מאגר הכתר איכה פרק ה עם פירוש ראב"ע הפירוש

פרק ה
[א] זְכֹ֤ר יְהוָה֙ מֶֽה־הָ֣יָה לָ֔נוּ הַבִּ֖יטָ הַבִּ֖יטָה וּרְאֵ֥ה אֶת־חֶרְפָּתֵֽנוּ:
[ב] נַחֲלָתֵ֙נוּ֙ נֶהֶפְכָ֣ה לְזָרִ֔ים בָּתֵּ֖ינוּ לְנָכְרִֽים:
[ג] יְתוֹמִ֤ים הָיִ֙ינוּ֙ ְאֵ֣ין וְאֵ֣ין אָ֔ב אִמֹּתֵ֖ינוּ כְּאַלְמָנֽוֹת:
[ד] מֵימֵ֙ינוּ֙ בְּכֶ֣סֶף שָׁתִ֔ינוּ עֵצֵ֖ינוּ בִּמְחִ֥יר יָבֹֽאוּ:
[ה] עַ֤ל צַוָּארֵ֙נוּ֙ נִרְדָּ֔פְנוּ יָגַ֖עְנוּ ְלֹ֥א וְלֹ֥א הוּנַֽח־לָֽנוּ:
[ו] מִצְרַ֙יִם֙ נָתַ֣נּוּ יָ֔ד אַשּׁ֖וּר לִשְׂבֹּ֥עַֽ לָֽחֶם:
[ז] אֲבֹתֵ֤ינוּ חָֽטְאוּ֙ ְאֵינָ֔ם וְאֵינָ֔ם ַאֲנַ֖חְנוּ וַאֲנַ֖חְנוּ עֲוֺנֹתֵיהֶ֥ם סָבָֽלְנוּ:
[ח] עֲבָדִים֙ מָ֣שְׁלוּ בָ֔נוּ פֹּרֵ֖ק אֵ֥ין מִיָּדָֽם:
[ט] בְּנַפְשֵׁ֙נוּ֙ נָבִ֣יא לַחְמֵ֔נוּ מִפְּנֵ֖י חֶ֥רֶב הַמִּדְבָּֽר:
[י] עוֹרֵ֙נוּ֙ כְּתַנּ֣וּר נִכְמָ֔רוּ מִפְּנֵ֖י זַלְעֲפ֥וֹת רָעָֽב:
[יא] נָשִׁים֙ בְּצִיּ֣וֹן עִנּ֔וּ בְּתֻלֹ֖ת בְּעָרֵ֥י יְהוּדָֽה:
[יב] שָׂרִים֙ בְּיָדָ֣ם נִתְל֔וּ פְּנֵ֥י זְקֵנִ֖ים לֹ֥א נֶהְדָּֽרוּ:
[יג] בַּחוּרִים֙ טְח֣וֹן נָשָׂ֔אוּ וּנְעָרִ֖ים בָּעֵ֥ץ כָּשָֽׁלוּ:
[יד] זְקֵנִים֙ מִשַּׁ֣עַר שָׁבָ֔תוּ בַּחוּרִ֖ים מִנְּגִינָתָֽם:
[טו] שָׁבַת֙ מְשׂ֣וֹשׂ לִבֵּ֔נוּ נֶהְפַּ֥ךְ לְאֵ֖בֶל מְחֹלֵֽנוּ:
[טז] נָֽפְלָה֙ עֲטֶ֣רֶת רֹאשֵׁ֔נוּ אֽוֹי־נָ֥א לָ֖נוּ כִּ֥י חָטָֽאנוּ:
[יז] עַל־זֶ֗ה הָיָ֤ה דָוֶה֙ לִבֵּ֔נוּ עַל־אֵ֖לֶּה חָשְׁכ֥וּ עֵינֵֽינוּ:
[יח] עַ֤ל הַר־צִיּוֹן֙ שֶׁשָּׁמֵ֔ם שׁוּעָלִ֖ים הִלְּכוּ־בֽוֹ: פ
[יט] אַתָּ֤ה יְהוָה֙ לְעוֹלָ֣ם תֵּשֵׁ֔ב כִּסְאֲךָ֖ לְד֥וֹר וָדֽוֹר:
[כ] לָ֤מָּה לָנֶ֙צַח֙ תִּשְׁכָּחֵ֔נוּ תַּעַזְבֵ֖נוּ לְאֹ֥רֶךְ יָמִֽים:
[כא] הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְהוָ֤ה ׀ אֵלֶ֙יךָ֙ וְֽנָשׁ֔וּבָ וְֽנָשׁ֔וּבָה חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם:
[כב] כִּ֚י אִם־מָאֹ֣ס מְאַסְתָּ֔נוּ קָצַ֥פְתָּ עָלֵ֖ינוּ עַד־מְאֹֽד:

פרק ה
(א) זכור - הזֵכר בלב , והמבט - בעין. והטעם: כל הצרה שעברה עלינו קודם הגלות , והחרפה שאנחנו בה. (ב) נחלתינו - שדות וכרמים (ע"פ במ' טז , יד) , מכורה לזרים שהם בארצינו. (ג) יתומים - ועוד היינו עם הגרים עלובים , כאילו יתומים היינו; ואין אב - ידוע שמנהג משפחת האב לעזר היתומים. (ד) מימינו - אפילו המים והעצים , שאינם ברשות אדם , נקנה אותם במחיר רב , כי העיר יושבת במצור מהאויב. (ה) על - ואם אנחנו נביא המים או העצים על צוארינו , רדפנו הצר ויגענו חנם , כי לא יניחו לנו מה שהיינו מביאים. (ו) מצרים. דגשות הנו"ן במלת נתנּוּ - תחת נו"ן השורש , כנו"ן סימן המדברים. ונתינת היד - שבועה: "והנה נתן ידו" (יח' יז , יח); והטעם: כתקיעת הכף (ראה מש' ו , א). כי נשבענו למצרים ואשור , אולי נִשְׂבַּע לחם. (ז) אבותינו - זאת הרעה באה עלינו בעבור עונינו שהתחברו עם עונות אבותינו , והמה נמלטו ולא אנחנו; כטעם "פוקד עון אבות" (שמ' כ , ה). (ח) עבדים - ועבדינו נותני מס לנו , כאדום , משלו בנו. ופורק - כמו 'מציל'; וכן "ויפרקנו מצרינו" (תה' קלו , כד). ושניהם מגזרת "מפרק הרים" (מ"א יט , יא). (ט) בנפשנו - בתחלה היו עבדינו מביאים לחמינו , ועתה אנחנו בעצמנו. והישר בעיני , שטעמו: בסכנת נפשינו; וכן "כי בנפשותם הביאום" (דה"א יא , יט). (י) עורינו (בנוסחנו: עורנו) - ואם לא נסתכן להביא לחם , נמות ברעב. נכמרו - כמו יבערו ויקְּדו. זלעפות - כמו "ורוח זלעפות" (תה' יא , ו) , כטעם סערה. ונכמרו - מן "כי נכמרו רחמיו" (בר' מג , ל). (יא) נשים - לא דיי צרת הרעב , עד שענו העבדים נשינו. וכל שכיבה באונס , והיא כדרכה , תקרא 'עינוי'. (יב) שרים - ואין לנו שרים שיושיעו נשינו , כי אפילו הם נתלו בזרועם. ויש אומרים , כי 'בידם' - שב אל ה"עבדים" (לעיל , ח) , והטעם: על ידם. בחורים ישאו מטעם הטחנה. ויש אומרים , כי ה"עבדים" הנזכרים למעלה. נשאו בחורינו לטחון; ויהי טחון שם הפועל , כמו "נלאיתי נשוא" (יש' א , יד). וכשל כח הנערים בהניע עץ הטחנה. ויש אומרים שהוא כמשמעו; והטעם , כי כל מחנה צריכה לטחון ולעצים. (יד) זקנים - מנהגם היות לשבת בשער ירושלם. (טו) שבת - על הקרבנות שנכרתו. ו'מחוללים' - המשוררים. (טז) נפלה... - על המקדש , מקום השכינה. (יז) על זה... לבנו דוה , והעין חשכה מרוב הבכי. (יח) על הר ציון ששמם - פועל עבר , כמו "כאשר אהב" (בר' כז , יד). הִלכו - המהלכים; כמו "ויחנטו אותו" (בר' נ , כו). ויהיה "קודר הלכתי" (תה' לח , ז) - כטעם 'הִלכתי נפשי'. ויתכן להיותו מלת 'הליכה' מהבניין 'הכבד'; והוא פועל עומד. ובעבור שמצאתי "ערום הלכו" (איוב כד , י) , הוצרכתי לדקדוק הראשון. והשועלים - מנהגם להיותם בחרבות. (יט) אתה - ידענו כי מלכותך לא תסור , ולדור ודור אתה יושב על כסא המלוכה. (כ) למה - בעבור שאתה עומד לנצח , למה תשכחנו סלה נצח? (כא) השיבנו לעיר משכן שמך , ונשובה לעובדך כימי קדם. (כב) כי - השיבנו מהרה (ראה לעיל , כא) , אלא אם מאסתנו , קצפת עלינו קצף גדול. והישר בעיני להיותו כן: כי הנה אם מאסתנו בעונינו , כבר קצפת עלינו יותר מדיי. והוא ברחמיו ירחם האמללים , וינחם האבלים , ויעמד השר מיכאל , להליץ טוב על ישראל , ובא לציון גואל (ע"פ יש' נט , כ) . נשלם פירוש זאת המגילה , בשבט שנת תתק"ב לתחילה והודות לאשר לו הגדולה , ומרומם על כל ברכה ותהלה