מאגר הכתר קהלת פרק א עם פירוש רש"י

פרק א
(א) דברי קהלת בן דוד - כל מקום שנאמר 'דברי' , אינו אלא דברי תוכחות: "אלה הדברים אשר דבר משה" (דב' א , א) - "וישמן ישורון [ויבעט]" (דב' לב , טו); "דברי עמוס" (א , א) - "שמעו את הדבר הזה פרות הבשן" וגו' (עמ' ד , א); "דברי ירמיהו" (יר' א , א) - "שאלו נא וראו אם יולד זכר" וגו' (יר' ל , ו); "אלה דברי דוד" (ש"ב כג , א) - "ובליעל כקוץ מנד כלהם" (שם , ו); דברי קהלת - "וזרח השמש" וגו' (להלן , ה) , "כל הנחלים הולכים אל הים" (להלן , ז) - כינה את הרשעים בחמה ולבנה וים , שאין להם מתן שכר; כך שנוייה בסיפרי (ספ"ד א) , ולמדתי משם שהעניין מדבר ברשעים , והמשילם לתגבורת החמה שסופה שוקעת. [דבר אחר: "כל הנחלים הולכים אל הים" - מה תלמוד לומר? בעובדי עבודה זרה נאמר: שוטים המשתחוים למים , סבורים שיש בהם ממש לפי שרואין את הים הגדול שכל הנחלים הולכים בו והוא אינו מלא , ואינן יודעין להבין כי "אל המקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת" (להלן , ז) , שמימי הנהרות ההולכים לתוך הים הם המים עצמם שהלכו כבר; הם נובעות מתחת התהום והולכים למעלה מן הקרקע עד הים וחוזרים ונובעים , לפיכך אין הנהרות פוסקים ואין הים מלא , ולא מפני שיש בהן ממש.] קהלת - על שם שקיהל חכמות הרבה; וכן במקום אחר קורהו "אגור בן יקא" (בנוסחנו: יקה; מש' ל , א) - שאגר כל הבינה והקיאה. ויש בדרשנים אומר , שהיה אומר כל דבריו ב'הקהל'. מלך בירושלם - עיר החכמה. (ב) הבל הבלים אמר קהלת - קהלת קורא תגר ואומר על כל יצירת שבעת ימי בראשית: הבל של הבלים הוא. הֲבל - נקוד חטף פתח לפי שהוא דבוק , כלומר: 'הבל שבהבלים'. שבעה 'הבלים' - כנגד מעשה שבעת ימי בראשית (ראה שו"ט צב , ב). (ג) מה יתרון - שכר ומוֹתָר. תחת השמש - תמורת תורה שהיא קרוייה 'אור' , שנאמר "ותורה אור" (מש' ו , כג); כל עמל שהוא מחליף בו את עסק התורה , מה שכר בו? (ד) דור הלך ודור בא - כל מה שהרשע יגע ועמל [לעשוק ו]לגזול , אינו מכלה את מעשיו , כי הדור הולך , ודור אחר בא ונוטל הכל מיד בניו , כעניין שנאמר "בניו ירצו דלים" (איוב כ , י). והארץ לעולם עומדת - ומי הם המתקיימים? הענוִים והנמוכים המגיעים עצמן לארץ , כעניין שנאמר "וענוים ירשו ארץ" (תה' לז , יא). ומדרש תנחומא אומר (? ראה שו"ט ט , ב): כל צדיקי ישראל נקראו 'ארץ' , שנאמר "ואתם תהיו ארץ חפץ" (צירוף של שמ' יט , ו ומל' ג , יב). (ה) וזרח השמש וגו' - דור הולך ובא (ראה לעיל , ד) כאשר השמש תזרח שחרית ותשקע ערבית; ותלך כל הלילה , שואפת לשוב אל מקום אשר זרחה אתמול משם , שתזרח שם גם היום. (ו) הרוח - רוחו של שמש; 'טלנט' בלעז; כמו "אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת" וגו' (יח' א , יב). ועל סביבותיו שב הרוח - גם מחר; כל היקף וסיבוב שסובב אתמול הוא מקיף וסובב גם היום. הולך אל דרום - לעולם ביום , וסובב אל צפון - לעולם בלילה. סובב סובב הולך - פני מזרח ומערב , שפעמים מהלכתן ביום ופעמים מסבבתן בלילה: בתמוז מהלכתן ובטבת מסבבתן. אף הרשעים , כל מה ששמשן זורחת סופה לשקוע: כל מה שהם הולכים ומתגברים , סופן לשוב אל מקום צחנתם; ממקום הטנופת באו , למקום הטנופת ילכו (ראה ע"ז יז , א). (ז) וכן כל הנחלים הולכים אל הים - ואינו מלא , לפי שאינן נשארים בתוכו; כי אוקיינוס גבוה הוא מכל העולם כולו , כעניין שנאמר "הקורא למי הים וישפכם" וגו' (עמ' ה , ח) , ומהיכן אדם שופך? מלמעלן למטן; והנחלים הולכים במחילות תחת ההרים מאוקיינוס וחוזרים ונובעים , וזהו אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים. אף הרשע , כל עומת שבא כן ילך (ע"פ קה' ה , טו). (ח) כל הדברים יגיעים וגו' , לא תשבע עין... לא (בנוסחנו: ולא) תמלא אוזן - מוסב על "מה יתרון" (לעיל , ג): אם מחליף הוא עסק התורה לדבר בדברים בטילים , הרי הם יגיעים ולא יוכל להשיג את כולם. ואם במראית העין בא לעסוק , עינו לא תשבע , ואם בשמיעת האזן , אזנו לא תמלא. (ט) מה שהיה הוא שיהיה וגו' - בכל מה שהוא למד בדבר שהוא חליפי השמש , אין בו חידוש; לא יראה אלא מה שהיה כבר , שנברא מששת ימי בראשית. אבל ההוגה בתורה - מוצא בה תמיד חידושי טעמים , כעניין שנאמר "דדיה ירווך בכל עת" (מש' ה , יט) - הדד הזה , כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוצא בו טעם. וכן מצינו במסכת חגיגה (? ראה חגיגה יד , ב; אדרנ"ש נוס' ב יג) , שאמר רבי אליעזר בן הורקנוס דברים שלא שמעתן אזן ב'מעשה מרכבה'. (י) יש דבר בא לידך תחת השמש , שיאמר לך האומר עליו: ראה , זה הדבר חדש הוא - ואינו חדש , שכבר היה לעולמים שעברו לפנינו. (יא) אלא שאין זכרון לראשונים - לכך דומה להיות חדש; וגם לאחרונים שיהיו אחרינו לא יהיה להם זכרון - בדורות שיהיו לאחרונה להם. ומדרש אגדה דורשו (ראה קה"ר א , ל) כנגד איבוד זכר עמלק , וסופה של זכר אדום לימחות "ולא יהיה שריד לבית עשו" (עו' א , יח). (יב) אני קהלת הייתי מלך על כל העולם כולו , ולבסוף על ישראל , ולבסוף בירושלם לבדה , ולבסוף על מקלו; שהרי נאמר הייתי מלך בירושלם - אבל עכשיו איני מלך (ראה סנה' כ , ב). (יג) ונתתי את לבי לדרוש בתורה , היא החכמה , ולהתבונן בה על כל המעשה הרע האמור למעלה , שנעשה תחת השמים. ובינותי בה שהוא העניין הרע אשר נתן הקדוש ברוך הוא לפני בני האדם את החיים ואת המות את הטוב ואת הרע (ע"פ דב' ל , טו). ענין רע - מנהג רע להם; לענות בו - להתנהג בו; כמו "וענתה שמה כימי נעוריה" (הו' ב , יז); "מעונה אלהי קדם" (דב' לג , כז) - גזרה אחת להם. עניין אחר: עניין - יש לפותרו לשון 'מעון' ודירה , ויש לפותרו לשון 'עיון' ומחשבה; וכן לענות בו. נתן אלהים - הניח לפניהם. (יד) רעות רוח - שבר רוח , כמו "רועו... וחותו" (יש' ח , ט). רוח - 'טלנט' (בלעז) , סוף המעשה בא לידי כאב לב. (טו) מעוות - בחייו , לא יוכל לתקון - משמת; מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (ראה ע"ז ג , א). ורבותינו פירשוהו (משנה חגיגה א , ז) על הבא על הערוה והוליד ממזר , או על תלמיד [חכם] הפורש מן התורה , שהיה ישר מתחילתו ונתעוות. וחסרון לא יוכל להמנות - שחיסר עצמו ממניין הכשירים , לא יוכל להמנות עמם בקיבול שכרם. (טז) דברתי אני עם לבי - עכשיו שירדתי מגדולתי אני נותן לבי לאמר: מי יאמר עלי שאבֹא לידי מדה זו? אני הנה הגדלתי וגו'. (יז) ואתנה עכשיו לבי לדעת את טיב החכמה - מה סופה , ואת טיב ההוללות והסכלות (בנוסחנו: ושכלות). הוללות - שיעמום וטירוף דעת , לשון עירבוב; כמו "מהול במים" (יש' א , כב). וסכלות - שטות. ידעתי - עתה , שגם החכמה יש בה שבר רוח. (יח) כי ברוב חכמה - אדם סומך על רוב חכמתו ואינו מתרחק מן האיסור , ובא רוב כעס להקדוש ברוך הוא: אני אמרתי: ארבה סוסים ולא אשיב את העם מצרימה (ראה דב' יז , טז) , וסוף השיבותי (ראה מ"א י , כח - כט); אני ארבה נשים ולא יסור לבי (ראה דב' יז , יז) , והרי נכתב עלי "נשיו הטו את לבו" (ראה מ"א יא , ד). וכן הוא אומר שעל רוב חכמתו סמך ועשה , שנאמר "נאם הגבר לאיתיאל איתיאל ואוכל" (ראה מש' ל , א; תנח' וארא ה).