מאגר הכתר איכה פרק ג עם פירוש ר' יוסף קרא - נוסח שני

פרק ג
[א] אֲנִ֤י הַגֶּ֙בֶר֙ רָאָ֣ה עֳנִ֔י בְּשֵׁ֖בֶט עֶבְרָתֽוֹ: ס
[ב] אוֹתִ֥י נָהַ֛ג וַיֹּלַ֖ךְ חֹ֥שֶׁךְ וְלֹא־אֽוֹר: ס
[ג] אַ֣ךְ בִּ֥י יָשֻׁ֛ב יַהֲפֹ֥ךְ יָד֖וֹ כָּל־הַיּֽוֹם: ס
[ד] בִּלָּ֤ה בְשָׂרִי֙ וְעוֹרִ֔י שִׁבַּ֖ר עַצְמוֹתָֽי: ס
[ה] בָּנָ֥ה עָלַ֛י וַיַּקַּ֖ף רֹ֥אשׁ וּתְלָאָֽה: ס
[ו] בְּמַחֲשַׁכִּ֥ים הוֹשִׁיבַ֖נִי כְּמֵתֵ֥י עוֹלָֽם: ס
[ז] גָּדַ֧ר בַּעֲדִ֛י וְלֹ֥א אֵצֵ֖א הִכְבִּ֥יד נְחָשְׁתִּֽי: ס
[ח] גַּ֣ם כִּ֤י אֶזְעַק֙ וַאֲשַׁוֵּ֔עַ שָׂתַ֖ם תְּפִלָּתִֽי: ס
[ט] גָּדַ֤ר דְּרָכַי֙ בְּגָזִ֔ית נְתִיבֹתַ֖י עִוָּֽה: ס
[י] דֹּ֣ב אֹרֵ֥ב הוּא֙ לִ֔י אֲרִ֖יה אֲרִ֖י בְּמִסְתָּרִֽים: ס
[יא] דְּרָכַ֥י סוֹרֵ֛ר וַֽיְפַשְּׁחֵ֖נִי שָׂמַ֥נִי שֹׁמֵֽם: ס
[יב] דָּרַ֤ךְ קַשְׁתּוֹ֙ וַיַּצִּיבֵ֔נִי כַּמַּטָּרָ֖א לַחֵֽץ: ס
[יג] הֵבִיא֙ בְּכִלְיֹתָ֔י בְּנֵ֖י אַשְׁפָּתֽוֹ: ס
[יד] הָיִ֤יתִי שְּׂחֹק֙ לְכָל־עַמִּ֔י נְגִינָתָ֖ם כָּל־הַיּֽוֹם: ס
[טו] הִשְׂבִּיעַ֥נִי בַמְּרוֹרִ֖ים הִרְוַ֥נִי לַעֲנָֽה: ס
[טז] וַיַּגְרֵ֤ס בֶּֽחָצָץ֙ שִׁנָּ֔י הִכְפִּישַׁ֖נִי בָּאֵֽפֶר: ס
[יז] וַתִּזְנַ֧ח מִשָּׁל֛וֹם נַפְשִׁ֖י נָשִׁ֥יתִי טוֹבָֽה: ס
[יח] וָאֹמַר֙ אָבַ֣ד נִצְחִ֔י וְתוֹחַלְתִּ֖י מֵיְהוָֽה: ס
[יט] זְכָר־עָנְיִ֥י וּמְרוּדִ֖י לַעֲנָ֥ה וָרֹֽאשׁ: ס
[כ] זָכ֣וֹר תִּזְכּ֔וֹר וְתָשֹׁ֥יחַ וְתָשׁ֥וֹחַ עָלַ֖י נַפְשִֽׁי: ס
[כא] זֹ֛את אָשִׁ֥יב אֶל־לִבִּ֖י עַל־כֵּ֥ן אוֹחִֽיל: ס
[כב] חַֽסְדֵ֤י יְהוָה֙ כִּ֣י לֹא־תָ֔מְנוּ כִּ֥י לֹא־כָל֖וּ רַחֲמָֽיו: ס
[כג] חֲדָשִׁים֙ לַבְּקָרִ֔ים רַבָּ֖ה אֱמוּנָתֶֽךָ: ס
[כד] חֶלְקִ֤י יְהוָה֙ אָמְרָ֣ה נַפְשִׁ֔י עַל־כֵּ֖ן אוֹחִ֥יל לֽוֹ: ס
[כה] ט֤וֹב יְהוָה֙ לְקֹוָ֔ו לְנֶ֖פֶשׁ תִּדְרְשֶֽׁנּוּ: ס
[כו] ט֤וֹב וְיָחִיל֙ וְדוּמָ֔ם לִתְשׁוּעַ֖ת יְהוָֽה: ס
[כז] ט֣וֹב לַגֶּ֔בֶר כִּֽי־יִשָּׂ֥א עֹ֖ל בִּנְעוּרָֽיו: ס
[כח] יֵשֵׁ֤ב בָּדָד֙ וְיִדֹּ֔ם כִּ֥י נָטַ֖ל עָלָֽיו: ס
[כט] יִתֵּ֤ן בֶּֽעָפָר֙ פִּ֔יהוּ אוּלַ֖י יֵ֥שׁ תִּקְוָֽה: ס
[ל] יִתֵּ֧ן לְמַכֵּ֛הוּ לֶ֖חִי יִשְׂבַּ֥ע בְּחֶרְפָּֽה: ס
[לא] כִּ֣י לֹ֥א יִזְנַ֛ח לְעוֹלָ֖ם אֲדנָֽי: ס
[לב] כִּ֣י אִם־הוֹגָ֔ה וְרִחַ֖ם כְּרֹ֥ב חֲסָדָֽיו: ס
[לג] כִּ֣י לֹ֤א עִנָּה֙ מִלִּבּ֔וֹ וַיַּגֶּ֖ה בְּנֵי־אִֽישׁ: ס
[לד] לְדַכֵּא֙ תַּ֣חַת רַגְלָ֔יו כֹּ֖ל אֲסִ֥ירֵי אָֽרֶץ: ס
[לה] לְהַטּוֹת֙ מִשְׁפַּט־גָּ֔בֶר נֶ֖גֶד פְּנֵ֥י עֶלְיֽוֹן: ס
[לו] לְעַוֵּ֤ת אָדָם֙ בְּרִיב֔וֹ אֲדנָ֖י לֹ֥א רָאָֽה: ס
[לז] מִ֣י זֶ֤ה אָמַר֙ וַתֶּ֔הִי אֲדנָ֖י לֹ֥א צִוָּֽה: ס
[לח] מִפִּ֤י עֶלְיוֹן֙ לֹ֣א תֵצֵ֔א הָרָע֖וֹת וְהַטּֽוֹב: ס
[לט] מַה־יִּתְאוֹנֵן֙ אָדָ֣ם חָ֔י גֶּ֖בֶר עַל־חֲטָאָֽו חֲטָאָֽיו: ס
[מ] נַחְפְּשָׂ֤ה דְרָכֵ֙ינוּ֙ וְֽנַחְקֹ֔רָה וְנָשׁ֖וּבָה עַד־יְהוָֽה: ס
[מא] נִשָּׂ֤א לְבָבֵ֙נוּ֙ אֶל־כַּפָּ֔יִם אֶל־אֵ֖ל בַּשָּׁמָֽיִם: ס
[מב] נַ֤חְנוּ פָשַׁ֙עְנוּ֙ וּמָרִ֔ינוּ אַתָּ֖ה לֹ֥א סָלָֽחְתָּ: ס
[מג] סַכּ֤וֹתָה בָאַף֙ וַֽתִּרְדְּפֵ֔נוּ הָרַ֖גְתָּ לֹ֥א חָמָֽלְתָּ: ס
[מד] סַכּ֤וֹתָה בֶֽעָנָן֙ לָ֔ךְ מֵעֲב֖וֹר תְּפִלָּֽה: ס
[מה] סְחִ֧י וּמָא֛וֹס תְּשִׂימֵ֖נוּ בְּקֶ֥רֶב הָעַמִּֽים: ס
[מו] פָּצ֥וּ עָלֵ֛ינוּ פִּיהֶ֖ם כָּל־אֹיְבֵֽינוּ: ס
[מז] פַּ֧חַד וָפַ֛חַת הָ֥יָה לָ֖נוּ הַשֵּׁ֥את וְהַשָּֽׁבֶר: ס
[מח] פַּלְגֵי־מַ֙יִם֙ תֵּרַ֣ד עֵינִ֔י עַל־שֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּֽי: ס
[מט] עֵינִ֧י נִגְּרָ֛ה וְלֹ֥א תִדְמֶ֖ה מֵאֵ֥ין הֲפֻגֽוֹת: ס
[נ] עַד־יַשְׁקִ֣יף וְיֵ֔רֶא יְהוָ֖ה מִשָּׁמָֽיִם: ס
[נא] עֵינִי֙ עוֹלְלָ֣ה לְנַפְשִׁ֔י מִכֹּ֖ל בְּנ֥וֹת עִירִֽי: ס
[נב] צ֥וֹד צָד֛וּנִי כַּצִּפּ֖וֹר אֹיְבַ֥י חִנָּֽם: ס
[נג] צָמְת֤וּ בַבּוֹר֙ חַיָּ֔י וַיַּדּוּ־אֶ֖בֶן בִּֽי: ס
[נד] צָפוּ־מַ֥יִם עַל־רֹאשִׁ֖י אָמַ֥רְתִּי נִגְזָֽרְתִּי: ס
[נה] קָרָ֤אתִי שִׁמְךָ֙ יְהוָ֔ה מִבּ֖וֹר תַּחְתִּיּֽוֹת: ס
[נו] קוֹלִ֖י שָׁמָ֑עְתָּ אַל־תַּעְלֵ֧ם אָזְנְךָ֛ לְרַוְחָתִ֖י לְשַׁוְעָתִֽי: ס
[נז] קָרַ֙בְתָּ֙ בְּי֣וֹם אֶקְרָאֶ֔ךָּ אָמַ֖רְתָּ אַל־תִּירָֽא: ס
[נח] רַ֧בְתָּ אֲדנָ֛י רִיבֵ֥י נַפְשִׁ֖י גָּאַ֥לְתָּ חַיָּֽי: ס
[נט] רָאִ֤יתָה יְהוָה֙ עַוָּ֣תָתִ֔י שָׁפְטָ֖ה מִשְׁפָּטִֽי: ס
[ס] רָאִ֙יתָה֙ כָּל־נִקְמָתָ֔ם כָּל־מַחְשְׁבֹתָ֖ם לִֽי: ס
[סא] שָׁמַ֤עְתָּ חֶרְפָּתָם֙ יְהוָ֔ה כָּל־מַחְשְׁבֹתָ֖ם עָלָֽי: ס
[סב] שִׂפְתֵ֤י קָמַי֙ וְהֶגְיוֹנָ֔ם עָלַ֖י כָּל־הַיּֽוֹם: ס
[סג] שִׁבְתָּ֤ם וְקִֽימָתָם֙ הַבִּ֔יטָה אֲנִ֖י מַנְגִּינָתָֽם: ס
[סד] תָּשִׁ֨יב לָהֶ֥ם גְּמ֛וּל יְהוָ֖ה כְּמַעֲשֵׂ֥ה יְדֵיהֶֽם: ס
[סה] תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ מְגִנַּת־לֵ֔ב תַּאֲלָתְךָ֖ לָהֶֽם: ס
[סו] תִּרְדֹּ֤ף בְּאַף֙ וְתַשְׁמִידֵ֔ם מִתַּ֖חַת שְׁמֵ֥י יְהוָֽה: פ

פרק ג
(א) אני הגבר ראה עני בשבט עברתו - פתרונו: אני הוא הגבר שהוכה בשבט עֶברה , בתוכחות חימה ולא בתוכחות אהבה , בשבט שמשחית עור ובשר ומשבר את העצם , כאשר מפרש למטה "בלה בשרי ועורי שבר עצמותי" (פס , ד) , ולא בשבט אשר ייסר בו איש את בנו (ע"פ משלי יג , כד). אני הגבר ראה עני - 'ייו שוי ציל אום קי גרנט מאל אה באו' (אני הגבר שראה רעה גדולה). כך אמר ירמיה: עלי יכול כל אדם לומר: זה האיש ראה עני בשבט עברתו של הקדוש ברוך הוא - מנביאים שנתנבאו על חורבן הבית , ובכולם לא חרב הבית בימיהם כי אם בימיי. (ב) אותי נהג ויולך חשך ולא אור - לכל חשך שם קץ (ע"פ איוב כח , ג): אין לך ליל שלא תופיע עליו נהרה (ע"פ איוב ג , ד) לסוף אשמורת אחרונה כשיעלה עמוד השחר; אבל אותי נהג ויולך חשך ולא אור. מצרים שגלו , כתוב בהן "מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים" (יח' כט , יג) , וכן כל אומה שגלתה ממקומה - לסוף חזרה; ישראל כמה שנים שגלו ועוד היום הם בגלותם. (ג) אך בי ישוב יהפך ידו כל היום - כל האומות חוטאים ואין לך אומה שהקדוש ברוך הוא פוקד עוונה עליה אלא עלי , הדא הוא דכתיב: אך בי ישוב יהפך ידו כל היום. (ד) בילה בשרי ועורי. בילה - כמו "לבול עץ" (יש' מד , יט). כתחילה זועק על שהוכה בשבט עברה (לעיל , א) וסתם את דבריו ולא פירש מהו שבט עברה , ועכשיו מפרש: זה שבט שמבלה הבשר והעור ומשבר את העצמות. (ה) בנה עלי ויקף ראש ותלאה - מקרא זה מוסב למקרא שלמעלה , שאומר "אותי נהג" (לעיל , ב). שאם תאמר: עדיין יש תקוה בדבר , שאדם שהולך בחשך ומשתקע במבואות אפלים הולך וממשמש עד שיוצא לאור , לכך נאמר: בנה עלי ויקף ראש ותלאה , ופתרונו: אע"פ שאני עצור וכלוא במקום חשך , שאפילו אילו היה פתוח בית הכלא לא אוכל לצאת מפני החשך , עוד בנה עלי בניין והקיפו בחומה סביבותי. ושמא תאמר: יכול אני לדלג ולקפץ עליו ולצאת , לכך נאמר: ראש ותלאה , ופתרונו: הגביה עלי את הביניין למעלה מראשי. ותלאה - פתרונו: והלאה , וכן פירש רבינו סעדיה. ואנשי פתרון פותרין בו (ראה רש"י): בנה עלי ויקף ראש ותלאה - הקיפני מלענה ורוש (ראה להלן , יט) ומתלאה. תלאה - לשון יגיעות ועייפות. (ו) במחשכים הושיבני - ולא באותו מחשך שנאמר בו "אשים מחשך לפניהם לאור" (יש' מב , טז) , אלא כמתים , שמחשך שלהם מחשך עולם. (ז) גדר בעדי ולא אצא הכביד נחשתי - פתרונו: אילו הושיבני במחשכים (ראה לעיל , ו) ולא גדר בעדי , אי איפשר לצאת מפני החשך , על אחת כמה וכמה עכשיו , שבמחשכים הושיבני ועוד גדר בעדי. ולא עוד , אלא אע"פ שגדר בעדי הכביד נחשתי , נחשתים שאני אסור בהם כבדים הם כל כך , שאיני יכול לצאת בהם אפילו אם הייתי יושב לאור יומם ואפילו אם לא גדר בעדי. (ח) ושמא תאמר: עדיין יש לי תקוה שאם אזעק לפניו ימצא לי , שהרי מידתו "מוציא ממסגר אסיר ומבית כלא יושבי חשך" (ראה יש' מב , ז) , ואם אזעק ואשוע ממקום שהושיבני במחשכים וגדר בעדי משם יוציאני לאור , תלמוד לומר: גם כי אזעק ואשוע סתם (בנוסחנו: שתם) תפילתי. (ט) גדר דרכי בגזית - כאילו באבני גזית. במה גדר דרכיי? בנתיבותי שעיוה , שאיני יודע לכוין דרך ישרה שאשוב בה למקומי. חד דהוה פריה בתר תורתיה , פרה בתרה עד דאישתכח יתיב בבבל; חמא יתיה חד בבל וחכים ביה דהוא ירושלמי; אמר ליה: מתי אתית? אמר ליה: יומא דין; אמר ליה: הדא הוא דכתיב: גדר דרכי בגזית נתיבותי עיוה (ראה איכ"ב ג , ט). (י) דוב אורב - פתרונו: אע"פ שהדרך מעוקל ומעוות , שאין אדם יכול לצאת בו לדרך הישרה , דוב אורב הוא לי - שאם אצא חוץ מן הכלא אורב הוא לטרוף אותי כדוב שאורב לטרוף טרף. (יא) דרכי סורר - סך את דרכי בסירים (ע"פ הו' ב , ח) , שאיני יכול למצוא נתיבתי. ויפשחני - פתרונו: ויבקעני , כמו (ראה משנה שביעית ד , ו): אילן שנפשח. (יב) דרך קשתו ויציבני כמטרה (בנוסחנו: כמטרא) לחץ - שכל הרוצה לירות מורה , ועשוי הפקר , כך ישראל הפקר לכל האומות. (יג) הביא בכליותי בני אשפתו - משהקימני למטרה ירה בי חצים והביא בכליותי חצים , בני אשפתו; שאדם מניח חציו באשפה. (יד) הייתי שחוק לכל עמי - דומה שכן פתרונו: לכל עם. (טו) ויגרס בחצץ שיני - פתרונו: וישבר בחצץ שיני , שכשהיו מגלין אותם היו לשים קמחים שלהם בעפר , והעפר נכנס בין שיניהם ושיניהם משתברים. חצץ - הוא חול , כמו "ואחר מלא פיהו חצץ" (מש' כ , יז). הכפישני באפר - שהיו שוכבים על עפר ואפר. (יז) ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה - שאדם שמוליכין אותו בשבי הוא נשׁוי מכל טובה. (יח-יט) ואומר אבד נצחי ותוחלתי מיי'. זכור עניי ומרודי לענה ורוש (בנוסחנו: וראש) - שני מקראות הללו מליצה אחת ופתרון אחד , וכה פתרונם: אע"פ שהייתי יכול לומר: אבדה תקוותי ותוחלתי מיי' כי מה תקוה לאדם שכלוא במקום חשך (ראה לעיל , ו) , ובית הכלא בנוי באבני גזית וגודר בעדו (ראה לעיל , ז , ט) , והוא אסור בנחושתים כבדים (ראה לעיל , ז) ובית הכלא סגור מכל עבריו מסביב (ראה לעיל , ה) שלא ישָמע קולו מבחוץ כשיצעק , ונתיבותיו עיוה מחוץ לבית הכלא (ראה לעיל , ט) , שאפילו אם מקרקר קיר בית הכלא אי איפשר לו לשוב דרך שהלך , ולא עוד אלא ש"דוב אורב הוא לי" (לעיל , י) , ומעתה אבדה תקותי לצאת ועל חנם אצעק ואשוע שהרי סתם תפלתי (ראה לעיל , ח) אע"פ כן לא אחריש מלצעוק ולהתחנן לו ולבקש מלפניו ולומר לו: זכר עוניי ומרודי לענה ורוש. ואומר: אבד נצחי ותוחלתי מיי' - (בלעז , מה שפירש קודם:) 'פורטנט קייא פודרייא אורא דירא צישטא אשפרנצא אישט מא פרדוטא קייא דצישטא יירקלא (אולי צ"ל: צירקלא) דייו מייש (אולי צ"ל: מייט) איישיר פורטנט טזיריי ייו קייו נרייאה פרייאיר אדיו': זכר עניי ומרודי שהוא דומה ללענה ורוש. ומרודי - ירידתי , כמו "ועניים מרודים תביא בית" (יש' נח , ז). (כ) זכור תזכור - אין זו תפילה , אלא שתי תיבות הללו משמשות להבא , וכן פתרונו: יודע אני כי הנה יום בא שתהא זוכר "עניי ומרודי (לעיל , ט) , ועד שיבא אותו הזמן תשוח עלי נפשי. תשוח - פתרונו: תתמקמק , כמו "וישחך בקרבך" (מי' ו , יד). ורבי אלעזר קליר (קרובה לשבת 'זכור' , בפיוט 'אל נא בלשון') מכריע לפתרון זה , שיסד 'בזאת ידעתי כי יש לך לזכור , אבל תשוח נפשי עד זכור תזכור'. (כא-כב) זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל - כשנפשי שחה עלי על אורך גלותי (ראה לעיל , כ) , אשיב זאת אל לבי , על כן אוחיל. מה הדבר שאשיב אל לבי? - חסדי יי' אשר גמלנו. ומה הם החסדים אשר גמלנו? כי לא תמנו - שלא תמנו ולא כָלינו ביד האומות. בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותינו (ע"פ הגדה של פסח): "ארמי אובד אבי" (דב' כו , ה); פרעה - "כל הבן הילוד" (שמ' א , כב); סנחריב - "להשמיד בלבבו ולהכרית" (יש' י , ז); נבוכדנצר; המן - "להשמיד... ולאבד" (אס' ג , יג); ולא תמנו ולא כלינו ביד כולם. ואיזה דבר גרם שלא תמנו בידם? - דבר זה גרם: כי לא כלו רחמיו. (כג) חדשים לבקרים - החסדים שהראנו , שלא תמנו ביד האומות (ראה לעיל , כב) , בכל יום ויום מתחדשים החסדים; שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו , אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו , לולי חסדיך שמצילנו מידם. רבה אמונתך - אמונתך שהיא רבה , שהבטחתנו "אף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם" (וי' כו , מד) , היא שעמדה לאבותינו ולנו (ע"פ הגדה של פסח) , שלא כילונו המלכיות. (כד) חלקי יי' אמרה נפשי - גם מקרא זה מוסב על מקרא האמור למעלה , "זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל" (פס' כא) , ונתינת טעם הוא לו , וכה פתרונו: "על כן אוחיל" להקדוש ברוך הוא , שאני בחרתיו לחלקי להיות לי לאלהים , על כן אוחיל לו שיגאלני מן החשך ומבית כלא ומכובד נחושתים. (כה-כו) טוב יי' לקויו... טוב ויחיל ודומם - זה פתרונו: לפי שהקדוש ברוך הוא טוב לקויו , יחיל האדם ודומם , פתרונו: ויהא מצפה , לתשועת יי'. דומם - פתרונו: ויצפה , כמו "דומו עד הגיענו אליכם" (ש"א יד , ט). (כז) טוב לגבר כי ישא עול מנעוריו (בנוסחנו: בנעוריו) - שאם נשא עול בנעוריו הרי הוא נינוח כשיזקין. אשריו לאדם שפרע כבר כל שטרי חובותיו , שאף על פי שהוא עצב עכשיו , שמח הוא לאחר זמן. (כח) ישב בדד וידום - אין טוב באדם משישב בדד על גזירה שנגזרה עליו. כי נטל עליו - כשהטיל עליו הקדוש ברוך הוא שום גזירה. נטל - לשון השלכה , כמו "ויטל שאול את החנית" (ש"א יח , יא) , וכן "ויטילו את הכלים" (יונה א , ה). אך רבי מנחם בירבי חלבו פירש וידום - לשון מחשבה , וכן פירש: ישב בדד ויחשוב בדברי תורה , והמקום נטל עליו שכר טוב. וידום - לשון מחשבה , כמו "כאשר דמיתי לעשות להם" (במ' לג , נו). (לא-לב) כי לא יזנח לעולם יי' - ועכשיו נותן טעם על כל האמור למעלה: מפני מה "טוב לגבר כי ישא עול מנעוריו" (בנוסחנו: בנעוריו; לעיל , כז) , ואין טוב באדם מש"ישב בדד וידום" (לעיל , כח) על כל מה שהקדוש ברוך הוא מטיל עליו , "יתן בעפר פיהו" (לעיל , כט) , "יתן למכהו לחי" (לעיל , ל)? - כי לא יזנח לעולם יי': אם היום נושא עול האומות , מחר ירצו את עונם , כי כך היא המידה: אם הוגה - אם שיבר אותם , ויחזור וריחם כרוב חסדיו. (לג-לה) כי לא ענה מלבו ויגה בני איש - כי לא מלבו ומרצונו ענה בני איש , ולא הוגה אותם , ואין רצונו ואין חפצו לדכא תחת רגליו כל אסירי ארץ - כל המיוסרין בייסורין. כי לא ענה מלבו מוסב אף על לדכא תחת רגליו. וכה פתרונו: כי לא לבו ולא רצונו לדכא תחת רגליו כל אסירי ארץ - כל נכנעים בעמל וביגיעה , ולא מלבו להטות משפט גבר נגד פני עליון. (לו) לעות אדם בריבו יי' לא ראה - פתרונו: לא בחר; כמו "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה" (דב' יב , יג) , שפתרונו: אשר תבחר , שמן המקרא שאמר אחריו "כי אם אל המקום (בנוסחנו: במקום) אשר יבחר" (שם , יד) , אני למד "אשר תראה" שהוא 'אשר תבחר'. (לז-לח) מי זה אמר ותהי - אם אמר לך אדם שתהיה דבר זה , שישר בעיני המקום "לעות אדם בריבו" (לעיל , לו) ו"לדכא תחת רגליו כל אסירי ארץ" (לעיל , לד) , אל תאמן; לפי שדבר זה יי' לא צוה. ואם לא ציוה , מאין בא להם שנדכאים אסירי ארץ? מאין ייסורין באין לעולם? וכי עולם הפקר הוא , הואיל ויי' לא ציוה? תשובה לדבר: מפי עליון לא תצא הרעות והטוב; אלא משעה שאמר הקדוש ברוך הוא: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב" (דב' ל , טו) , מפי עליון לא תצא הרעות והטוב , אלא מאיליה באה הרעה על עושי הרעה והטובה על עושי הטובה. נמצינו למדין , שהאדם הוא גורם רעה לעצמו וגורם טובה לעצמו. (לט) ומאחר שהעון גורם להביא הרעה על עושי הרעה , כשייסורין באים על האדם אין לו להתאונן על הייסורין ועל מידת פורענות , אלא מה יתאונן אדם חי? גבר על חטאיו , שגרמו לו להביא הרעה אליו. (מ) וכך יתוודה ויאמר: נחפשה דרכינו ונחקורה באיזה עון ייסורין באו עלי , ונשובה עד יי'. (מא) נישא לבבינו אל כפים אל אל בשמים - פתרונו: 'עם כפים' , וכה פתרונו: נישא כפינו עם לבבינו אל אל בשמים; ולא שיפרוש כפיו השמימה ויהא לבו מלא עבירות. הוא שיסד רבי שלמה הבבלי (הפיוט אינו ידוע) 'שוה לכף , שית הקֶרֶב , שלוך שרץ , וטבילה תעל'. (מב) נחנו פשענו ומרינו - נחנו עשינו את שלנו , שאין אדם שלא יחטא , והיה לך לסלוח , שנקראת 'מרבה לסלוח' , דכתיב "אל אלהינו כי ירבה לסלוח" (יש' נה , ז). אלא כל כך הרבינו לחטוא , שאתה לא סלחת; דכתיב "ולא אבה יי' לסלוח" (מ"ב כד , ד). (מג) סכותה באף ותרדפנו - וסכותה פניך באפיך , שהסתרת פניך ממנו. (מה) סחי ומאוס תשימנו - פתרונו: סחי ומאוס אתה משים אותנו בקרב העמים. סחי - פתרונו: טילטול , כמו "ונסחתם מעל האדמה" (דב' כח , סג). (מו) פחד ופחת היה לנו - הנָס מקול הפחד יפול אל הפחת (ע"פ יש' כד , יח); ומה הם הפחד והפחת? הם השאת והשבר. השאת - מגיזרת "שאו ערים" (יש' ו , יא); "שואה ומשואה" (צפ' א , טו). (מט) עיני נגרה ולא תדמה - פתרונו: מזלגת דמעות , כמו "כמים המוגרים ארצה" (בנוסחנו: הנגרים; ש"ב יד , יד). מאין הפוגות - פתרונו: בלי מעצור , כמו "אל תתני פוגת לך" (איכה ב , יח). (נ) עד ישקיף וירא - לא אחדל מלבכות עד שישקיף וירא. (נא) עיני עוללה לנפשי - עונותיי הטו אלה (ע"פ יר' ה , כה). מכל בנות עירי - פתרונו: מכל האומות , שאילמלא עוונותיי האומות לא יכלו לי; שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום אין אומה ולשון שולטת בהם. (נב) צוד צדוני כציפור אויבי חנם - פתרונו: אותם שהיו לי אויבים חנם , שלא פשעתי להם. (נג) צמתו בבור חיי - אין לשון 'צמתו בבור חיי' נופל לומר על אדם שמשליכין אותו בבור שאינה עמוקה , שהוא שיכול לעלות מתוכה , אלא על אדם שמשליכין אותו בבור שהיא עמוקה שאינו יכול לעלות מתוכה. שאותה השלכה , השלכת צמיתות היא לו , שלא יעלה מתוכה לעולם. ואילו צמתו בבור חיי בלבד ולא ידו אבן בי , אי איפשר לי לעלות מתוכה מפני עומקה; אלא אע"פ שהיא עמוקה - וידו אבן בי. (נד-נה) ואילו היה הבור רק ואין בו מים (ע"פ בר' לז , כד) , כדיי הוא מפני עומקו ומפני האבנים שמשליכים על האדם שהוא לתוכו , שיהא נצמת בבור לעולם; אלא אע"פ ש"צמתו בבור חיי וידו אבן בי" (לעיל , נג) , עוד באותו הבור שהשליכוני יש בו מים שצפו על ראשי! אמרתי: נגזרתי - פתרונו: אע"פ שהייתי יכול לומר: אבדה תקוותי נגזרתי לי (ע"פ יח' לז , יא) , מכמה דברים - אחת , שהבור עמוק; שנית , "וידו אבן בי" (לעיל , נג); שלישית , שצפו מים על ראשי , שבזמן שאדם בא במים עד ארכובותיו או עד מתניו עדיין יש תקוה , אבל משהמים צפים על ראשו אז תאבד תקוותו ואומר 'אבדה תקוותי' - אבל אני איני עושה כן , אלא אע"פ שצפו מים על ראשי ואני יכול לומר 'נגזרתי לי' , חס ושלום , לית אנא מובד סברי מבוראי (ראה בר"ת סח , י) , אלא: קראתי שמך יי' מבור תחתיות - מבור העמוק שאני בתוכו , היא בבל; שארץ בבל עמוקה היא. (נו) קולי שמעת - אתה , ששמעת כבר קולי כשנשתעבדנו במצרים , אל תעלם אזנך לרווחתי בגלות בבל. קולי שמעת - רגיל היית לשמוע קולי בכל עת שקראתי; וכשם שהיית שומע קולי בכל צרה שקראתיך , גם עתה אל תעלם אזנך לרווחתי לשוועתי. (נז) קרבת ביום אקראך אמרת אל תירא - בכל עת שהייתי קורא אותך , היית רגיל לקרב אלי ולומר לי: אל תירא , כמו במצרים שקראתיך ועניתני , דכתיב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם" (שמ' ב , כג). (נח) רבת יי' ריבי נפשי גאלת חיי - פתרונו: בכל עת היית רגיל לריב ריבי נפשי. גאלת חיי - כמו במצרים , שנאמר "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים" (שמ' ו , ו). (נט) ראית (בנוסחנו: ראיתה) יי' עוותתי שפטה משפטי - פתרונו: אתה , שראית עיוות שנעשה לי , שפטה משפטי. (סג) שבתם וקימתם הביטה אני מנגינתם - מקרא מסורס הוא זה , וכה פתרונו: הביטה שאני מנגינתם בכל שבתם וקימתם. (סה) תתן להם מגינת לב - פתרונו: שברון לב. תאלתך להם - כמו 'תלאתך' , כלומר: כל תלאות שהבאת עלי תביא להם. וכן תמצא בכל 'אלפא ביתא' , שחוזר על האומות לסיים בהם ואומר: כשם שעשית לי כן עשה להם.