פרק א
[א]
דִּבְרֵי֙
קֹהֶ֣לֶת
בֶּן־דָּוִ֔ד
מֶ֖לֶךְ
בִּירוּשָׁלִָֽם:
[ב]
הֲבֵ֤ל
הֲבָלִים֙
אָמַ֣ר
קֹהֶ֔לֶת
הֲבֵ֥ל
הֲבָלִ֖ים
הַכֹּ֥ל
הָֽבֶל:
[ג]
מַה־יִּתְר֖וֹן
לָאָדָ֑ם
בְּכָ֨ל־עֲמָל֔וֹ
שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל
תַּ֥חַת
הַשָּֽׁמֶשׁ:
[ד]
דּ֤וֹר
הֹלֵךְ֙
וְד֣וֹר
בָּ֔א
וְהָאָ֖רֶץ
לְעוֹלָ֥ם
עֹמָֽדֶת:
[ה]
וְזָרַ֥ח
הַשֶּׁ֖מֶשׁ
וּבָ֣א
הַשָּׁ֑מֶשׁ
וְאֶ֨ל־מְקוֹמ֔וֹ
שׁוֹאֵ֛ף
זוֹרֵ֥חַֽ
ה֖וּא
שָֽׁם:
[ו]
הוֹלֵךְ֙
אֶל־דָּר֔וֹם
וְסוֹבֵ֖ב
אֶל־צָפ֑וֹן
סוֹבֵ֤ב
׀
סֹבֵב֙
הוֹלֵ֣ךְ
הָר֔וּחַ
וְעַל־סְבִיבֹתָ֖יו
שָׁ֥ב
הָרֽוּחַ:
[ז]
כָּל־הַנְּחָלִים֙
הֹלְכִ֣ים
אֶל־הַיָּ֔ם
וְהַיָּ֖ם
אֵינֶ֣נּוּ
מָלֵ֑א
אֶל־מְק֗וֹם
שֶׁ֤הַנְּחָלִים֙
הֹֽלְכִ֔ים
שָׁ֛ם
הֵ֥ם
שָׁבִ֖ים
לָלָֽכֶת:
[ח]
כָּל־הַדְּבָרִ֣ים
יְגֵעִ֔ים
לֹא־יוּכַ֥ל
אִ֖ישׁ
לְדַבֵּ֑ר
לֹא־תִשְׂבַּ֥ע
עַ֙יִן֙
לִרְא֔וֹת
וְלֹא־תִמָּלֵ֥א
אֹ֖זֶן
מִשְּׁמֹֽעַ:
[ט]
מַה־שֶּֽׁהָיָה֙
ה֣וּא
שֶׁיִּֽהְיֶ֔ה
וּמַה־שֶּׁנַּֽעֲשָׂ֔ה
ה֖וּא
שֶׁיֵּעָשֶׂ֑ה
וְאֵ֥ין
כָּל־חָדָ֖שׁ
תַּ֥חַת
הַשָּֽׁמֶשׁ:
[י]
יֵ֥שׁ
דָּבָ֛ר
שֶׁיֹּאמַ֥ר
רְאֵה־זֶ֖ה
חָדָ֣שׁ
ה֑וּא
כְּבָר֙
הָיָ֣ה
לְעֹֽלָמִ֔ים
אֲשֶׁ֥ר
הָיָ֖ה
מִלְּפָנֵֽנוּ:
[יא]
אֵ֥ין
זִכְר֖וֹן
לָרִאשֹׁנִ֑ים
וְגַ֨ם
לָאַחֲרֹנִ֜ים
שֶׁיִּהְי֗וּ
לֹֽא־יִהְיֶ֤ה
לָהֶם֙
זִכָּר֔וֹן
עִ֥ם
שֶׁיִּהְי֖וּ
לָאַחֲרֹנָֽה:
פ
[יב]
אֲנִ֣י
קֹהֶ֗לֶת
הָיִ֥יתִי
מֶ֛לֶךְ
עַל־יִשְׂרָאֵ֖ל
בִּירוּשָׁלִָֽם:
[יג]
וְנָתַ֣תִּי
אֶת־לִבִּ֗י
לִדְר֤וֹשׁ
וְלָתוּר֙
בַּחָכְמָ֔ה
עַ֛ל
כָּל־אֲשֶׁ֥ר
נַעֲשָׂ֖ה
תַּ֣חַת
הַשָּׁמָ֑יִם
ה֣וּא׀
עִנְיַ֣ן
רָ֗ע
נָתַ֧ן
אֱלֹהִ֛ים
לִבְנֵ֥י
הָאָדָ֖ם
לַעֲנ֥וֹת
בּֽוֹ:
[יד]
רָאִ֙יתִי֙
אֶת־כָּל־הַֽמַּעֲשִׂ֔ים
שֶֽׁנַּעֲשׂ֖וּ
תַּ֣חַת
הַשָּׁ֑מֶשׁ
וְהִנֵּ֥ה
הַכֹּ֛ל
הֶ֖בֶל
וּרְע֥וּת
רֽוּחַ:
[טו]
מְעֻוָּ֖ת
לֹא־יוּכַ֣ל
לִתְקֹ֑ן
וְחֶסְר֖וֹן
לֹא־יוּכַ֥ל
לְהִמָּנֽוֹת:
[טז]
דִּבַּ֨רְתִּי
אֲנִ֤י
עִם־לִבִּי֙
לֵאמֹ֔ר
אֲנִ֗י
הִנֵּ֨ה
הִגְדַּ֤לְתִּי
וְהוֹסַ֙פְתִּי֙
חָכְמָ֔ה
עַ֛ל
כָּל־אֲשֶׁר־הָיָ֥ה
לְפָנַ֖י
עַל־יְרוּשָׁלִָ֑ם
וְלִבִּ֛י
רָאָ֥ה
הַרְבֵּ֖ה
חָכְמָ֥ה
וָדָֽעַת:
[יז]
וָאֶתְּנָ֤ה
לִבִּי֙
לָדַ֣עַת
חָכְמָ֔ה
וְדַ֥עַת
הוֹלֵלֹ֖ת
וְשִׂכְל֑וּת
יָדַ֕עְתִּי
שֶׁגַּם־זֶ֥ה
ה֖וּא
רַעְי֥וֹן
רֽוּחַ:
[יח]
כִּ֛י
בְּרֹ֥ב
חָכְמָ֖ה
רָב־כָּ֑עַס
וְיוֹסִ֥יף
דַּ֖עַת
יוֹסִ֥יף
מַכְאֽוֹב:
פרק א
(חלק
ראשון:
א
,
א
-
ב):
(א-ב)
דברי
קהלת
בן
דוד
מלך
בירושלם.
הבל
הבלים
אמר
קהלת
הבל
הבלים
הכל
הבל
-
הנה
הודיענו
בזה
תחלה
מי
היה
מחבר
זה
הספר.
(שתי
תועלות
לחלק
ראשון:
א
,
א
-
ב
-
בקובץ
רלב"ג
תועלות).
(חלק
שני:
"מה
יתרון
לאדם"
וגו'
עד
"אני
קהלת";
א
,
ג
-
יא).
(ג)
אמר
,
להודיע
מה
שיפול
מהספק
מצד
המחשבה
בענין
התעסקות
האדם
בקנין
השלמויות
אשר
העמל
בהם
הוא
לבקשת
המועיל
,
והם:
שלמות
הקנין
,
וכשרון
המעשה
(ע"פ
קה'
ד
,
ד)
והוא
שלמות
המדות
,
ושלמות
המושכלות
-
מה
הדבר
שישאר
לאדם
,
שלא
יפָּסד
,
בכל
עמלו
שיעמול
בזה
המציאות
השפל
,
אשר
כל
דבריו
הווים
נפסדים?
ואולם
אמר
תחת
השמש
-
לפי
שהמחשבה
אשר
חייבה
שלא
יהיה
לאדם
יתרון
בזה
,
לא
חייבה
אותו
אלא
בקנינים
אשר
באלו
הדברים
ההווים
הנפסדים
,
אבל
אם
היה
לאדם
קנין
בדברים
זולת
אלו
,
לא
תחייב
זאת
המחשבה
שיהיו
הדברים
ההם
נפסדים!
וכבר
יֵחשב
בתחלת
המחשבה
,
שקנין
החכמה
יהיה
גם
כן
באלו
הדברים
ההוים
הנפסדים
,
כי
המושכלות
לנו
הם
עצמי
הדברים
אשר
בכאן
ומהויותיהם;
ולזה
חשבו
הקודמים
שלא
תהיה
בכאן
ידיעה
,
כמו
שזכר
הפילוסוף
בשני
מ'מה
שאחר
הטבע'.
ולזאת
הסבה
אמר
בכאן
,
מצד
זאת
המחשבה
,
שאין
יתרון
לאדם
בכל
עמלו
שיעמול
תחת
השמש;
אבל
אם
היה
לו
עמל
למעלה
מן
השמש
,
הנה
לא
חִייב
שלא
יהיה
לו
יתרון.
(ד)
ואחר
זה
באר
הסבה
אשר
יחשב
בעבורה
שאין
יתרון
בקנין
אלו
הדברים
,
והוא
,
שהם
כלם
הוים
נפסדים
,
עד
שימצא
בהם
תמיד
דור
הולך
ודור
בא;
והנה
לארץ
,
עם
פחיתותה
,
יתרון
על
אישי
האדם
ושאר
המורכבים
,
שהיא
קיימת
ונשארת.
או
ירצה
בזה
,
שהארץ
אשר
היא
לעולם
עומדת
,
יש
בה
דור
הולך
ודור
בא
,
כי
היא
הווה
נפסדת
בחלקיה.
וזה
הביאור
השני
הוא
יותר
נאות
אצלנו.
(ה-ז)
ונתן
אחר
זה
הסבה
בהויה
וההפּסד
אשר
לאלו
הנמצאים
השפלים
בתמידות
ובסדור.
והתבארה
מדבריו
בכח
מחשבה
שנית
,
מקבלת
למחשבה
הראשונה
,
והיא
,
שבכאן
טבעים
קיימים
,
אפשר
שתהיה
בהם
הידיעה
נשארת.
וזה
,
שההויה
וההפסד
ייוחס
אל
התקופות
הארבעה
אשר
לכוכב
-
כוכב.
כי
בהיות
נצוצו
על
הארץ
,
יפעל
בכאן
באופן
-
מה
הפך
מה
שיפעלהו
בהיות
נצוצו
תחת
הארץ;
ואלו
התקופות
הם
תקופות
יומיות.
ועוד
יהיו
מכוכב
-
כוכב
תקופות
ארבעה
מצד
המזלות
אשר
יהיה
בהם.
כי
הפּוֹעל
אשר
יסודר
ממנו
בכאן
בהיותו
במזלות
הצפוניים
,
הוא
מקביל
לפועל
אשר
יסודר
ממנו
בהיותו
במזלות
הדרומיים.
והכוכב
אשר
יהיה
בו
זה
הענין
אשר
זכרנו
יותר
מפורסם
-
הוא
השמש
,
כי
הוא
יעשה
ביום
האחד
תקופות
ארבעה
,
ימשך
מאחת
-
אחת
מהם
תגבורת
ליסוד
אחד
מהיסודות.
וזה
מפורסם
במלאכת
הרפואה.
ויחדש
השמש
בשנה
האחת
תקופות
ארבעה
מתחלפות
הטבעים
,
עד
שתקופת
ניסן
תגביר
היסוד
האוירי
,
ותקופת
תמוז
היסוד
האשיי
,
ותקופת
תשרי
תגביר
היסוד
הארצי
,
ותקופת
טבת
תגביר
היסוד
המימי.
וזה
מפורסם
מאד
מענין
השמש.
ולפי
שאלו
התקופות
ילכו
בסבוב
,
ימשך
מזה
שמירת
הנמצאות
אשר
בכאן
על
ענין
אחד
,
עם
היות
אישיהם
הוים
נפסדים.
ולזה
אמר
,
שכבר
יזרח
השמש
וישקע
,
ויעשה
בזה
תקופותיו
היומיות.
וזה
הולך
בסבוב
עד
שהוא
מיחל
בהיותו
שוקע
אל
שישוב
לזרוח
מפאת
מזרח.
והוא
גם
כן
הולך
במזלות
הדרומיים
ואחר
כן
סובב
במזלות
הצפוניים
,
רצוני
,
שסבוביו
היומיים
הם
ששה
חדשים
בפאת
דרום
,
וזה
יהיה
בהיותו
במזלות
הדרומיים
,
וששה
חדשים
בפאת
צפון
,
וזה
יהיה
בהיותו
במזלות
הצפוניים.
והנה
אלו
הסבובים
הם
לולביים
,
כמו
שזכרו
הראשונים
,
לפי
שאין
השמש
חוזר
לזרוח
ביום
האחד
מהנקודה
בעצמה
אשר
זרח
ביום
הקודם
,
אבל
יזרח
מנקודה
אחרת
נוטה
ממנה.
ולזה
אמר
שהשמש
הולך
וסובב
הרוח
האחד
מאלו
,
כאלו
תאמר:
הדרום
או
הצפון
,
ועל
סבוביו
שב
הרוח
ההוא.
והמשל
,
שהוא
ילך
לפאת
דרום
שלשה
חדשים
,
ובשלשה
חדשים
אחרים
יתקרב
לאופן
המישור
,
בשובו
על
הסבובים
ההם
בעצמם
אשר
הלך
בהיותו
מתרחק
לפאת
דרום.
וכבר
אפשר
,
שיפורש
בכאן
הרוח
מענין
'רצון';
והביאור
הראשון
הוא
יותר
נאות.
ולזאת
הסבה
אשר
זכר
ימָצאו
היסודות
קיימים
והווים
נפסדים
בחלקיהם.
ולזה
ימָצא
שכל
הנחלים
הולכים
אל
הים
,
שהוא
היסוד
המימיי
,
והים
איננו
מלא
-
רוצה
לומר
,
שאין
נוסף
שעורו
בזה
,
לפי
שכבר
יפסד
ממנו
כשעור
מה
שיבא
בו
מחוץ
,
כמו
שהתבאר
ב'ספר
האותות'.
ואל
מקום
שהנחלים
הולכים
שם
הם
תמיד
שבים
ללכת
,
ובזה
האופן
ישאר
היסוד
המימי
על
ענינו.
(ח-ט)
כל
הדברים
האישיים
ימצא
בהם
היגעת
,
עד
שלא
יוכל
איש
לדבר
בהם
לרבויים
,
לא
תשבע
עין
לראות
אותם
כי
רבו
מאד.
ואמנם
אמר
זה
,
לפי
שלא
תוכל
העין
להשיגם
כלם
לרבויים
,
ולפי
שבהם
עוד
חלופים
מצד
טבעם
האישיי
,
עד
שענין
הדבר
האישי
עתה
הוא
זולת
ענינו
אחר
זה
זמן
מועט.
ולזה
לא
תמלא
האוזן
משמוע
מוחשיה
,
לרוב
החלופים
אשר
בהם.
אלא
שעם
כל
זה
ימָצאו
בהם
טבעים
קיימים
,
יתכן
שתשאר
בהם
הידיעה
,
וזה
,
שמה
שהיה
הוא
שיהיה
ומה
שנעשה
הוא
שיעשה
ואין
כל
חדש
באלו
הענינים
השפָלים
,
עם
רבויים.
והסבה
בזה
הוא
הסבוב
הנמצא
בהויה
וההִפסד
באלו
הענינים
,
והשמירה
אשר
לטבעיהם
מפאת
הגרמים
השמימיים
,
לפי
מה
שנתן
להם
השם
יתעלה
מהכח
ביום
הבראם.
(י-יא)
יש
דבר
שיאמר
האומר:
ראה
זה
חדש
הוא
,
כמו
הענין
בחדושים
הגדולים
אשר
לא
יפלו
כי
אם
בזמן
ארוך
,
כמו
הפסד
ההרים
והפכת
הארצות
ושוב
היבשה
ים
והים
יבשה;
והנה
כבר
היה
זה
לזמנים
אשר
היה
אחד
-
אחד
מהם
מלפנינו.
אבל
הסבה
שהביאה
לחשוב
בזה
הענין
שיהיה
חדש
הוא
,
שאין
זכרון
לראשונים
שהיו
במה
שעבר
מהזמן
,
וגם
לאחרונים
,
שנראה
אותם
עתה
,
לא
יהיה
להם
זכרון
עם
שיהיו
לאחרונה
אחריהם
,
לאורך
הזמן
אשר
יהיה
בין
הִכָּפל
אלו
החדושים;
ולזה
יחשב
שיהיה
חדושם
דבר
חדש
,
ואין
הענין
כן.
ומזאת
המחשבה
השנית
יתבאר
בטול
המחשבה
הראשונה
(ראה
פירושו
לעיל
,
ג)
,
שהתחייב
ממנה
שלא
יהיה
יתרון
בקנין
החכמה;
ואמנם
נשארה
המחשבה
הראשונה
צודקת
בקנין
העושר
וכשרון
המעשה
,
כי
אין
בהם
בעצמם
דבר
קיים
נצחי.
וזהו
הכלל
העולה
מהדברים
בזאת
הפרשה.
(חלק
שלישי:
"אני
קהלת"
וגו'
עד
"טוב
ילד
מסכן
וחכם";
א
,
יב
-
קה'
ד
,
יב).
(יב-יג)
אמר
,
מספּר
המחשבות
המקבילות
אשר
יפלו
בענין
החכמה
,
אם
היא
מועילה
לאדם
אם
לא:
אני
קהלת
הייתי
מלך
על
ישראל
בירושלם
,
ונתתי
את
לבי
לדרוש
ולתור
בחכמה
על
כל
אשר
נעשה
תחת
השמים
,
לדעת
סבותיו
וכל
משיגיו
,
והיא
החכמה
הטבעית.
והנה
מצאתי
בזה
מחשבה
תביא
לחשוב
,
שזאת
התשוקה
אשר
שם
השם
יתעלה
בנו
לדעת
אלו
העניינים
הטבעיים
,
היא
לנקמה
ממנו;
רוצה
לומר
,
שההתעסקות
בהשגת
חכמת
הנמצאות
השפלות
הוא
ענין
רע
נתן
אלהים
לבני
האדם
להתעסק
בו.
וזה
יתבאר
,
לפי
מה
שיֵרָאה
בתחלת
המחשבה
,
מצד
הדברים
הטבעיים
בעצמם.
(יד)
וזה
,
שכל
המעשים
שנעשו
תחת
השמש
הם
דברים
,
לא
יעמדו
אפילו
רגע
אחד
בענין
אחד;
ולזה
יחשב
שכל
אחד
מהם
הוא
הבל
ורעיון
רוח
(ע"פ
קה'
ד
,
טז)
,
שאין
לו
מציאות
בעצמו.
(טו)
הנה
החמר
השפל
הוא
מעוות
עד
שלא
יוכל
לתקון
בשום
פנים;
כי
הצורה
,
אשר
תשתדל
בשמירת
מציאות
נמצא
-
נמצא
מאלו
הנמצאים
,
לא
ישמע
אליה
החמר
תמיד
,
אבל
יגברו
הכחות
המתפעלות
על
הפועלות
,
ויקרה
מזה
ההפסד.
והוא
גם
כן
בתכלית
החסרון
,
עד
שלא
יוכל
להמנות
ולהיות
אחד
שלם.
וזה
,
שכל
מה
שיקנה
מהצורות
קצתם
באמצעות
קצתם
,
יוסיף
שלמות;
אלא
שעם
כל
זה
ימָצא
הענין
בסוף
מגיע
אל
נמצא
שישיגהו
ההפסד
,
והוא
האדם.
או
ירצה
בזה
,
שהחסרון
שיש
לחומר
הראשון
לא
יוכל
להמנות
לרבוייו
,
רוצה
לומר
,
שלא
יושג
מספר
חסרונותיו.
או
ירצה
בזה
,
שיש
לו
חסרון
עד
שלא
יוכל
להמנות
שיהיה
אחד
מהנמצאות
,
לפי
שזה
החמר
אין
לו
מציאות
לבדו
,
כמו
שהתבאר
בראשון
מ'השמע'.
(טז-יח)
דברתי
אני
בלבי
(בנוסחנו:
עם
לבי):
אני
הנה
הגדלתי
והוספתי
חכמה
על
כל
אשר
היה
לפני
על
ירושלם
ולבי
ראה
הרבה
חכמה
ודעת
-
ובהיות
הענין
כן
,
כבר
יתכן
שאדע
מדרגת
החכמה
עם
הסכלות;
כי
לא
יוכל
לשפוט
אי
זה
יותר
טוב
משני
מקבילים
מי
שלא
ישיגם.
ולזה
נתתי
לבי
לדעת
מדרגת
החכמה
ומדרגת
ההוללות
והסכלות
(בנוסחנו:
שכלות)
,
עד
שאדע
אי
זה
טוב
מהם.
ידעתי
שגם
זאת
החקירה
היא
מחשבה
,
רוצה
לומר
,
שהתחלתה
היא
מחשבה
שיש
לנו
בזה
הענין
,
והיא
,
שאנחנו
נמצא
שרוב
ההשתדלות
בחכמה
מזיק
,
עד
שברוב
החכמה
יהיה
רוב
כעס
,
ויוסיף
דעת
יוסיף
מכאוב;
ויתחייב
מזאת
המחשבה
,
לפי
מה
שיֵחָשב
לפי
המפורסם
,
שההתעסקות
בחכמה
הוא
רע;
וזה
מבואר
לפי
המקומות
הלקוחים
מהפחות
והיתר.
וכבר
נבאר
זה
בכאן
ונאמר
,
שאם
היה
ההתעסקות
בחכמה
טוב
,
היה
התוספת
בְּזה
ההתעסקות
תוספת
בטוב;
אבל
הענין
בזה
בהפך
,
לפי
זאת
המחשבה.
ויחשב
שיחוייב
מזה
,
שיהיה
ההתעסקות
בחכמה
דבר
רע
,
ומזה
יתבאר
בקלות
לפי
זאת
המחשבה
,
שהסכלות
הוא
יותר
נבחר
מהחכמה.