מאגר הכתר איכה פרק ד עם פירוש ר' יוסף כספי

פרק ד
(א) איכה יועם זהב - מטעם "ארזים לא עממוהו" (יח' לא , ח) , כי שרשו 'עמם' , על משקל 'יסב' ו'סבב'; והכסוי והכהוי תחת סוג אחד. וקרא בני ציון 'זהב' ו'כתם טוב' ו'אבני קודש'. (ב) המסולאים - הנערכים. (ג-ד) גם תנין - ראֵה הפלגת אכזריות שהגיע לבנות ירושלים לחוזק צרתם , כי לא רצו להניק ילדיהן עד שדבק לשון יונק אל חכו; ולכן היה להן אכזריות יותר גדול מבעלי חיים הצבועים , כי אף בנות התנין - כטעם "כפיר ותנין" (תה' צא , יג) - חלצו שדיהן , הניקו (בנוסחנו: היניקו) גוריהן. וטעם חלצו - לפי שהשַד נסתר ונטמן לִפנים עד שימשך ויצא לחוץ. והנה כתב החכם אבן קמחי (רד"ק , שרשים) בשרש 'תנן' בשם רבותינו ז"ל (איכ"ר ד , ו; תנח' בחוקותי ג) עניין אמרוֹ גם תנין חלצו שד , וכדאי הם לסמוך עליהם. עוללים - גדולים מן היונקים; ונקראו כן מצד היותם פועלים פועל - מה , כמו שנקראו 'נערים' מצד היותם מתנערים תמיד. והפליג לומר על העוללים: שאלו לחם. (ה) תולע - "תולעת שני" (שמ' כח , ו). (ו) עון - בכל מקום מטעם 'עות'; וכן "גדול עוני מנשוא" (בר' ד , יג); "כי לא שלם עון האמרי" (בר' טו , טז). אך העונש הוא העלול מן העון , ומצד זה טעו המפרשים (הנזכרים בדברי ראב"ע בר' ד , יג); וזכור זה. חלו - מטעם "חיל כיולדה" (יר' ו , כד ועוד). וטעם ידים - כי הם בעלות הפֹּעל , וכל מתמרמר ומתפחד ירפו ידיו. (ז-ח) זכו - בזמן יישוב ירושלם. ושם היו נזירים רבים מקדם , כי היו קדושים ליי' ושוקדים בעיון בחדרים , לכן זכו משלג; ועתה - חשך משחור תארם. והנה מ"ם משלג ומחלב ומפנינים ומשחור - הכל 'יותר'. וטעם עצם - כטעם "וכעצם השמים" (שמ' כד , י); וכבר נודע ליודעים לדבֵּר מה העצם והעצמוּת. ואולם שֵם פנינים נדע מכאן שהוא אבן אדום , כי אינו הבדולח. ויֵראה שהוא האלמוג , כי יתכן לדָבָר אחד שמות. ספיר גזרתם - מטעם 'הוא הוא'; ולא זכר זה החכם אבן עזרא , אמר כי מ"ם מפנינים מושך גם לזה. וכמה דרכים אמתיים נעלמו מן המפרשים הקודמים , כבודם מונח במקומם , כי לא זכרו דברי החכמות העיוניות בפרשם התורה והמקרא , אשר אין ספק שכולם מיוסדים על דרך חכמות אמתיות , לא סכליות. ואולם שחור הוא הפחם או דבר אחר , נקרא כן מצד היות השחרות גובר בו , אשר זה קרא אבן גנאח 'תֹאַר גובר' (ראה הרקמה ע' קלג ועוד) , כמו זכוכית לבנה על דרך משל. צפד - לא נמצא עוד , ויֵראה שטעמו כמו 'דָבַק'. עצמם - זה מטעם "עצם מעצמי" (בר' ב , כג) , כי דבר אחד הוא , "ובשר מבשרי" (שם) , וכן "אך עצמי ובשרי אתה" (בר' כט , יד). (ט) טובים היו - זהו טעם "ותגדל (לפנינו: ויגדל) עון בת עמי" וכו' (לעיל , ו) , כי הנמקים בתחלואים וברעב יותר קשה להם מן המתים ברגע. והנה באמרו "ותגדל" וכו' , אמר שגם חללי חרב - שכן היו קצת ישראל בעת החרבן - היה יותר קשה ממיתת אנשי סדום; ופה אמר כי קצת ישראל שהיו חללי רעב היה יותר רע מן הקצת שהיו חללי חרב. ולא יקשה ההגיוני לומר , כי אמר: טובים , וכבר קדם בהגיון כי לא יאמר 'יותר טוב' אלא אם כן היה הדבר האחד למטה ממנו בטוב , ואין המיתה בחרב טובה? כי התשובה בזה , כי יש טוב בצירוף , עד שיש רע שיצדק לומר עליו שהוא טוב , וכן העניין בכל תאר. ועוד , כי המות בכלל הוא טוב , לכן אמרו רבותינו ז"ל (ראה ב"ר ט , ה): "והנה טוב מאד" (בר' א , לא) - והנה טוב מות. וכבר פירש זה המאיר לעולם כולו (מו"נ ג , י) , ודי בזה לפי המכוון הנה. ואולם אמרו שהם יזובו - רומז אל חללי חרב , והטעם: שהם , עם היותם מדוקרים בחרב , יזובו דם וחלב ושומן בסבת תנובות שדה שאכלו; כלומר: כי היו שבֵעים ושמנים ופתאום נדקרו ומתו , וזה יותר טוב - או מעט רע - מהנמקים והנמוגים תמיד מרעב וימותו בסוף; והכל מיתה ארורה. (י) רחמניות - אע"פ שיש נשים על המעט שהם אכזריות. ונכון לומר לפי זה , שזה הונח מצד הרוב שהוא ככולו , ולכן היה מורכב ביאור , לא תנאי , כמו 'ראובן העברי' , כי אינו כמו 'ראובן העשיר'. לברות - מקור , מטעם "להברות את דוד" (ש"ב ג , לה). (יג) נביאיה - נביאי השקר , כמו שקדם "נביאיך חזו לך שוא ותפל" (איכה ב , יד). כהניה - הפך מה שהיה ראוי , כי הם הונחו להורות את העם. (יד-טו) נעו עורים - מדעתי כי שִער אבן גנאח (רקמה ע' פט) בכאן כונת ירמיה אומר זה המאמר , כאשר הוא כל פירוש אמתי לפי דעתי. והעניין בזה , כי אף העורים , שהם מגוללים בדם עד שלא יוכלו בני אדם לגעת בלבושיהם , הנה הם כשירגישו יהודים באים אצלם , יכריזו ויאמרו: סורו טמא. ואמרוֹ כי נצו - הוא דברי ירמיהו המקונן , כטעם "עשה יעשה לו כנפים" (מש' כג , ה); והטעם: לכן הוכרחו ישראל שיעופו באויר ושם יתנועעו , כי לא מצאו בארץ מנוח לכף רגלם (ע"פ בר' ח , ט) , וזה , כי אמרו בגוים: לא יוסיפו לגור בארצינו. (טז) פני יי' - כפשוטו , וכן "ופניה לא היו לה עוד" (ש"א א , יח) , כמו שפירשתי שם; כבוד אבן עזרא (כאן) והמורה (מו"נ א , לז) מונח במקומו. וזה כטעם "פני יי' בעושי רע" (תה' לה , יז); "ושמתי אני את פני" וגו' (וי' כ , ה) , כמו שאמרו ז"ל (ראה תנח' כי תשא יד): השקפה - לרעה , כמו "אסתירה פני" (דב' לב , כ) , והשקפה - לטובה , כמו שיאמר עוד: לא יוסיף להביטם , וזה הפלגת מליצה. ואמר: חילקם , לשון יחיד ל'פָּנִים' - כי זה נכון בעברי ובהגיון , כמו שבארתי זה היסוד במקום אחר. וטעם חלקם - חלק אותם כה וכה , כטעם "אחלקם" (בר' מט , ז) שהוא כמו "אפיצם" (שם). פני כהנים - צחות מליצה אחר פני יי'. ורמז נשאו וחננו - לגוים שקדם זכרם (לעיל , טו) , כטעם "לא ישא פנים לזקן" (דב' כח , נ). (יז) עודנו - גם בזה ידבר ירמיהו כאלו הוא כל ישראל. והטעם , כי בעוד שהיינו בירושלם , עינינו כלות לעוזרים שיבואו אלינו , כמו מצרים או זולתם , אשר באמת היו עזר שלהבל. ואין זה צריך ביאור , כי כל ספרי הנביאים מלאים מזה הספור. (יח) צדו צעדינו - מטעם "צוד צדוני כצפור אויבי חנם" (איכה ג , נב) , עד שנמנענו מלכת ברחובותינו. קרב קצינו - ויותר ביאור: מלאו ימינו כי בא קצינו. כל זה 'אוצר יי'' יבא. (כ) רוח אפינו - כטעם "ויפח באפיו נשמת" - רוח "חיים" (בר' ב , ז). והפליג לתאר צדקיהו , המלך אז , ב'רוח אפיהם' , מטעם 'הוא הוא' , שעניינו כמו 'הדומה'. והנה מפרש בירמיהו (לט , א - ז) איך היה זה. (כא) יושבת - 'ויושבת' , כלומר: וגם היושבת בארץ עוץ , שהוא דבר רחוק. כי עוץ הוא ארם הנקרא 'ארמיניאה' , ואולם אדום הוא בהר שעיר קרוב לירושלם מאד. ומפורסם מספרי הקודש , כי אדום בפרט היה תחת יהודה (ראה ש"ב ח , יד; מ"ב ח , כ) , והם שמחו יותר בנפילת ירושלם ויותר הרעו להם; וכן אמר דוד: "זכור יי' לבני אדום את יום ירושלם" (תה' קלז , ז). ואמר ירמיהו: שישי ושמחי - דרך גזום , ורבים כזה בספרי הקדש. וגם זה נכון בהגיון , כמו שמבואר אצל החכמים. תשכרי ותתערי - מטעם "וישכר ויתגל" (בר' ט , כא) , וכן "למען הביט אל מעוריהם" (חב' ב , טו). (כב) תם עונך בת ציון - עתה , בעת החרבן , כי גלות ומיתה מכפרים. וכן אמר דניאל על זה: "להתם חטאת" (ט , כד) , כמו שפירשתי שם. לא יוסיף - הוא סוד גדול , וסוד יי' ליריאיו (ע"פ תה' כה , יד). פקד - זכר , וכן כל שרש 'פקד'; וגם זה עניין יקר.