פרק ה
[א]
זְכֹ֤ר
יְהוָה֙
מֶֽה־הָ֣יָה
לָ֔נוּ
הַבִּ֖יטָ
הַבִּ֖יטָה
וּרְאֵ֥ה
אֶת־חֶרְפָּתֵֽנוּ:
[ב]
נַחֲלָתֵ֙נוּ֙
נֶהֶפְכָ֣ה
לְזָרִ֔ים
בָּתֵּ֖ינוּ
לְנָכְרִֽים:
[ג]
יְתוֹמִ֤ים
הָיִ֙ינוּ֙
ְאֵ֣ין
וְאֵ֣ין
אָ֔ב
אִמֹּתֵ֖ינוּ
כְּאַלְמָנֽוֹת:
[ד]
מֵימֵ֙ינוּ֙
בְּכֶ֣סֶף
שָׁתִ֔ינוּ
עֵצֵ֖ינוּ
בִּמְחִ֥יר
יָבֹֽאוּ:
[ה]
עַ֤ל
צַוָּארֵ֙נוּ֙
נִרְדָּ֔פְנוּ
יָגַ֖עְנוּ
ְלֹ֥א
וְלֹ֥א
הוּנַֽח־לָֽנוּ:
[ו]
מִצְרַ֙יִם֙
נָתַ֣נּוּ
יָ֔ד
אַשּׁ֖וּר
לִשְׂבֹּ֥עַֽ
לָֽחֶם:
[ז]
אֲבֹתֵ֤ינוּ
חָֽטְאוּ֙
ְאֵינָ֔ם
וְאֵינָ֔ם
ַאֲנַ֖חְנוּ
וַאֲנַ֖חְנוּ
עֲוֺנֹתֵיהֶ֥ם
סָבָֽלְנוּ:
[ח]
עֲבָדִים֙
מָ֣שְׁלוּ
בָ֔נוּ
פֹּרֵ֖ק
אֵ֥ין
מִיָּדָֽם:
[ט]
בְּנַפְשֵׁ֙נוּ֙
נָבִ֣יא
לַחְמֵ֔נוּ
מִפְּנֵ֖י
חֶ֥רֶב
הַמִּדְבָּֽר:
[י]
עוֹרֵ֙נוּ֙
כְּתַנּ֣וּר
נִכְמָ֔רוּ
מִפְּנֵ֖י
זַלְעֲפ֥וֹת
רָעָֽב:
[יא]
נָשִׁים֙
בְּצִיּ֣וֹן
עִנּ֔וּ
בְּתֻלֹ֖ת
בְּעָרֵ֥י
יְהוּדָֽה:
[יב]
שָׂרִים֙
בְּיָדָ֣ם
נִתְל֔וּ
פְּנֵ֥י
זְקֵנִ֖ים
לֹ֥א
נֶהְדָּֽרוּ:
[יג]
בַּחוּרִים֙
טְח֣וֹן
נָשָׂ֔אוּ
וּנְעָרִ֖ים
בָּעֵ֥ץ
כָּשָֽׁלוּ:
[יד]
זְקֵנִים֙
מִשַּׁ֣עַר
שָׁבָ֔תוּ
בַּחוּרִ֖ים
מִנְּגִינָתָֽם:
[טו]
שָׁבַת֙
מְשׂ֣וֹשׂ
לִבֵּ֔נוּ
נֶהְפַּ֥ךְ
לְאֵ֖בֶל
מְחֹלֵֽנוּ:
[טז]
נָֽפְלָה֙
עֲטֶ֣רֶת
רֹאשֵׁ֔נוּ
אֽוֹי־נָ֥א
לָ֖נוּ
כִּ֥י
חָטָֽאנוּ:
[יז]
עַל־זֶ֗ה
הָיָ֤ה
דָוֶה֙
לִבֵּ֔נוּ
עַל־אֵ֖לֶּה
חָשְׁכ֥וּ
עֵינֵֽינוּ:
[יח]
עַ֤ל
הַר־צִיּוֹן֙
שֶׁשָּׁמֵ֔ם
שׁוּעָלִ֖ים
הִלְּכוּ־בֽוֹ:
פ
[יט]
אַתָּ֤ה
יְהוָה֙
לְעוֹלָ֣ם
תֵּשֵׁ֔ב
כִּסְאֲךָ֖
לְד֥וֹר
וָדֽוֹר:
[כ]
לָ֤מָּה
לָנֶ֙צַח֙
תִּשְׁכָּחֵ֔נוּ
תַּעַזְבֵ֖נוּ
לְאֹ֥רֶךְ
יָמִֽים:
[כא]
הֲשִׁיבֵ֨נוּ
יְהוָ֤ה
׀
אֵלֶ֙יךָ֙
וְֽנָשׁ֔וּבָ
וְֽנָשׁ֔וּבָה
חַדֵּ֥שׁ
יָמֵ֖ינוּ
כְּקֶֽדֶם:
[כב]
כִּ֚י
אִם־מָאֹ֣ס
מְאַסְתָּ֔נוּ
קָצַ֥פְתָּ
עָלֵ֖ינוּ
עַד־מְאֹֽד:
פרק ה
(א)
[זכור
יי'
מה
היה
לנו
-
עשרים
ושנים
פסוקין
הן
כנגד
אל"ף
בי"ת.
שישה
'אלפא
ביטין'
הן:
"איכה
ישבה"
(איכה
א)
,
'איכה
יעיב'
(איכה
ב)
,
'איכה
יועם'
(איכה
ד);
'אני
הגבר'
(איכה
ג)
-
שלשה
'אלפא
ביטין'.
וזכור
יי'
(איכה
ה)
הם
עשרים
ושנים
פסוקין
כנגד
אל"ף
בי"ת;
הנה
שבעה
'אלפא
ביטין'
,
לקיים
מה
שנאמר
"ויסרתי
אתכם
גם
אני
שבע
על
חטאותיכם"
(ראה
וי'
כו
,
כח).]
(ג)
[יתומים
היינו
ואין
אב
-
אין
אב
כתיב;
כלומר:
יש
אב
ואין
עתה
עוזר
,
כי
רחק
ממנו
בעוונינו.]
(ד)
מימינו
בכסף
שתינו
-
לא
תאמר
מימי
אחרים
,
אלא
אפילו
מימינו
,
בכסף
שתינו.
ולא
תאמר
עצים
שלאחרים
,
אלא
אפילו
עצינו
,
במחיר
יבואו.
(ה)
יגענו
[על
ממונינו]
ולא
הונח
לנו
-
ממון
שיגענו
,
אין
אומות
העולם
מניחים
אותו
לנו
אלא
באים
ונוטלים
ממנו.
(ו)
מצרים
נָתַנו
יד
-
[כמו
'נתננו'];
דגשות
שבנו"ן
שבנָתַנו
באה
במקום
נו"ן
שנית
,
כמו
שיאמר:
נתננו
יד
,
כלומר
שנתננו
להם
יד
שנהיה
נשמעים
להם
וכפופין
להם
ונסנו
שם
לעזרה.
אשור
לשבוע
לחם
-
וגם
אל
בני
אשור
קשרנו
אהבה
לשבוע
אצלם
לחם.
(ז)
אבותינו
חטאו
ואינם
-
כלומר:
אע"פ
שאינם
,
שכבר
מתו
להם
,
אנחנו
עוונותיהם
סבלנו.
(י)
עורינו
(בנוסחנו:
עורנו)
כתנור
נכמרו
-
נקבץ
העור
וכווץ
קְמָטין
קמטין
,
כאילו
נשרף
בתנור
אש.
כל
דבר
שנמתח
מתחילה
וחוזר
ומיצר
ונקבץ
יחד
קרוי
'כומר'
,
כמו
(ראה
ברכות
מ
,
ב):
'בושלי
כמרא'
,
על
שם
שמקבצין
אותם
לתאינים
המאוחרות
לבשל
,
ומכניסין
אותם
אל
כלי
אחד
כדי
שיתבשלו.
(יא)
[נשים
בציון
ענו
בתולת
בערי
יהודה
-
בתולת
כתיב
,
חסר
ו"ו;
מלמד
שאחת
עינו.]
(יז)
על
זה
היה
דוה
לבינו
על
אלה
חשכו
עינינו
על
הר
ציון
ששמם
-
מניח
לו
כל
הצרות
הנזכרות
למעלה
שעברו
עליהם
,
דבכולם
אינו
אומר
על
זה
היה
דוה
לבינו
כי
אם
על
הר
ציון
ששמם
,
ללמדך
שקשה
להם
חורבן
הבית
מכל
הצרות
שעברו
עליהם.
(יח)
שועלים
הלכו
בו
-
רמסו
ובוססו
בו.
הילכו
-
פתרונו:
דשו
,
כהדא
דתנינן
(ראה
ירוש'
פסחים
ז
,
יא
[לה
,
א]):
'הילך
בהן
כדי
עבדן
,
טהורין'.
הוא
שיסד
רבנו
גרשום
(סליחות
לצום
גדליה
כמנהג
ליטא
בסליחה
'גרוני
נחר'):
'דשו
בו
שועלים
ונחרש
למחרשות'.
(כב)
השיבנו
יי'
אליך
ונשובה
חדש
ימינו
כקדם.