מאגר הכתר איכה פרק ד עם פירוש ר' יוסף קרא - נוסח שני

פרק ד
(א-ב) איכה יועם זהב - בתחילה סתם את דבריו ולא פירש , שאמר: איכה יועם זהב , ופתרונו: יוחשך מראה זהב טוב , ישנה (בנוסחנו: ישנא) הכתם הטוב תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות. ואי איפשר לזהב טוב שיחשיך מראהו , ולא לאוצר הטוב שישתנה מכְּמות שהיה , ואין דרך בני אדם שישליכו אבני קדש , הם אבני אפוד ואבני חשן , בראש כל חוצות. ובצדו מפרש על מי היסב הדבר: בני ציון היקרים המסולאים בפז - כשהיו שרויים על אדמתם , אוכלים לשובע ויושבים לבטח , ונדמו פניהם לזהב אדום ולכתם הטוב , איך נהפך תוארם כשהיו מוליכים אותם בגלות רעבים , ונדמו פניהם לנבלי חרש מעשה ידי יוצר; והכהנים שהיו מלובשים חושן ואפוד שהיו קבועים בו אבני קודש , איך נשפך דמם בראש כל חוצות. יועם - לשון חשך , כמו "כל סתום לא עממוך" (יח' כח , ג) , שפתרונו: כל סתום לא יחשיך ממך. (ג-ד) גם תנין חלצו שד - גם תנין שנקרא 'אכזר' , דכתיב "ראש פתנים אכזר" (דב' לב , לג) , אע"פ כן כשרואה את בניו - חלצו שד; פתרונו: הוציאו , כמו "וחלצו את האבנים" (וי' יד , מ). תנין זה כשרואה גוריו , מושך שדיו מחיקו ומראה אותם , כדי שיבא ויינק. אבל בת עמי לאכזר כיענה זו שאכזרית על בניה , לפי שצמקו שדיהן , ולפיכך דבק לשון יונק אל חכו בצמא. פורש אין להם - בוצע אין להם. כל זה גרם שחשך תארם (ראה לעיל , א). (ה) האוכלים למעדנים - הגדולים , שהיו נהוגים לאכול למעדנים , עכשיו נשמו בחוצות. האמונים עלי תולע - המכוסים עד עכשיו מתולעת שני , בבוא עליהם צרה וצוקה חיבקו אשפתות להתחמם להם. וכן מפרש בבראשית רבא (א , א): אמון - מכוסה , כמדתמר: האמונים עלי תולע. חיבקו אשפתות - להתחמם בהם , לפי שאשפה חמה היא. (ו) ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום - שסדום היתה הפוכה לשעה קלה , ולא חלו בה ידים - פתרונו: לא חלו בה ידי בשר ודם; שלא נפרע מהם על ידי בשר ודם , אלא לשעה קלה נהפכה על ידי המלאכים ונטל איפופסין שלהם על עונותיהן לשעה קלה; אבל עון בת עמי גדל מהם , ששפטן הקדוש ברוך הוא ברעב , שהן ייסורין ארוכים. לא חלו בה ידים - פתרונו: לא פשטו בם ידי הבריות להשחיתם. (ז) זכו נזיריה משלג - פתרונו: "בת עמי" (לעיל , ו) , שהיו זכים שערותיה משלג. צחו מחלב - כפל מילה , פתרונו: לבנים היו מחלב. אדמו עצם מפנינים - אדמו מראה שלהם מזהב. ספיר גזרתם - לספיר נדמה דמותם. נזיריה - שערותיה , כמו "גזי נזרך" (יר' ז , כט). צחו - לשון לבן , לשון "דודי צח ואדום" (שה"ש ה , י). עצם - לשון מראה , כמו "וכעצם השמים לטוהר" (שמ' כד , י). ספיר גזרתם - מזהירים היו פניהם כספיר. (ח) חשך משחור תארם - אותם שלשעבר "זכו נזיריה משלג צחו מחלב" (לעיל , ז) מחמת שובע , עכשיו , כשחזק עליהם הרעב , חשך משחור תארם. שחור - 'אידרמינט' (אולי צ"ל: ניירמינט) בלעז. לא נכרו בחוצות - בני אדם שראו אותם לשעבר בהיותם יפה מראה , לא היו מכירים אותם עכשיו. צפד עורם על עצמם - 'דקרטיד' בלעז (ראה פירושו איכה ה , י). (ט) טובים היו חללי חרב מחללי רעב - אילו אמר 'טובים היו חללי חרב מחללי רעב' ושתק , הייתי נותן טעם לדבר: לפי שמי שמת ברעב מאריך בייסורים , ומי שמת בחרב מת לפי שעה; אבל עכשיו שאומר: שהם יזובו מדוקרים מתנובות שדי , על כרחך זהו הטעם שנותן לדבר: למה טובים היו חללי חרב מחללי רעב? לפי שאותן שמתו ברעב , כשטועמין להם תנובות שדי ואוכלין הרבה , נבקע בני מעים שלהם שנקווץ מחמת הרעב , ויזובו מדוקרים , פתרונו: מבוקעים , מחמת שאוכלים תנובות שדי וגופם מנוול מחמת הרעי שיצא חוץ לכריסם. (י) ידי נשים רחמניות לשעבר , עכשיו בשלו ילדיהן. היו לברות למו - להברות את עצמן. (יא) כלה יי' את חמתו - ששפך בהן כל חרון אפו. ודומה לו "חצי אכלה בם" (דב' לב , כג) , וכן "וכיליתי חמתי בם" (יח' ו , יב). (יב-יג) לא האמינו מלכי ארץ לשעבר כי יבא צר ואויב בשערי ירושלם. ומי גרם להם שיבוא? מחטאות נביאיה עונות כהניה. (יד) נעו עורים בחוצות , מחמת שנגואלו בדם; שמי שפצוע בראשו , הדם נוטף על עיניו ואינו רואה , כאילו הוא עור. כל כך נגואלו בדם , שלא יוכלו בני אדם ליגע בלבושיהם. (טו) סורו טמא קראו למו - כל כך למה בא להם? כי נצו גם נעו. נצו - כמו 'נאצו' , ופתרונו: שנאצו להקדוש ברוך הוא , לפיכך שלחם בגלות , כמו שמפורש: גם נעו. אמרו בגוים - כשגלו להם בין אומות העולם , היו האומות אומרים עליהם: לא יוסיפו אֵילו לחזור ולגור בארצם. (טז) פני יי' חלקם - הפיצם על פני כל הארץ (ע"פ בר' יא , ט) , לא יוסיף להביטם - כל זה דברי האומות. ומה גרם להם? דבר זה גרם להם , שפני כהנים לא נשאו וזקנים לא חננו. (יז) עודינו תכלינה עינינו אל עזרתינו הבל - עדיין היו יכולים לצפות לעזרת מצרים , שכתוב בהן "ומצרים הבל וריק יעזורו" (יש' ל , ז) , והם לא יבואו. לשון בני אדם הוא: כשאדם מצפה לחבירו וחבירו לא בא , הוא אומר: עד עכשיו הייתי יכול להמתין לעזרת הבל. (יח) צדו צעדינו - פתרונו: האויבים צדו צעדינו מלכת ברחובותינו , אפילו ברחובות של עצמינו. (יט) קלים היו רודפינו - ומפרש והולך היאך היו קלים , שעל ההרים דלקונו; דרכו של רודף , אם יודע שאויבו בורח לו לדרך המישור רודף אחריו , אבל כשיודע שנמלט לו ההרה - נואש ממנו לרודפו ולא יתייגע אחריו בהרים; אבל אלו , על ההרים דלקונו. דרכו של רודף לרדוף ביישוב , ומאחר שיודע שאויבו נס דרך המדבר חדל ממנו לרדוף אחריו; ואלו , אפילו במדבר ארבו לנו. (כ) רוח אפינו משיח יי' - זה צדקיה , דכתיב "ויתפשו את צדקיהו בערבות יריחו" (ראה יר' נב , ח - ט). (כא-כב) שישי ושמחי בת אדום - כאדם שרואה לחבירו שעושה שום עבירה ואומר לו: עשֵׂה עשֵׂה כל עבירות שיבואו לידך , אך דע לך כי על כל אלה יביאך אלהים במשפט (ע"פ קה' יא , ט). אף כאן , ראה הנביא לאדום ששמחה במפלתן של ישראל , אמר לה: שישי שישי , שמחי שמחי בת אדום - שמח עכשיו לבני יהודה ביום אבדם , אך דע לך כי גם עליך תעבור כוס שעבר על ישראל. תשכרי ותתערי - ושתית אותה ומצית (ע"פ יש' נא , ז) , ותשתי כל הכוס עד שתערי כל הכוס. אוי להם לאומות שעדין לא טעמו כוס התרעלה , ועדיין עתידין לשתותה. ואשריהם ישראל ששתו מיד יי' כבר את כוס חמתו , את קובעת כוס התרעלה (ראה שם) , לא יוסיפו לשתותה עוד; הדא הוא דכתיב: תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך. בדבר שהיה מכוסה עד עכשיו ועכשיו הוא מתחיל להיגלות נופל לומר גילה על חטאתיך; פקודת עון נופל עליו לומר גילה , כשם שאמר ישעיהו "וגלתה הארץ את דמיה ולא תכסה עוד על הרוגיה" (יש' כו , כא).