכה פרק ג עם פירוש ר' יוסף כספי

פרק ג
(א) אני הגבר - הכונה בזה , כי ירמיהו מדבר זה גם על עצמו בפרט , גם על כלל עמינו. וכנוי עברתו - לאויב וליי' , כל אחד כפי הראוי לו; כי האויב - הוא נבוכד נצר - היה שלוח מאת יי' , עד שקראו "עבדי" (יר' כה , ט ועוד). וידוע כי גבר עִקָרוֹ מטעם 'גבור' , ולכן הֶפכוֹ: ראה עני. וטעם שבט עברתו - כי המוּסר הוא בשבט , כאמרו "ומת תחת השבט" (ראה שמ' כא , כ); גם כתוב "ושבט עברתו יכלה" (מש' כב , ח) על דרך "בשבט יודש" (ראה יש' כח , כז). (ב) וכן נהג ויולך - רמז לאויב , והראש ליי' יתברך. וטעם ולא אור אחר חשך - כמו "בנים סכלים המה ולא נבונים המה" (יר' ד , כב). (ג) ישוב - כפילת תנועתו עלי. (ה) ויקף - הקף חומת ראש ותלאה. (ו) ... כמתי עולם - הטעם: המתים בעולם הזה , שהם יושמו בקבר מכוסים בעפר. (ח) נחשתי - כטעם "לנחושתים הוגשו" (ש"ב ג , לד) , והם הכבלים. (י) דוב אורב הוא לי - נכון מטעם 'הוא הוא' , כמו שהיה נכון אם אמר 'כדוב' , 'כארי' , מטעם הדומה לו. ומאילו השני מינים לאין מספר בספר משלי. (יא) סורר - מטעם "כפרה סוררה" (הו' ד , טז). והוא אם פֹּעל עבר , ואין כאן חסרון כלל , או הוא שֵם נגזר וחסר מלת המציאות , וטעמו: 'היה סורר'. ויפשחני - מטעם בקיעה , וכן תרגום "וישסף שמואל" (ש"א טו , לג): "ופשח" (ת"י). וידוע כי העברי והארמי והערבי מיסוד אחד. (יג) בני אשפתו - קרא החצים , עם היותם רבים בבטן האשפה , 'בנים' , כמו הילדים בבטן האשה. וידוע מיני השתוף. (יד) לכל עמי - זה הפלגה. כי אף קצת עמנו היו מלעיגים על המלך והגדולים כי נפלו תחת נבוכד נצר , כל שכן כי ירמיהו היה שחוק לישראל כשהיה מוכיחם , כמו שאמר הוא בספרו בפירוש (יר' כ , ז). וכבר הודעתיך (לעיל , א) כי רוב זה על ירמיהו עצמו , ולכן אמר: "אני הגבר" (שם) , ואף גם על כלל ישראל. (טו) במרורים - אין הבי"ת נוספת כמו שאמר אבן עזרא , אך נכונה מאד בעניין זה בעברי ובהגיון. (טז) ויגרס - חפיפה חזקה , וכן "גרסה נפשי לתאבה" (תה' קיט , כ) , ומזה נאמר 'גירסא' (ראה שבת כא , ב ועוד). הכפישני - אין לו חבר במה שנמצא בידינו מן העברי , ורבים כן; ויפורש כפי הראוי מטעם חפיפה או הדומה לו. (יז) ותזנח - רמז אל נפשי. וטעם משלום - מעניין אחד ממיני המ"ם , או 'מן' שזכר ארסטו בתחילת 'השמע' וגם ב'ספר ההטעאה'. וכבר הארכתי על זה במקום אחר. (יח) נצחי - כחי , שהייתי מקוה לנצח. (יט) ומרודי - פירשתיו (איכה א , ז). (כ) זכור תזכור - רמז גם לנפשו , כלומר: תזכור נפשי תמיד זאת המארה , על כן תִשַח ותכָּנע עלי; כטעם "עלי נפשי תשתוחח" (תה' מב , ז). (כא) זאת - רמז לבא אחר זה , והוא "חסדי יי'" (פס' כב). (כב) תמנו - למדברים בעדם; כי ירמיהו מדבר בעדו ובעד כל קהל ישראל , כמו שאמרתי (לעיל , א). וזהו כאלו אמר: חסדי יי' הוא כי לא תמנו. (כג) חדשים - חסדים חדשים. וטעם לבקרים - בכל בקר. (כו) טוב ויחיל ודומם - נכון זה בעברי ובהגיון כמו שאמר 'טוב שיחיל'; וכן קדם לנו באמרו "וישיבו" (איכה א , יט). ויחיל ודומם - כמו "דום ליי' והתחולל לו" (תה' לז , ז). ושרש הכל 'חיל' , מטעם "ויחל עוד שבעת ימים" (בר' ח , י); "על כן לא יחיל טובו" (איוב כ , כא). (כז) כי ישא עול בנעוריו - הֵפך עמינו , כי לא נסו לשאת עול מלכות אשור וזולתו , ועל כן מאנו לשמוע בעצת ירמיהו שישאוהו בקום נבוכד נצר (יר' כז , יב ועוד). והפליג לומר: לגבר , כי עם היותו גבור ואמיץ כח (ע"פ יש' מ , כו) , טוב לו שישא עול מי שהוא יותר גבור וחזק ממנו. ואע"פ שזה מוסר כולל , עקר כונתו על עמינו , לכן אמר עליו בפרט. (כח) ישב בדד וכו' - כלומר: עתה , כי חרבה ירושלם. נטל - בעניין שתוף 'נשא' , וענין הכל: מֵרים. והטעם , שהשם הרים העול על צוארו. (כט) יתן בעפר פיהו - כטעם "הורידו לארץ ראשן" (איכה ב , י). אולי יש תקוה - מבואר שזאת הגזרה בעלת צד האפשר. (ל) יתן למכהו לחי - שלא ימאן לסבול מכות האויב , אחר שכן רצה יי' , ואין לנו לעשות , רק רצונו של הקדוש ברוך הוא; ובזה חטאו עמינו אז כמו שהוכיחם ירמיהו (ראה יר' כז). (לב) ורִחַם - הטעם: עוד ירחם. (לג) מלבו - כרצונו לבד , מבלי סבה מניעה; וכן "כי לא מלבי" (במ' טז , כח). ומלת ויגה - מטעם "הוגה" (לעיל , לב) , כי שרש הכל 'יגה' , מעניין 'תוגה'; והיה ראוי: 'יְיַגֶּה'. והכונה בזה לומר , כי אנו בני אדם הם הסבה כי יי' יענה אותנו , כטעם "עונותיכם הטו אלה" (יר' ה , כה). וכל ספרי הקודש מלאים מזה המונח , וכן הוא האמת. וזה העניין נמשך עד אמרו "מה יתאונן" , "נחפשה" וכו' (להלן , לט - מ) , כי "לדכא תחת רגליו כל אסירי ארץ" (להלן , לד) נמשך בטעם עם ויגה בני איש , כי זה מין גדול מן הענוי והיגון שיגיע לבני אדם. והנה מלת לא משרתת לכל , כאלו אמר ירמיהו: דע כי יי' מלבו לא יענה ולא יְיַגה בני איש לדכא תחת רגליו כל אסירי ארץ. וכבר הודעתיך (ראה יש' כח , כז) כי מלה אחת שוללת תוכל לשרת למאה ואלף. (לה-לו) ואולם אמרו להטות משפט גבר נגד פני עליון , אע"פ שיתכן כי גם מלת "לא" (לעיל , לג) תשרת לזה , הנה יותר נאות אצלי שאין כונת ירמיה כן , רק זאת גזירה מחייבת. כי נגד , אע"פ שעניינו הכולל כמו 'מול' ו'נכח' , הנה זה כולל פעם לקרוב ופעם לריחוק , ומה שהוא כריחוק , כאמרו "ותשב לה מנגד הרחק" (בר' כא , טז) , וכן "ואתה תעמוד מנגד" (ש"ב יח , יג); וזה כאלו אמר , כי זה הפעל רחוק הוא מן יי'; כמו שיכפול אחר כן ויאמר: לעות אדם בריבו יי' לא ראה - כטעם "והבט אל עמל לא תוכל" (חב' א , יג). ובכל זה הערות יקרות , ואין ביאורה מכַּוָנַת זה הספר , והכל 'אוצר יי'' יבא. (לז-לח) מי זה אמר ותהי - זה מליצת שיר , כאלו היה ירמיהו מסופק ושואל: מי הפועל לזאת הרעה הבאה על עמינו , אחר שיי' לא צוה ו"לא ראה" (לעיל , לו) ו"לא מלבו" (לעיל , לג) , וגם זה 'נגד פניו' הרחק מאד (ראה לעיל , לה ופירושו שם)?! כמו שיוסיף עוד ביאור ואמר: מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. והתשובה: "מה יתאונן" וכו' (להלן , לט) , "נחפשה דרכינו" (להלן , מ) וכו'. (לט-מ) וטעם שתוף מה ידוע בעברי: פעם הוא לרבוי , כמו "מה רב טובך" (תה' לא , כ) , ופעם הוא להורות על עצמות הדבר שהוא סבתו; וזה לפי ההגיון , עד שהתבאר ב'ספר המופת' כי 'מה' ו'למה' בעניין זה הוא אחד , וכל זה יחד נכון ואמת בעניין זה. ותאר האדם בכאן בתאר חי , אשר ידוע גדרו שהוא נזון מרגיש , כי אינו שכל נפרד. גם הפליג , כי עם היותו מתואר בגבר - הוא בעל חטאים , כי אינו שכל בפעל תמיד. ואמר ירמיהו כמשיא עצה לו ולעמו: נחפשה דרכינו וכו'. (מא-מב) ואמרו נשא לבבינו אל כפים - כטעם "על כפים ישאונך" (תה' צא , יב). וזה הפלגת מליצת שיר; וזה , להיות הלב עקוב מכל (ע"פ יר' יז , ט) , כי הוא בתכלית ההסתר , לכן צונו שנוציאהו לחוץ ושנרימהו בכפינו אל יי' יתברך עד שמים , ונראהו לו - אם בו רע ונגע. ולכן אמר ירמיה: אבל אנחנו לא כן עשינו , אבל חשבנו להסתיר לבבינו ורעיונינו ממנו יתברך , על כן באה אלינו כל הצרה הזאת (ע"פ בר' מב , כא); וזה אמרו: נחנו פשענו וכו'. (מג-מד) סכותה באף - זה הפך "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב" (יש' ד , ו) , וכן סכותה בענן לך. (מז) השאת - השואה. (מט-נ) ולא תדמה - הוא העדר תנועה , וידוע כי התנועה סוג. מאין הפוגות - כמו "אל תתני פוגת לך" (איכה ב , יח) , כלומר: לא תנוח עיני מלבכות עד שישקיף יי' משמים , ששם מעוֹנו , ויראה את עניי. (נא) עוללה - כטעם "ועולל למו" (איכה א , כב); והוא מסוג עניין 'פעל' ו'עשה' , כלומר: פעלה בכי. וטעם לנפשי - לעצמי , כי כן רבים לאין מספר , וכן בלשון ערבי 'נפסה'. וטעם מכל - יותר , כמו שיש רבים. וטעם בנות עירי - כי הנשים דרכן לבכות מאד. (נב) חנם - דבק עם אויבי , כלומר: שלא בטענה , כי לא גמלתים רעה. (נג) וידו - שרשו 'ידה' , והשלם: יְיַדּוּ. וטעמו: וישליכו אבנים לרגום אותי אחר שהפילוני בתוך הבור. (נד) צפו מים - מטעם "אשר הציף" (דב' יא , ד). (נו) שמעת וכו' - בשרם ירמיהו , כי עוד ישיב יי' את שבותם , וזה בשוב בית שני. לרוחתי - מטעם "כי היתה הרוחה" (שמ' ח , יא). והלמ"ד בכאן לתכלית הדבר , ואין כן למ"ד לשועתי , וכל זה מבואר בעצמו. (נט) עותתי - כנוי הפעול , והטעם: מה שהיו אויבי מעוותים דיני או נתיבותי; לכן שפוט אתה יי' משפטי. (ס-סא) נקמתם - כנוי לאויבים , והוא כנוי הפועל , וכן חרפתם. (סב) והגיונם - אין זה על 'מלאכת ההגיון' אשר יסד ארסטו; וכן 'ומנעו בניכם מן ההגיון' אשר אמרו רבותינו ז"ל (ברכות כח , ב) , וכבר ביארנו (יש' ג , טז) שהוא שיחת הילדים שגִנו רבותינו הקדושים. וכבר האריך על זה אפלטון בהנהגת הבנים והילדים. (סג) מנגינתם - העניין אחד אם שיהיה שֵם דמיון ראשון או שם נגזר. (סה) מגנת לב - משרש 'גנן' , והוא עניין כסוי; וידוע כי כסוי הלב הוא חולי רע. תאלתך - עניין אלה וקללה , והתי"ו נוסף , כמו "תאנתה" (יר' ב , כד). (סו) שמי יי' - נכון כמו שנכון אם אמר 'שמיך'. ורבים כן בכתבי הקודש.